"מה אני חושב על השלט הזה?", אחמד מרים את עיניו אל מלבן ענקי שנתלה מעל לראשינו ועליו כתובת גדולה בעברית. "זה עושה לי לא נוח".

דיבורו רך. בן 17 לכל היותר. יחד עם חברו, שאף הוא מזהה את עצמו רק בשמו הפרטי, מוחמד, הוא עומד מאחורי דוכן לממכר מיץ טרי ברחוב הגיא, הציר הראשי של הרובע המוסלמי. זהו הרובע הגדול והצפוף ביותר בעיר העתיקה בירושלים, בלי תחרות. מתוך כ־40 אלף איש תושבי העיר העתיקה כולה, כ־30 אלף דרים בו בלבד. רובם המכריע פלסטינים. "זה לא מספר מדויק כי כולם משקרים", מדייק ערן צדקיהו, עמית מחקר ב'פורום לחשיבה אזורית'. "כל אחד רוצה להגיד שאצלו יש את הכי הרבה, אבל זה בערך היחס".

טופוגרפית, רחוב הגיא הוא ערוץ נחל. יורד משער שכם דרומה ועד רחבת הכותל. בפועל, זהו נחש אדיר ומתפתל אשר נע לאורך שווקים הומים וסמטאות משתנות. רגע אחד הן צרות וצפופות, ובמשנהו מרווחות ונעימות. רגע שטופות שמש, ולפתע מנהרה אפלה. ולכל אורכו של הרחוב מתחלף במהירות נוף של רוכלים, קבצנים, צלבנים, מוסלמים, תיירים, ונשים וגברים וילדים וזקנים, שמתגוררים בתוך בתי קובייה שזרועים פה בכל כיוון אליו פונה המבט. המולה היא שגרה מבורכת כאן. לאחמד ומוחמד מדוכן המיצים זה אומר עבודה. רק שבחודשים האחרונים ההמולה הזאת צנחה בבת אחת.

"לי השלט דווקא לא מפריע", מפטיר מוחמד, השותף לעסקי המיצים. חבר מחנות ממתקים סמוכה שמצטרף אלינו אומר אותו הדבר. זה לא מפתיע. כבר 30 שנה בקירוב ממלאת את הרובע הזה אוכלוסייה נוספת, זאת שגם עבור התושבים הפלסטינים, חרף כל התנגדותם לה, הפכה חלק טבעי מן הנוף; היא והשלטים בעברית שהביאה עמה. אחמד ומוחמד מכנים אותם מתנחלים, גם כדי להבדיל אותם מהיהודים האחרים שמסתובבים כאן מדי יום, בדרך מהשכונות החרדיות שמחוץ לשער שכם אל רחבת הכותל המערבי וחזרה. חרדים, הם אומרים, לא מפריעים להם. מתנחלים זה כבר סיפור אחר. "אין לנו שום אינטראקציה איתם", אחמד אומר, ומבטו משתנה לפתע, כאשר צעיר בן גילו חולף על פנינו, כיפה גדולה לראשו וציצית מתנפנפת לצדי מכנסיו. הצעיר מלווה בשני מאבטחים גברתנים שצועדים מלפניו ומאחוריו. לגופם שכפ"ץ שחור ואקדח בולט מן המותן. השלושה מביטים קדימה ולא יוצרים עמנו קשר עין. "לפעמים הם עוברים פה וקוראים לנו קריאות ומקללים", אחמד טוען.

זיכרונות תר"פ־תרפ"ט

השלט מעל ראשו נע קלות ברוח והמילים הענקיות מתעוותות ומתיישרות: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". המילים האלה מכוונות רק אל היהודים שחיים ברובע הזה. ניסיון לעודד את רוח הנכאים שאוחזת בהם מאז 3 באוקטובר, כשבערב שבת של חג הסוכות, מטרים ספורים בלבד מהמקום שבו תלוי כעת השלט הזה, נרצחו נחמיה לביא ואהרון בנט על ידי צעיר תושב מזרח ירושלים – ואיש מן הפלסטינים שהיו במקום לא ניגש לסייע לשניים ששכבו מדממים על האבן הקרה. מעבר לאובדן החיים, מבחינת חלק מן התושבים היהודים של הרובע המוסלמי האירוע ניפץ את האפשרות שבין שתי האוכלוסיות ברובע המוסלמי שוררת הבנה כלשהי, גם אם שברירית. על השאלה אם דינמיקה כזו הייתה קיימת אי פעם, הדעות חלוקות. ואולם על דבר אחד כולם יסכימו – שבראייה רחבה יותר, השפל הנוכחי ביחסים הוא רק סיבוב נוסף בגלגל שעולה ויורד כבר קרוב ל־100 שנה.

