בלונדינית צעירה עם קוקו שובב מגישה לו את הקפה בדיוק כמו שהוא אוהב. הוט ווטר אין א סמול גלאס פור דה איזראלי קפטן. איזה קפטן, ג'נרל! שתי כפיות קפה שחור, בלי סוכר, עם מים כמעט רותחים. הוא מתבונן במראה, סוקר את שערו הכסוף שסופר רק הבוקר ומסב את מבטו היישר לחריץ השופע של המאפרת, שבדיוק עמלה על טיוח פרצופו המחויך.
במקביל מחליקה ידו על האייפון שלו, עם כיסוי קרבי קשיח, והוא מסמס "עוד חמש דקות בערך. את מקליטה?". עוד כמה נקישות, רפרוש קצר של ynet, גלילה על רוטר, הצצה לפייסבוק לראות כמה הצעות חברות ממתינות לאישור. הוא גומע בשתי לגימות את הקפה, לוקח עוד שלוק מכוס המים החד־פעמית, מבט רציני למראה, ועכשיו אחד כובש, מחייך קמעה אך עדיין שקול ומחושב, בודק את השיניים שלא נשארו שם פירורי קפה, וזהו, הבלונדה עם הקוקו מסמנת לו ואומרת, "עכשיו, עכשיו, בוא".
טכנאי שמנמן עם זיפים וריח של במבה מתקין לו את המיקרופון על החגורה, והוא במיומנות שרכש מסייע לו להעביר את הכבל של המיקרופון מתחת לחולצה, עד למיקום המושלם, בין הכפתור השני לשלישי בחולצת הפולגת התכולה שאשתו קנתה לו רק לפני יומיים.
בצעד בטוח הוא נכנס לאולפן, מדלג במיומנות דרך הפתח הסמוי שבתפאורה, שואף לקרבו את האוויר הדחוס, הממוזג מדי, המשכר, ניחוח של אדרנלין ועוצמה. ותהילה. מהנהן לשלום לצלם שאין לו מושג מה שמו ואין לו שום עניין לברר, צ'פחה על הכתף לרוני, "מה העניינים" חברי ליונית, וזהו, אפשר להתיישב, להרגיש בנוח. עוד 20 שניות חוזרים לשידור, במוניטור הוא רואה את עצמו, פרופיל שמאל חזק ונחוש. זום אין, זום אאוט. הנה, עוד שנייה פונים אליו.
זה נגמר נורא מהר, כמו זמן בממד אחר. טכנית, הוא ישב שם באולפן שעה, אבל זה הרגיש כמו שתי דקות. אכן, הזמן טס כשנהנים. הוא ניתח תנועת כוחות, רמז על פעולות חשאיות, קטע בהתלהבות את דבריו של השר לביטחון פנים ואף העמיד אותו על טעותו, שחזר אפיזודה מהמבצע ההוא, זה שהוא ניהל בעצמו פעם, לפני אי אלו שנים, השתלח בדרג המדיני, דיווח על התחושות שהוא שומע מדרגי השטח, ולסיום הוסיף חידוד אקטואלי שמצא באיזה טוקבק. ליתר ביטחון, הוא אף חזר עליו פעמיים.
–
בדרכו הבהולה החוצה הוא זייף שיחת טלפון בארשת פנים קודרת, תוך שהוא מוחה מפניו את האיפור בעזרת מגבון לח עם בישום עדין, שתמיד מזכיר לו את הנכד שלו שהוא חיתל פעם, לפני שהוא חזר להיות נורא עסוק. הבלונדה אמרה לו שהוא היה חזק, שהוא היחיד שאומר את הדברים האלה בצורה ברורה, ושיהיה זמין, כי בטח בהמשך היום יתאמו איתו את מחר.
הוא נכנס לאוטו האמריקאי שלו, מפעיל את המזגן על המקסימום ומסדיר נשימה. זמן טוב לסיגריה ולסגירה של מצב הטיסה בטלפון בתקווה לראות את ההודעות זורמות, אחת אחרי השנייה. מפל נעים ומשכר של תשומת לב סלולרית. והן זורמות. טינג, טינג, טינג.
קצת מאכזב. רק תשע הודעות. בהתחלה, כשהוא הופיע בפעם הראשונה במהלך המבצע, היו 27. אבל עכשיו רק תשע, וגם הן לא משהו. שתיים מתוכן מהאישה ("הצווארון מקומט ואתה מדבר מהר מדי", ומיד אחר כך "תביא אוכל לחתולים וקצת ירקות"), שתיים ממושיקו, הספר החנפן ("כל הכבוד! כיסחת אותו, הליצן הזה", ו"מחר תבוא עוד פעם, נסדר אותך"), אחת מחיים הרואה חשבון ("חייבים לסגור סופית את העניין עם מאנטארה" – הודעה שדיכאה אותו והתייחסה לחברה שהוא הקים במטרה למכור טכנולוגיות ביטחוניות למדינות אסייתיות, אך בפועל בעיקר הוציאה כסף על שכר דירה בבית אמות משפט), ועוד ארבע מעודדות, אבל מאנשים לא חשובים. בת דודה של אשתו. הנהג שלו מלפני שש שנים. כאלה מין.
