את הפגישה הזו, כמו לא מעט מסוגה, הצליחו לשמור בסוד. לפני כמה שבועות נפגש אבי גבאי, המועמד (הבלתי רשמי עדיין, בעת כתיבת שורות אלה) לראשות מפלגת העבודה, עם גבי אשכנזי. גבאי ניסה לשכנע את הרמטכ"ל לשעבר להצטרף למפלגה ואליו, ולייצר הנהגה משותפת וחדשה בה. כמי שמגיע מהמגזר העסקי ומזוהה יותר עם הנושאים החברתיים־כלכליים, גבאי מבין שכדאי לו להקיף עצמו ב"ביטחוניסטים". בשיחות פרטיות הוא אומר שהתגובות כלפיו בחוגי בית בכל רחבי המדינה נלהבות, אבל אם היה לצידו ביטחוניסט, "זה היה נהדר".
הרשימה לא גדולה. אהוד ברק, על פי הערכות, לא מתכוון להתמודד על הנהגת העבודה. משה יעלון יישאר בליכוד או ירוץ במסגרת חדשה. בני גנץ יכול טכנית להתמודד במפלגה (לכנסת אינו יכול להיבחר עדיין, נותרה שנה לתקופת הצינון שלו), אבל אינו מראה סימנים של כניסה לפוליטיקה. אשכנזי, לדעת גבאי, הוא המועמד הנכון, שובר השוויון, זה שיוכל לסחוף אחריו גם ליכודניקים, מצביעי מרכז וימין רך. בשיחות סגורות מכנה אותו גבאי "גבר־גבר. מועמד שהוא וואו". אשכנזי ניאות להיפגש עם גבאי ברצון. הוא נפגש עם לא מעט פוליטיקאים. אבל הוא רחוק מלהתלהב להצטרף לעבודה. בינתיים לא בוער לי כלום, אמר לגבאי, כמו גם לפוליטיקאים אחרים. אם העבודה תחזיר את הצבע ללחיים בסקרים, עם 16–17 מנדטים ויותר, והוא לא יצטרך לעבור דרך מערכת הבחירות הפנימיות המתישה, אולי ישקול בחיוב.
אשכנזי הוא השם הביטחוני החם ביותר במערכת הפוליטית זה זמן. הוא נפגש עם עיתונאים ועם פוליטיקאים, עם נפתלי בנט, עם משה כחלון, עם יאיר לפיד וגם עם מקורבי לפיד. בינתיים הוא מהסס. הוא היה רוצה מאוד לראות את נתניהו הולך הביתה, אבל החיידק הפוליטי מעט התקרר אצלו. אשכנזי גם לא משוכנע שנתניהו ילך בגלל שלל פרשיותיו. בשיחות פרטיות הוא אומר שהוא סומך על כושר שיפוטו של אביחי מנדלבליט, שכיהן תחתיו כפרקליט צבאי ראשי, אבל מבין את מורכבות המצב ואינו משוכנע שיוגש נגד נתניהו כתב אישום.
יש מי שהיו רוצים לראות את שני האויבים המרים לשעבר, ברק ואשכנזי, משלבים כוחות וכובשים את מפלגת העבודה. לפני כשנה הם העניקו מעין סיום סמלי למלחמת העולם ביניהם, כשלחצו ידיים באירוע השקת ספר. לפני כמה חודשים, באירוע אחר, אמר אשכנזי שתסריט בו ילך עם ברק "לא דמיוני לחלוטין. אם החיים וההזדמנות יקרו, אני לא פוסל את זה". ברק בשלב זה פחות נלהב. על פי פרסום של יוסי ורטר ב'הארץ', הוא סירב ליוזמה של מקורבים הדדיים לקיים פגישה עם אשכנזי.
אשכנזי ויתר על עמידה בראש גוף פוליטי. הוא פתוח לרעיון הצטרפות לגוש מרכזי. כזה שיכלול פוליטיקאים מרכזיים, כמו כחלון, לפיד, לבני, ברק ואחרים. הוא מבין שאם יצטרף, זה אינו בהכרח כמספר אחת. ניתן לעם להחליט, הוא אומר בשיחות פרטיות. סיכויי ההצלחה של גוף פוליטי כזה לכבוש את הנהגת המדינה מטרידים אותו יותר מאשר מיצובו בתוכו. בעיניים כלות הוא רואה את הידרדרות המצב המדיני. יבוא הרגע שבו אי אפשר יהיה להשיב את הגלגל אחורנית, הוא אומר בשיחות פרטיות, בעוד כמה שנים ניאלץ לשלם עבור הסכם שלום עם הפלסטינים מחיר גבוה בהרבה.