"אריק שרון היה גר שם", אחמד נשען ביד אחת על דוכן המיצים ובשנייה מחווה לעבר הבניין שהשלט הגדול תלוי עליו. משני צדדיו נמתחים לכל אורך הבניין גם שני דגלי ישראל. דגל שלישי מתנפנף מראשו בגאון, ומעל לכל אלה משקיפים על רחוב הגיא מנורה גדולה ותבליט של מגן דוד. בפי היהודים נקרא המתחם הזה 'בית ויטנברג', על שם משה ויטנברג, סוחר יהודי מבלארוס שבשלהי המאה ה־19 רכש את המקום מידי הפטריארכיה הלטינית ואכלס בו יהודים, רובם חסידי חב"ד, כולל בית כנסת קטן וספריית קודש. ב־1920 הניס משם המון ערבי זועם את התושבים היהודים, במה שנודע בתור 'פרעות תר"פ'.

"ראינו ערבים עוברים עם מקלות וסכינים וצועקים על היהודים", תיאר בזמן אמת תושב המתחם, משה בלוי, את האירועים. "ביצרנו את החצר. היינו תשעה בוגרים וגם בית הכנסת נמצא בחצר, ומשם ראינו את הערבים פורצים את דלתות ישיבת 'תורת חיים'. כעבור כמה רגעים שמענו יללות, וראינו את הערבים מוציאים את רהיטי הבית ושלל היהודים לחצר. שמענו את הדפיקות בשער החצר שגרנו בו, וחשבנו שבא קצנו".

בלוי ואחרים הצליחו להימלט, ולאחר ששככה המהומה שבו אל המתחם. למרות אבטחה מעובה מצאו עצמם שנים מעטות לאחר מכן נמלטים שוב מבית ויטנברג, עם פרוץ 'מאורעות תרפ"ט' (1929). מכאן ואילך יחלפו 40 שנה עד שישובו יהודים להסתובב בסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים. 20 נוספות יידרשו כדי שהם יתחילו לרכוש בהיקפים נרחבים דירות ברובע הזה.

"ראש העיר המוניציפלי"

"זה לא שמציק לי לראות פה יהודים", ערן צדקיהו מבהיר. "אפילו להפך. רק שפה הדבר הזה נעשה בצורה לעומתית. יש פה עוול ואיוולת, וזה פוגע בנו בכל רמה, בכולנו". כמו כמעט לכל סמטה פה, גם לרחוב שבו אנו פוסעים יש שני שמות, עברי וערבי. היהודים מכירים את הרחוב הזה כבית הבד, הערבים כחאן א־זית. בימים כתיקונם הרחוב שוקק. כעת ריק מאדם. סוחרים משועממים ניצבים מחוץ לחנותם וממתינים לשווא לקונים שייכנסו. "הנה, תראה, תראה", צדקיהו מצביע על גבר בכיפה גדולה וחולצה לבנה ומכופתרת שעוקף אותנו ופונה אל סמטה קטנה משמאל. "בוא אחריו".

אנו עוקבים מרחוק. באמצע הסמטה הגבר פונה ימינה, לוחץ על אינטרקום ונבלע מאחורי דלת ברזל. מעליה תלוי שלט קטן שמבהיר כי המקום שייך לעמותת 'עטרת כוהנים'. "הדבר הזה מהווה את אחד האיומים הכי משמעותיים למציאות הביטחונית של ירושלים", פוסק בן שיחי. "יש לזה השלכה חדה על היציבות במדינה".

