לפני כמה שנים ביקרתי בברזיל. הייתי שם במשך חודש וחצי כשעבדתי בתור מתכנת (לדעתי אני האדם היחיד שטס לברזיל ולא יצא מסאו פאולו, שזה בערך כמו לטוס לישראל ולא לצאת מרמת החי"ל) וחזרתי לארץ.
בדרך חזרה, בנתב"ג, בעוד אני עובר בקו הירוק של המכס, רועד מחרדה (לא כי הברחתי משהו, אלא כי סמכות מעוררת בי טווח שלם של רגשות שנע בין חרמנות לפחד), יצרתי קשר עין עם אחד מאנשי הביטחון של המכס. זו כמובן הייתה טעות גדולה מצדי, כי באותו זמן גם הייתי בנאדם בצבע חום – מה שגרם לו לקרוא לי ולקחת אותי לחדר צדדי.
הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לחדר היה כפפות לטקס על השולחן. כפפות לטקס על השולחן זה לא הדבר הראשון שאתה רוצה לראות בשום חדר שאתה נכנס אליו, בטח לא בחדר שיש בו בנאדם שהמדינה מקנה לו סמכויות נרחבות לגבי מה הוא יכול לעשות בדיוק עם כפפות הלטקס האלה.
מר ביטחון סגר את הדלת והתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות לגבי מעשיי בברזיל, כמו לדוגמה "האם עישנת סמים?" ו"סמים, סמים, עישנת בטוח, אה?" וכמובן "איך אתה אוהב לעשן סמים בברזיל בטח".
ניסיתי להסביר לו שאני לא מעשן סמים כי זה עושה לי חרדות וגורם לי לחשוב על האקראיות של הכול, ועל כמה שהמציאות היא סובייקטיבית, ועל החשש הקיים שהכול שקרי, ועל איך שהגבול בין חוויה אותנטית לבין הזיה או חלום הוא כל כך שברירי עד שלעולם אין לנו הוכחה לכלום מעבר לעצם הקיום שלנו, ועל טופיפי וכמה שזה טעים, אבל לצערי הוא לא האמין ושאל אותי אם הבאתי סמים למכור בארץ. רציתי להגיד לו שאני לא סוג האדם שימכור מוצר שהוא לא מאמין בו, אבל חששתי לחיי, לכן אמרתי לו בפשטות שלא, ופתחתי את המזוודה לפי הוראתו.
בזמן שהוא עובר על המזוודה שלי ובודק אם חפצים שונים בתוכה הם סמים קלים, הצצתי בכפפות הלטקס על השולחן ובדקתי אם הן עדיין כפפות לטקס. הן אכן היו, מה שהתחדד לי כשהוא אמר לי, "טוב. תתפשט ותתכופף". אני לא אלאה אתכם בפרטים, כי בכל זאת מדובר במגזין מכובד, אבל בואו נגיד שהמזל היה איתי באותו רגע. כפפות הלטקס נשארו בקופסה שלהן, ואני קיבלתי מעמד של נר חנוכה – לראותו בלבד. מר ביטחון ציווה עליי להתלבש ושחרר אותי לדרכי.
(כשיצאתי מנתב"ג אבא שלי אסף אותי הביתה וכמובן סיפרתי לו את כל מה שהרגע קרה. וזה כנראה הדבר הכי מצחיק ומוזר בסיפור הזה: הוא הקשיב בשתיקה, הנהן רגע, חשב ושאל אותי: "הבנאדם הזה, איך הוא נראה?". אמרתי לו שהוא היה שמנמן ונמוך עם כיפה. אבא שלי שתק עוד שנייה, הנהן, ואמר לי את המשפט הכי לא ברור ששמעתי בחיי, משפט שעד היום לא קיבלתי עליו הסבר: "אני יודע מי זה, אבא שלו גנב אוטובוס פעם").
–
יוצא לי להיזכר בסיפור הזה בכל פעם שעולה ויכוח על "פרופיילינג" – הפרקטיקה של שימוש בגזע או במוצא אתני בתור קריטריון מרכזי בהחלטה אם לעכב, לבדוק או לעצור בנאדם. בארצות הברית של אחרי 9/11 מתקיים על זה ויכוח מאוד ער (ואני יודע כי הקשבתי לפודקאסט פעם), בעוד בישראל זה די מובן מאליו לכולם. פרופיילינג נגד ערבים מוצדק כי זה מונע פיגועים, וכל מה שמונע פיגועים אנחנו אוהבים; ופרופיילינג נגד מזרחים ואתיופים ורוסים מוצדק כי זה מונע פשיעה, וכל מה שמונע פשיעה אנחנו אוהבים.