בינתיים הוא מרצה מעת לעת בעולם. משקיע זמן רב בקרן רש"י שהוא עומד בראשה. הוא הקים את תנועת פנימה, עם בני גנץ ושי פירון, השואפת לקבוע "סדר יום של תקווה". הצלקות הציבוריות של פרשת הרפז עדיין מורגשות בעורו. לחבריו הוא אומר שיכול להיות שהוא אינו מתאים לפוליטיקה ולכל הנלווה אליה, ומביא כדוגמה את העיתונאי דן מרגלית שהרבה לתקוף אותו, עד שנראה היה כאילו הוא שליחו של בנימין נתניהו. בחודשים האחרונים מרגלית תוקף את נתניהו כמעט באותה עוצמה שבה תקף את אשכנזי. העולם ההפכפך הזה מרתיע את אשכנזי.
עונת החיזור
החיזורים אחרי אשכנזי הם חלק ממגמה שהולכת ותופסת תאוצה: שובם של הביטחוניסטים לזירה הפוליטית. בבחירות הקודמות השתלבו במערכת הפוליטית מעטים כאלה. בוגי יעלון ואבי דיכטר בליכוד. עמר בר־לב, עמוס ידלין (שלא רץ ברשימה) ואיל בן ראובן במחנה הציוני. יואב גלנט בכולנו. יעקב פרי ואלעזר שטרן ביש עתיד. יש פה ושם קצינים במיל' נוספים, כמו מוטי יוגב, שאינם מזוהים כביטחוניסטים מובהקים.
בבחירות הבאות מספרם של הקצינים לשעבר בזירה עשוי לגדול משמעותית. התפיסה הרווחת היא שהשיח הביטחוני תמיד ילווה אותנו. וכמובן נתניהו נכנס לוואקום הזה, שהשאירו פוליטיקאים אחרים. במפלגת העבודה תמיד מדברים על הטיקט הביטחוני כקריטי לניצחון.
יאיר לפיד, הסיסמוגרף הרגיש ביותר במערכת הפוליטית, שירת כעיתונאי ב'במחנה', והבין מזמן את המגמה. כדי למצב את עצמו כמומחה אסטרטגי, כתב לאחרונה מאמר עבור המכון למחקרי ביטחון לאומי, שבו ניתח את מה שכינה "העוצמה החכמה". עוצמה צבאית, על פי לפיד, תלויה בתמיכה בינלאומית, אולם יש צורך בעוצמה צבאית כשלעצמה. לפיד, על פי המאמר, תומך ברכישת מטוסי האף־35, אבל מדגיש שישראל אינה מתמודדת עם איום קיומי אלא עם שורה של איומי טרור.
לפיד מחזר בעקשנות אחרי יעלון ואשכנזי. גם סגן הרמטכ"ל לשעבר משה קפלינסקי, חבר של הלל קוברינסקי – האיש החזק של יש עתיד – קיבל הצעה להצטרף למפלגה של לפיד וסירב. גם נפתלי בנט נפגש עם אשכנזי. בין משה כחלון לבוגי יעלון יש יחסי חברות, אם כי כחלון שוקל קודם חבירה לאביגדור ליברמן או מהלך חזרה לליכוד על פני חבירה ליעלון. יואב גלנט, שזכה במקום השני ברשימת כולנו באדיבות כחלון, התנתק ממנו דה־פקטו בלי למצמץ. יחסיהם רעועים, ופניו של גלנט לליכוד.
עמיר פרץ צירף אליו את עמרם מצנע, ובקרוב יודיע על תמיכה של אנשי ביטחון נוספים. בשיחות פרטיות הוא סובר שהתדמית הביטחונית שלו עצמו שונה לגמרי משהייתה אחרי מלחמת לבנון השנייה והביקורת הציבורית עליה. "המלחמה נראית היום אחרת, אחרי עשר שנים של שקט באזור, הצבא ששיקם את עצמו בצורה נכונה, התפיסה של הגנת העורף שהשתנתה וכיפת ברזל". גם צילום הארכיון שלו במשקפת שעדשותיה סגורות כבר אינו מאיים עליו. "אני קצין חימוש, מומחה למשקפות. היום אומרים לי שמה שאני ראיתי דרך משקפת סגורה, אחרים לא רואים דרך משקפת פתוחה. בסופו של דבר תקלות רק מחשלות".