בדברי ימי ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי, שנת 1987 סימנה את המפנה. "זה לא קרה מיד", צדקיהו מגולל. "לאורך שנות ה־80 מתחילה מגמה של ייהוד על ידי עמותות פרטיות. בהתחלה זה נקרא 'איגוּם', זה היה סוד מדינה שממש פועלים לייהד את האזורים הפלסטיניים. אחר כך 'עטרת כוהנים' נכנסה לתמונה ואז אחרות". כאשר אריאל שרון רכש באותה שנה דירה בבית ויטנברג ברוב טקס והדר, הדבר הפך לחזון נפרץ. זו גם הייתה השנה שבה פרצה האינתיפאדה הראשונה. אותו אריאל שרון יהיה לימים גם הטריגר הרשמי לזו השנייה, כשיעלה בספטמבר 2000 להר הבית. ומעשה שטן, זה גם הטריגר הרשמי לגל הטרור ששוטף את ישראל כיום. בעיר העתיקה ההיסטוריה נעה כגלגל החוזר על היפוכיו.

אלא שהטריגר הזה, אומר ניצב בדימוס שלומי קעטבי, לשעבר מפקד מחוז ש"י במשטרה, הוא רק פני השטח. "כשאתה מנתח את האוכלוסייה של מי שיוצא לפגע אתה מוצא שההשפעה של הר הבית נמוכה", אומר קעטבי, שבאינתיפאדה הראשונה פיקד על העיר העתיקה. "היא נובעת הרבה יותר מהסביבה הקרובה שלו. בסופו של דבר, אדם קרוב אצל עצמו. הפירמידה של מאסלו היא אוניברסלית. לפני אידיאולוגיה, לפני צרכים רוחניים, באים צרכים יומיומיים".

עמי מיטב מסכים ולא מסכים. "כל זה נכון עד שנגעת בהר הבית", הוא אומר. "מבחינת הפלסטינים, זה כאילו נכנסת אליי הביתה ונתת סטירה לאשתי. לגעת ב'חוּרמֶה'? בקודש הקודשים? זה כבר מעורר סף תגובות שונה לגמרי". מיטב הוא אחד משלושה ראשי עירייה לא רשמיים שפועלים כיום ברובע המוסלמי. הוא מייעץ לעיריית ירושלים מטעם היחידה לפיתוח ויזמות מזרח ירושלים, ממונה ספציפית על אזור העיר העתיקה. תושבי הרובע רואים בו הכתובת האוטומטית למצוקות סוחרים ותושבים בכל עניין בירוקרטי מול הרשויות, גדול כקטן. כדי להבדיל אותו משני ראשי הערים הלא רשמיים האחרים, נכנה אותו "ראש העיר המוניציפלי". "הפכתי להיות מוקד 106 כזה", הוא מחייך בחצי פה. "וסנטה קלאוס מצד שני. כל דבר שקורה פה, הם יודעים שאני דחפתי". אבל האמון שרוחשים לו התושבים הפלסטינים של הרובע לא היה נוצר לולא שימש עד 2007 רכז הביטחון של השב"כ ברובע המוסלמי. שם טווה רשת קשרים עמוקה וענפה בקרב פסיפס הקהילות. ספר טיולים שהוציא ונקרא 'קילומטר מרובע אחד' מלמד על עומק היכרותו עם כל אבן כאן. עבודת נמלים של שנים. גם סיור קצר איתו מבהיר את זה. דומה שכל אדם כאן הוא מכיר וכולם מכירים אותו; לוחצים יד לשלום, מתנים בפניו את צרותיהם.

"למוסלמים בעיר העתיקה אין מינהל קהילתי", הוא אומר. "אין קשר בין המנהיגות, בין בכירים, אין שיח באמת". מבחינה זו הוא רואה בעצמו גם מתווך שתורם לשמירה על האיזון העדין במקום. "מבחינתי, אם נשמור על כל ארון חשמל מכוסה, על כל פח במקום, על כל מדרגה או מדרכה שלמה – זה יפחית פה את המתח". תיאוריית החלון השבור של רודי ג'וליאני הניו־יורקי, בהתאמה מזרח תיכונית.