זו עמדה שקשה מאוד להתווכח איתה, כי ברגע שאתה מעז להתווכח איתה יוצא שאתה בעד פיגועים ופשיעה. עכשיו, אני מרגיש צורך ממש מטומטם להבהיר לכם שאני נגד פיגועים ופשיעה, כי איכשהו נדמה לי שזה לא תמיד ברור לכולם. אז אני מאוד נגד פיגועים ופשיעה. אבל אני גם חושב שצריך למצוא דרך אחרת למנוע אותם, כזו שלא כוללת השפלה קבועה של כל הערבים, המזרחים, הרוסים והאתיופים בארץ – והדרך הזאת לא תימצא כל עוד נמשיך לחשוב שפרופיילינג זה דבר לגיטימי.
הטיעון הביטחוני בעד הפרופיילינג אומר שכל הפיגועים נעשים על ידי ערבים. זה אולי נכון עובדתית (אפשר להיכנס לוויכוח טרחני על מהי ההגדרה של פיגוע, אבל בואו נניח לזה כרגע), אבל כטיעון הוא מאוד בעייתי. כי גם אם כל המחבלים הם ערבים, זה לא אומר שכל הערבים הם מחבלים. כמו שכמעט כל האנסים הם גברים, אבל אף אחד לא חושב שזה לגיטימי ששירותי הביטחון יחשדו אוטומטית בכל מי שגבר.
אגב, אני חושב שבמידה מסוימת זה מובן שכשאזרח יהודי ילך ברחוב בלילה ויעבור לידו ערבי או מזרחי או אתיופי או רוסי או אריתראי או כל מיעוט אחר, הוא יפחד. זה אמנם מצער מאוד, ואולי לא רציונלי, וגזעני – אבל פחדים הם לא רציונליים. בדיוק כמו שזה מובן שאישה שתלך ברחוב בלילה תפחד מכל גבר שעובר מולה.
העניין הוא שאנחנו לא יכולים לתת לפחדים אי־רציונליים לנסח את המדיניות הרשמית שלנו. כי בסופו של דבר, אנחנו מקריבים את החירות והכבוד של יותר מדי אנשים רק בשביל תחושת הביטחון שלנו. הפחד שלנו מונע מאיתנו להזדהות עם הרגשות של בני האדם שנמצאים בצד השני של המשוואה. אנחנו לא מצליחים לדמיין איך מרגישה צעירה ערבייה שמעכבים אותה בשדה התעופה, או איך מרגיש אתיופי שלא יכול לשבת על ספסל ברמת אביב בלי שהמשטרה תעיף אותו משם כי הוא לא בצבע הנכון. אנחנו לא מצליחים לדמיין את זה כי אנחנו לא רוצים.
ונכון, אני יודע שאני לא איש ביטחון – לא משנה כמה פעמים עליתי על אוטובוס ודמיינתי את עצמי מונע פיגוע כאילו אני רמבו; אני לא זה שאחראי על הביטחון של האזרחים שלנו, ואני לא מומחה בתחום. ואני יודע שאני הולך להסתבך בגלל הטור הזה. אבל אני יודע גם שלתת לכל כך הרבה אנשים להסתובב בתחושה שהם אשמים באופן אוטומטי, ולפטור את זה ב"יאללה, אז מעכבים כמה אנשים לרבע שעה, מה הם בוכים – העיקר שנמנע אסון", זה פשוט לא הוגן.
ועוד משהו: אני חושב שגם ערבים יודעים מה זה לפחד מפיגועים, וגם אתיופים יודעים מה זה לפחד מפשע, אבל כמעט כל מי שתומך בפרופיילינג – אין לו מושג מה זה לפחד מפרופיילינג. ונראה לי שזה יכול להיות רעיון טוב למנוע פיגועים ועדיין להתייחס לרגשות של אנשים בכפפות של משי, ולא רק בכפפות של לטקס.
–
לטורים הקודמים של תם אהרון:
- הדור שתקע אותי
- העולם משתפר – תמשיכו להתבכיין
- הסיפור על מר כדורגל מילואים, או: המדריך לבטוח סקס
- שלום, קוסם: המציאות הישראלית על פי הארי פוטר
- ברוכים הבאים למחנה המרכוז של יאיר לפיד
- 2016 במבט לאחור
