בכל שנה מנסים כתבי הקולנוע המסקרים את האוסקר לפצח את הדנ“א של הזוכה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. השקפת העולם הסטרוקטורליסטית השלטת בעולם ביקורת הקולנוע קובעת שחייב להיות מכנה משותף כלשהו, חוט מקשר כלשהו, מרכיב עלום כלשהו, שהזיהוי המוקדם שלו יאפשר לנו לזהות לפני כולם מי יזכה בפסלון המוזהב. זו כמובן אמביציה בעייתית, שכן ישנו אלמנט מסוים של שרירותיות בזהות הסרטים הזוכים.
למרות הנטייה של כתבי הקולנוע עצמם (ואני בתוכם) להתייחס לכל הטקס הזה כאל שעשוע בלבד, כמו אירוע ספורט לאנשים שלא אוהבים אירועי ספורט, כמעין הסחת דעת לימי החורף בהם ממילא אין סרטים טובים לסקר ולכן כיף להמשיך לדוש במיטב סרטי השנה שעברה – למרות כל אלה צריך לציין שלפרס האוסקר בכל זאת יש חשיבות. לא סתם מדובר בפרס הקולנוע הבכיר ביותר. זו לא רק הנצחה של סרט או של יוצר בדברי ימי הקולנוע, אלא גם ייצוג של תקופה. אנחנו יכולים לזלזל עד מחר בעובדה שהסרטים הגדולים ביותר (’האזרח קיין‘, ’ורטיגו‘, ’אי־טי‘) והיוצרים הגדולים ביותר (היצ‘קוק, כדוגמה קבועה) לא זכו באוסקר, ועדיין, כשאנחנו מדברים על האופן שבו ההיסטוריה האמריקאית פוגשת את הקולנוע, סרטי האוסקר יהיו התחנה הראשונה לבדיקה.
שנות ה־70 מאופיינות בכך ש‘הסנדק‘, ’הקשר הצרפתי‘ ו‘קאובוי של חצות‘ זכו בהן; הזכייה של ’הדירה‘ ב־1960 מאפיינת את סוף שנות ה־50 ותחילת הסיקסטיז, וכן הלאה. לא תמיד הם הסרטים הטובים ביותר או הזכורים ביותר, אבל העובדה שהוליווד עצמה ליהקה אותם לתפקיד ”הסרט הטוב של השנה“ אומרת משהו על האופן שבו התעשייה מייצגת את עצמה, את תדמיתה ואת הקולנוע שהיא חושבת שראוי שייעשה בתקופה זו. הסרט הזוכה מקבל במובן מסוים את תפקיד ”שגריר הוליווד להיסטוריה של הקולנוע“, בגלל מה שהוא מייצג, בגלל מה שהוא אומר.
_
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