היו גם שלוש שיחות שלא נענו, ממספרים לא מזוהים. הראשון התברר כמרכז ההזמנות של שופרסל (זה היה מספר עגול מדי, לרגע הוא היה בטוח שזה מלשכת הרמטכ"ל, או רה"מ, או אולי דו"צ, אבל לא), השני מהמכללה בה הוא מחלטר והשלישית, הו כן, תחקירנית של ערוץ 10! כחכוח קצר, "שלום שגית, מה שלומך?". בוודאי, הוא ישמח לבוא, הוא רק יבדוק רגע ביומן – פאוזה מזויפת של שש שניות כמקובל, ו"כן, כן, זה נראה בסדר. אין בעיה. אצלכם בגבעתיים, נכון? יש מצב לחניה?".
בתוגה הוא יוצא אל הכביש, מדליק רדיו ושומע את הטמבל הזה שהחליף אותו אז בפיקוד, זה שהתקמבן על תפקיד שנשמע ממלכתי וחשוב ומקבל בערך פי שלושה זמן אוויר. הוא עוצר בתחנת הדלק, ובצעד בטוח נכנס לסניף של ילו, פחות בשביל בקבוק המים בטעמים שהוא אוסף בחוסר חשק מהמקרר, ויותר בשביל לקבל קצת פידבק מהציבור העיקש, האמיץ, העורף החזק שנותן גיבוי למהלכים באמצעות צפייה אדוקה בטלווויזיה.
הוא נחמד מתמיד, אבל המוכרת, כנראה בת מיעוטים מהכפר השכן, לא מזהה ומסתפקת ב"תודה שקנית בילו" סטנדרטי. ערביי ישראל, הוא מזכיר לעצמו, זו הבעיה הגדולה שלנו.
–
שעת דמדומים, והאוטו חורך את כביש מספר 1 מערבה. הנהגת שמשמאלו מזהה, הוא בטוח, אבל אין לו עניין לפתח את זה עכשיו והוא מיישיר מבט אל הכביש, מתכנן עקיפה אלגנטית של ההונדה עם הסטיקר המתקלף של "תנו לצה"ל לנצח!". הרדיו ממשיך לברבר, והוא חש בוז עמוק כלפי החובבנים האלה מגלי צה"ל שמראיינים את האפסים האלה, אלה שהוא לא היה נותן להם לנהל בסיס תחזוקה, ומה פתאום יש להם דעות. רודפי פרסום, גועל נפש.
הכתב הצבאי נותן עוד דיווח מהשטח, הכתב בדרום סופר שיגורים, והמגיש אומר שבעקבות ההתפתחויות האחרונות הם ישוחחו מיד עם… הוא שומע את שמו, בצירוף תוארו הצבאי. הרגשה משונה, קצת חוץ־גופית, לשמוע שאתה הולך לדבר ברדיו, אבל לא לדעת על זה כלום. תחושת זרות אקזוטית, כמעט בודהיסטית, משתלטת עליו, אבל צלצול הטלפון, מספר חסום, מחזיר אותו למציאות.
תחקירנית מבוהלת, בטח חיילת בת 19, מבקשת ממנו לספור בקול רם והוא עושה את זה במיומנות, תוך שהוא עוצר בשולי הכביש המהיר ומדליק אורות מהבהבים. "ערב טוב, ירון", הוא מטעים, מקרין סמכותיות עם קמצוץ פמיליאריות, צבאיות קשוחה מלווה בנימה אנושית, חמימה, של חיית תקשורת מיומנת. "החמאס חוטף, וחוטף קשה!", הוא מדקלם בטון נחרץ, ומיד מוסיף "לא את הכול הציבור צריך לדעת ברגעי הלחימה, עם כל הכבוד לתקשורת, אבל אני יכול להרגיע אתכם שצה"ל עושה את עבודתו!".
הוא נשטף בזרם התודעה, מלחים קלישאות שהוא כבר אמר היום, אתמול, שלשום, כאלה שהוא שמע, לא זוכר בדיוק מתי וממי, ובדיוק כשהוא מאחל לכל המאזינים ערב שקט ובטוח, ניידת של משטרת התנועה נעמדת מאחוריו ומתוכה יוצא שוטר וניגש אליו, דופק על החלון. הוא מנתק את השיחה שכבר הסתיימה, ושולח מבט יהיר לשוטר שבדיוק אומר, "אדוני, למה אתה עוצר פה?". וזהו, זה קורה. השמים המאדימים, המכוניות הטסות בזמזום אחיד, שדות הכותנה, כולם משמשים תפאורה לשוטר שעיניו אומרות שהוא זיהה, שהוא יודע לפני מי הוא עומד. "המפקד!", הוא מצדיע בנינוחות, "איזה כבוד! תקשיב, תגיד להם שיכסחו ולא ידברו על זה כל הזמן בטלוויזיה. רק ככה".
בטח, הוא אומר. כן, תודה. רק ככה. הוא יודע שהשוטר לא יודע איך קוראים לו, אבל הוא הכיר בגדולתו, וברגע זה, מול השמש השוקעת במערב, עם המיזוג המאלחש, עם הוואטסאפ שמשמיע קול, זה מרגיש כמו תמונת ניצחון.
–
- אסון מירון והאתוס הישראלי הפגום | מאת רותם דנון
- החליפי: בני שב משדה הקרב // מאת שרה ליבוביץ־דר
- עוד יום מייגע בטוויטר // הטור של שי גולדן
- חיים בזרם // מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע – חלק א' // מאת אורן נהרי