הנוכחות היהודית ברובע, הוא יודע, הופכת את היעד שלו ליותר חמקמק. עם זאת, הוא רחוק מלשלול אותה. "ביומיום פחות מפריע לפלסטינים שמסתובבים פה יהודים", הוא אומר. "הבעיה היא בפּיקים האלה. למשל יום ירושלים. פעם זה היה אחת לשנה, עכשיו זה קורה אחת לחודש. מגיעות קבוצות יהודים בודדות ועושות מה שנקרא 'סיבוב שערים'. לפעמים זה נגמר לא טוב". בעיניו של מיטב אין סיבה שיהודים לא יקבעו את מקומם גם ברובע המוסלמי, כל עוד זה מתנהל על פי החוק. "בסך הכול, ביומיום המצב פה סביר", הוא מרגיע. "אנחנו לא בשנות האלפיים, באינתיפאדה השנייה. זו לא עיר (הכוונה לעיר העתיקה, ע"ר) שבוערת במרקם האנושי שבה. להפך, זו עיר שמשוועת לתיירות". עם זאת הוא מכיר בכך שלנוכחות הזאת יש פוטנציאל נפיץ שהופך כל מחלוקת פעוטה למהומת אלוהים. ויעיד על כך הכותל הקטן.

עיניים מביטות מלמעלה

"תפוס משם", מיטב מושיט אליי את קצהו של מד מטר ופוסע לאחור. "כמה יצא אצלך?". קצת מעל חמישה מטרים. זהו כל הרוחב של חצר האבן הקטנה שאנו עומדים בה. בפי היהודים המקום הזה נקרא 'הכותל הקטן', ובפי הערבים, 'באב אל־חדיד', על שם שער הברזל להר הבית שעומד ממש מחוץ לרחבה. בימים מתוחים כמו אלה מוקף השער מחסומי משטרה מכל עבר וחוליה חמושה של שוטרי משמר הגבול שומרת עליו.

הכותל הקטן עצמו הוא למעשה קטע חשוף של הכותל המערבי, 170 מטר צפונית לרחבה הרשמית, והוא מושך אליו יהודים בכל ימות השנה, בפרט בסופי שבוע לרגל תפילת ערב השבת. בחלון מסורג מעל מציץ בנו זוג עיניים, שנעלם במהרה. "תסתכל על המקום הקטנטן הזה", מיטב אומר. "אתה מבין שאתה למעשה עומד עכשיו בחצר בית של משפחה, בלובי של הבניין שלהם. עכשיו עם כל כמה שהמקום הזה קטן, אתה לא מבין איזה טירוף יש סביבו". משפחת א־שיהאבי מתגוררת בחלון שמעלינו. מתפללים המתגודדים חוסמים להם את המעבר לבית דרך קבע, וקולות התפילה הרמים שעולים מהרחבה הקטנה יושבים להם באמצע הסלון. לדבריהם, לעתים קרובות הם מזהים את המתפללים בתור תלמידי ישיבת 'עטרת ירושלים' הסמוכה. בכל מקום אחר זה היה נפתר כסכסוך שכנים פשוט. אך ברובע המוסלמי, כמו ברובע המוסלמי, עניין כזה הופך לתקרית דיפלומטית. "באים לפה שרים ונבחרי ציבור כדי לדון אם להסיר או לא להסיר את הפח המגולוון שם בפינה כדי להרוויח עוד מטר לרחבה", מיטב מצביע על יריעת מתכת שעומדת בצדה השמאלי הרחוק של הרחבה. "עד מלך ירדן הגיע הדבר הזה". גלריה של מדבקות מעטרת את יריעת המתכת: "רבי נחמן מברסלב", "אין עוד מלבדו", "תן חיוך, ה' אוהב אותך", וכהנה וכהנה שירת הסטיקר. "הממשלה שומרת בינתיים על סטטוס קוו כאן, נזהרת לא לשנות את המקום אפילו לא טיפה. זה יכול בקלות להבעיר פה מהומה".

אפילו בור מים קטן, בפינה הנגדית של הרחבה, מספיק כדי לעורר פה ויכוח מר. "המוסלמים מאשימים את היהודים שהם הופכים את הבור למזבלה ואומרים, 'אתם קובעים עוד ועוד בעלות על המקומות שלנו'", מיטב אומר. "אז היהודים מאשימים את המוסלמים שהפח לא מוּסר, ככה שהוא מונע מהם קדושה ופולחן". זוג העיניים בחלון מופיע שוב. הוא לא היחיד. לצדו קבועה מצלמת אבטחה גדולה שמכוונת אלינו, ומצדה השני של הרחבה מצלמה נוספת. במבוך המדרגות הדחוק שמוביל אל מתחם פנימי נספרות ארבע מצלמות נוספות, עדות חיה לכך שמתח הוא מצב קיומי נתון פה.

"הנושא של המצלמות, 'eye in the sky' מה שנקרא, הוא אחד האלמנטים שהכי השתנו בביטחון של הרובע מאז התקופה שלי", אומר ניצב בדימוס קעטבי. "בתקופתי היו 40 אירועי אינתיפאדה ביום. מדבק מגע על הדלתות, שזה חומר דליק, דרך דחיפות כתף וידויי אבנים, ועד דקירות ממש. היום אנשים רואים מצלמה ומתנהגים אחרת. זה גם פועל על היהודים. יש מצלמות – לא עושים ונדליזם". אירוע אחד זכור לו במיוחד. שלושה שוטרים שתפסו פלסטיני מבוגר הפליאו בו את מכותיהם והביאו אותו לתחנת המשטרה בעילה של תקיפת שוטרים. "מיד לקחתי אותם למח"ש. ותשמע, זה יצר המון כבוד והערכה אצל המוסלמים, שהנה יש מי ששומר עליהם".

על התיישבותם של יהודים ברובע המוסלמי הוא אינו מתקומם. "יש תהליך של אדפטציה. כמו שאם יש לי איזו מורסה, היא תתרפא בשלב מסוים, ככה אנשים מתרגלים". זה נכון עוד יותר, הוא אומר, כאשר בקרב הפלסטינים "יש רוב דומם שמחפש קודם כל ביטחון ולחם. לפני אלוהים ולפני המסגד. תעשה סקר אנונימי בקרב הערבים, תשאל 'מה אתם רוצים?', תקבל 'פרנסה'. וזה קורה רק כשיש שקט ביטחוני. היום יש איזון מאוד עדין בין היהודים לערבים".

"ראש העיר הפלסטיני"

לניתוח הכלכלי של קעטבי, עלי ג'אדה מסכים. בשאלת האיזון בינו ובין המתנחלים, כבר לא. הזמנים השתנו מאוד, הוא טוען בשבתו במרפסת בית הקפה הקבוע שלו כבכל בוקר, בקצה הצפוני של רחוב הגיא. סמוך מאוד לכאן נרצחו כמה שבועות קודם בנט ולביא. מקל ההליכה של ג'אדה שעון על מעקה האבן לצדו, וג'אדה משקיף בשקט על העוברים והשבים. קבוצת תיירים עוצרת ללחוץ את ידו; רוכל צעיר דוחף עגלת משא במורד הרחוב ומברך אותו לשלום, ג'אדה מחזיר לו בהינד ראש ג'נטלמני. על הממלכה שלו הוא משקיף, שכן עבור התושבים כאן גם ג'אדה, כמו מיטב, הוא ראש עיר לא רשמי. אותו נכנה "ראש העיר הפלסטיני". בעיקר משום שבניגוד לעמי מיטב, ראש העיר הזה אמון ומוסכם רק על האוכלוסייה הפלסטינית של הרובע המוסלמי.

"אין יחסים", ג'אדה אומר כשהוא נשאל על כאלה עם תושבי הרובע היהודים. "ברגע שאתה מדבר על יהודים פה, אתה מדבר על מתנחלים. והמתנחלים הם הנטע הזר הכי גרוע והכי מרעיל בתוך החברה הישראלית".

הוא בן לקהילה האפריקאית של הרובע. ב־1968, כשהיה בן 17, הטמין ארבעה רימוני יד ברחוב שטראוס ופצע תשעה בני אדם. הוא נתפס, ובאמצע שנות ה־80 שוחרר במסגרת עסקת ג'יבריל. מאז נחשב לגורם ממתן בקהילה, אפילו גשר לעתים. דגל כמעט תמיד בשלום. במבצע 'צוק איתן' משהו אצל ג'אדה נשבר. הוא הפך פסימי, בפרט בכל הקשור למתנחלים, והכי הרבה כלפי יהודי הרובע המוסלמי שהוא רואה בכל יום. "יש ישראלים שעוברים מפה ביום שבת, או באים לעשות קניות, ללכת לכותל, איתם אין לי בעיה. אבל זה נעצר ברגע שאני רואה את היחס השחצני מצד המתנחלים", הוא אומר בזעף. "כשמתנחלים עוברים מפה, בדרך כלל הם לא עוברים אחד או שניים, תמיד בקבוצות. אתה תראה איך הם הולכים, איך הם מתייחסים לבעלי העסקים, ממש בשחצנות. וזה מקומם אותי". זו הסיבה, לדבריו, שכיום הוא מתנגד חריף להימצאות יהודים ברובע המוסלמי בכלל. "אם אתה בא ופורץ לבית שלי ולאחר מכן אתה רוצה לנהל איתי משא ומתן על מנת שאני אתחלק איתך בבית שלי – הגישה הזאת עקרונית לא מקובלת עליי".

נער כבן 13 מתיישב לפתע על מעקה האבן הסמוך אלינו. "אתה רואה אותו?", ג'אדה אומר. "תקפו אותו אנשי מג"ב לפני שבוע, אחד מהם אומר לו, 'יש לך מזל שיש לנו הוראה לא לפתוח באש'. עצרו אותו בלי לבקש תעודת זהות". הנער מציג עצמו בתור עיסא. מספר שיומיים קודם לכן שוחרר בתנאים מגבילים ממעצר בגין התפרעות ברחבת הר הבית. יידוי אבנים לעבר כוחות משטרה. אחיו הגדול עצור כבר שלושה שבועות על אותו רקע. את רוח הפיוס שהיה ג'אדה נוהג להנחיל בצעירים כמו עיסא ואחיו, הוא נוצר היום. "אנשים שואלים אותי היום, 'עלי, תהיה מוכן לעשות מה שעשית ב־1968?', אז אני אומר 'לא'. אבל זה רק בגלל שיש לי ילדים וגם כי מבחינה מסוימת יש ישראלים שהם ישראלים רציניים, באמת רוצים שלום, והרימון לא מבחין ביניהם לבין אחרים". בתיווכו של ג'אדה אני מפנה לעיסא שאלה.

| יש יהודים טובים ויהודים רעים?

"כולם אותו דבר".

| אז גם לי מגיע לחטוף?

הוא סורק אותי במבט. "לא, עליך רואים שאתה לא מתנחל".

"ראש העיר היהודי"

"אני יכולה להכיל את זה שיש פה ערבים. אני רק רוצה שהם יתנהגו איתנו כמו בני אדם. זה מתחיל בזה שלא זורקים זבל ברחוב, וממשיך בזה שלא יזרקו בקבוקי תבערה על הילדים שלי". לדוברת קוראים רעות אודם. אם צעירה. על הנייר מנהלת מציאות ישראלית סטנדרטית. שני ילדים, עבודה מסודרת, בעל שלומד משפטים באוניברסיטה. מלבד העובדה שכדי להגיע הביתה עליה לצלצל למוקד אבטחה ולהמתין לליווי חמוש. "רוב הדינמיקה שלנו עם השכנים שלנו היא עם הילדים שלהם שזורקים אבנים על הדלת שלנו", היא אומרת.

בדרך לביתה אנו חולפים על פני שלוש קבוצות אבטחה נייחות של משמר הגבול. לצד אחת מהן עומד מגנומטר, לבדיקה יסודית יותר של חשודים. גם מאבטחים פרטיים צצים פה מכל פינה, מלווים ילד שמבקש לבקר חבר, או אישה שמעוניינת לשוב לשער יפו. תנועת המאבטחים פה גברה מאוד מאז אותו פיגוע באוקטובר. "עד שנחמיה לביא נרצח דווקא לא היו המון ליוויים, אפילו אם חזרת באחת בלילה", כך אודם. "אבל מאז כולנו פה חייבים בליווי מאבטחים. זה נורא משבש את החיים. זה קורה רק בתקופה של 'פּיקים'". חברות האבטחה הפרטיות האלה, על פי ערן צדקיהו מ'הפורום לחשיבה אזורית', עולות למדינה כ־100 מיליון שקל בשנה.

"תראה את הבית הזה", אודם מצביעה לכיוון מבנה אבן דו־קומתי כשאנו נכנסים אל חצר פנימית, שמאלה מן השוק. המקום הזה נקרא בפי היהודים כאן 'רובע חברון', על שם יהודי חברון שרכשו כאן בתים עוד במאה ה־19. "זה היה הבית של דוד ילין", היא מחווה. "וזה של סבא של הנשיא ריבלין, ובבית ההוא שם הייתה גרה בלומה, קולת הקפה". אישה בחצאית ארוכה ושביס פוגשת בה, השתיים מנהלות שיחה קלה ונפרדות לשלום. בו ברגע קבוצת ילדים בכיפות חולפת על פנינו, ומשני צדדיהם מאבטחים חמושים. שגרה.

מול שער אבן בחצר פנימית אודם נעצרת שוב. "אתה רואה את זה?", היא מצביעה לעבר מלבן גומי קבוע על משקוף אבן שתוחם דלת ברזל כפולה. "אנחנו מקבלים מין צ'יפ ברקוד שמעבירים על זה, זה סורק ופותח את השער". ימינה אל מַעבר מנהרה חשוך, ומול דלת שנייה היא מתעכבת על כלוב מתכת שצמוד אליה. מפאת האפלה ועובי הסורגים קשה לזהות מה מסתתר שם. "זאת חנוכייה שם בפנים", היא אומרת בטון משועשע. "בעינינו זה דווקא פחד אלוהים לגור בתל אביב", היא אומרת בחיוך כשאנו נכנסים אל סלון ביתה. זוהי מעין מערה מעוצבת בסגנון מודרני, בלא חלונות. "כן, אנחנו חיים במציאות ביטחונית מורכבת, אבל בתאונות דרכים מתים יותר. חוץ מזה, זאת עיר שקודם כל קדושה לעם ישראל, ושלישית בחשיבותה לאסלאם". ואז היא מצטטת את האיש שמהווה את ההשראה לכל זה: "מתי דן אומר שאין דבר כזה הרובע היהודי", אודם אומרת בביטחון. "ירושלים כולה היא קודם כל יהודית".

מתי דן הוא דמות מפתח. עומד בראש עמותת 'עטרת כוהנים', הארגון הוותיק, המוכר והדומיננטי ביותר בכל הנוגע להתיישבות יהודית בלב אוכלוסיות מוסלמיות, ובראשן הרובע המוסלמי בירושלים. הרבה שנים הוא עוסק בזה, ותחת מוטת כנפיו צבר כוח אדיר. נחשב למי שיש לו מהלכים בעומק מסדרונות השלטון בישראל. באופן טבעי עבור יהודי הרובע המוסלמי, דן הוא מעין ראש עיר לא רשמי. אותו נכנה, "ראש העיר היהודי". הוא ההשראה להם, האמא והאבא, המוציא והמביא, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, לכל יהודי פה. כוח טבע.

"רק כדי שתבין כמה הכוח של מתי דן עצום", מספר אביב טטרסקי מעמותת 'עיר עמים', "ב־2013 היה אמור להתקיים דיון בוועדה המקומית בעיריית ירושלים כדי לאשר תכנית מתאר לעיר העתיקה. שנים עבדו על התכנית, הביאו אדריכלים, הביאו מומחים, עשו עבודה רצינית עם סקרים מקיפים וכו'. אבל מה, מבחינת 'עטרת כוהנים' התכנית נחשבה רעה. גם כי יש ברובע הרבה יותר מוסלמים מיהודים, בלשון המעטה, וגם כי תכנית כזאת תיצור הגבלות בנייה ברורות ורשמיות. סוף־סוף אחרי שנים אנחנו מגיעים לדיון, מגיעים גם מתי דן וחבריו, הסתודדו קצת עם ראש הוועדה קובי כחלון, קצת עם דודי הרשקוביץ (לשעבר חבר מועצת העיר ירושלים, ע"ר), אמרו כמה מילים, ואז הרשקוביץ דופק על השולחן ומודיע: 'לא מוכן שיתקיים דיון'. וזהו. בזה זה נגמר. אז פפה אללו (חבר מועצה דאז מטעם מרצ, ע"ר) עוד ניסה להתקומם, אבל כחלון השתיק אותו ועבר לנושא הבא. אחרי זה אנחנו מקבלים מסמך מסכם לדיון שהורג למעשה את התכנית. הוחלט שהעירייה תעסוק רק במרחב הציבורי ולא תתערב בכלל בבנייה".

פניותינו למתי דן לצורך ראיון לא צלחו. עם תקשורת הוא באופן כללי ממעט לדבר. אבל טביעות האצבע שלו מורגשות פה בכל פינה. גם הפלסטינים חשים את זה. "הרובע המוסלמי הוא במוקד של ההגירה החוצה אל השכונות שמעבר לגדר ההפרדה", אומר ארז וגנר מארגון העובדים 'מען'. "הסיבה היא מאוד פשוטה: אין תכנית מתאר, אז אין בנייה לפלסטינים בתוך הרובע המוסלמי, אז מחירי הדירות שם מגיעים לגבהים בלתי אפשריים בשביל הפלסטינים. אבל באזורים של כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט אין פיקוח על בנייה, אז קבלנים בונים בלי דין וחשבון לאף אחד, והדירות שם הרבה יותר זולות".

עניין של צפיפות

על פי נתוני 'מען', המבוססים על נתונים רשמיים של עיריית ירושלים, ב־2011 היגרו 1,240 פלסטינים החוצה מן הרובע המוסלמי, ב־2013 המספר הזה כבר עלה ל־1,500 בני אדם. "משפחות מהרובע באות אלינו כי הן צריכות עזרה במילוי טופסי הביטוח הלאומי, ובסעיף 'מקום מגורים' הן נשמעות תמיד ככה: 'אני ואשתי בחדר אחד, הבן שלי ואשתו בחדר השני, הבת ובעלה בחדר שלישי'. זה מאוד נפוץ שם. תגיד לי אתה, כמה זמן אפשר לגור שלוש משפחות בדירת שלושה חדרים? הם גרים שם בדירות גפרורים, דחוסים המון אנשים יחד, אז השכונות שמעבר לגדר קורצות להם. זה מה שעומד מתחת למתח שם ברובע המוסלמי, מעבר לכל שאר המתחים".

עמי מיטב מצדו מבקש לשים את הדברים בפרופורציה. "לא חושב שאפשר להגיד שיש ממש שנאה של פלסטינים ליהודים פה", הוא מרגיע. "זה יותר תסכול מסלים. על זה, שלפחות על פי תחושתם, ליהודים יש פה זכויות יתר. שלמען היהודים עושים פסטיבלים גדולים בעשרות מיליונים, ולא משקיעים ככה ברמדאן למשל או בחגים הנוצריים. שלמען היהודים סוגרים את הרחובות ביום העצמאות או יום ירושלים". באשר להתיישבות היהודית בלב אוכלוסייה פלסטינית, כמו ניצב בדימוס קעטבי גם הוא אינו שולל. "הנוכחות של 'עטרת' לא טבעית בשטח, אבל הם לא מתנהגים בצורה פרובוקטיבית. הם לא מיידים אבנים. יש להם אג'נדה, אבל אף אחד לא פולש לבית שהוא לא שילם עליו כסף מלא".

רעות אודם מוליכה אותנו במדרגות צרות אל גג הבית שלה ושל משפחתה. לפנים היה המקום הזה טחנת הקמח של העיר העתיקה, בבעלות יהודית. מולנו כיפת הזהב שולחת חזרה את קרניה הבורקות של שמש בדמדומי שקיעה, שתלויה מעל הגגות הישנים והצפופים של המקום המסובך הזה. "להכין פה חביתה כל ערב זה משהו אחר, אי אפשר להתרגל למראה הזה", היא אומרת ובו ברגע בוקע מן המסגד קול המואזין. "זה להיות בתוך הנצח של עם ישראל".

–

• מאה הימים הראשונים // הטור של אורן נהרי
• מיהו בוגד // מרבי יוחנן בן זכאי ועד אדוארד סנודן, מסע היסטורי מיוחד בין בוגדים, מלשינים ופטריוטים // מאת אורן נהרי
• הר הגעש בידינו // מה הפך את צומת שלוש הדתות לנפיץ כל כך? מסע היסטורי // מאת: יותם ירקוני