יעלון וגלנט, שהלכו ימינה, הם זן נדיר במשפחת ה"ביטחוניסטים־פוליטיקאים". עמירם לוין, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון; יום טוב סמיה, בעבר אלוף פיקוד הדרום; ותא"ל (מיל') דני ארדיטי, שהיה סגנו של לוין בסיירת וראש המטה לביטחון לאומי – התפקדו לאחרונה למפלגת העבודה. הם לא עשו את הצעד הזה כדי לשבת בשורות האחוריות. הפונקציונרים במפלגה סבורים ששלושת אלה הם תוספת נאה, אבל לא תחליף ל"דבר האמיתי" בדמות אשכנזי או גנץ. בעבודה יש מי שמנבא שגנץ יקבל הצעה בבחירות הבאות להיות מועמד המפלגה לשר ביטחון, אם אשכנזי לא יבוא.
פרוץ היצרים
אורנה ברביבאי, שהייתה האלופה הראשונה (והיחידה) בצה"ל, היא דמות מחוזרת, ומאותתת למכריה על מוכנות להצטרף לפוליטיקה. תקופת הצינון שלה מסתיימת בשנה הבאה. כמו רוב המערכת הפוליטית והביטחונית, ברביבאי מלינה על תקופת הצינון שהוארכה לשלוש שנים. זה קרה כדי לחסום את דן חלוץ, והניסיונות לתקן זאת חזרה נכשלו, בשל אי הרצון של ברק ונתניהו בזמנם לראות את אשכנזי בפוליטיקה. לפוליטיקאים הבכירים המכהנים זה נוח. אבל גם הם ברובם יודו בשיחות פרטיות שזה מעוות. אם הבחירות ייערכו במועדן, ברביבאי תספיק לקפוץ על העגלה; אם יוקדמו, תישאר כנראה מחוץ למשחק. ברביבאי, בת לאם שעלתה מעיראק, פעילה היום בשלל תחומים. בין השאר היא עומדת בראש קרן תאגידית פילנתרופית, מרצה, ותהיה יו"ר ערוץ הכנסת, אם חדשות ערוץ 2 יזכו במכרז להפעלתו.
גורמים בליכוד ובעבודה מגששים אצל סמי תורג'מן, שהיה אלוף פיקוד הדרום וגדל באשקלון. ההערכות הן שאם יצטרף, יעשה זאת במפלגת העבודה. אולי אפילו יתמודד לראשותה בעתיד, או כפי שאומר מכר שלו: "זאת תהיה החבילה המושלמת". גם האלוף במיל' נעם תיבון שוקל להצטרף לפוליטיקה המקומית או הארצית. תקופת הצינון שלו מסתיימת בסוף 2018. במאמר ל'ליברל' יצא תיבון לאחרונה נגד נתניהו: "לאן נעלם אותו מפקד מימי הסיירת […] שלימד אותנו את ערכי היחידה. לצערי, עד היום לא קיבלו הערכים האלה ביטוי בקריירה הפוליטית והמדינית שלו". בשיחות פרטיות שב תיבון ואומר כי הוא מוטרד מהצורה שבה המדינה מתנהלת.
הבחירות עוד רחוקות, לכאורה, אבל כבר מתחילות יריבויות קטנות שילכו ויגברו ככל שמועד הבחירות יתקרב. בשיחות פרטיות עמירם לוין מדגיש את העובדה שהוא היה המפקד של סמיה ושל ארדיטי. בסביבת יעלון מזכירים שאשכנזי היה סגנו. בסביבת ברק מזכירים שהוא פיקד על כולם כמעט, כולל אשכנזי ועמר בר־לב. ברגע המתאים עוד עלולה לפרוץ כאן מלחמת גנרלים זוטא. די לראות את מבטי הגיחוך בסביבתו של יעלון כשעולה שמו של ביטחוניסט כזה או אחר, כדי להבין על סיפו של איזה הר געש יושב הטרנד הביטחוני.
כך נראה בהתפרצות היצרים והכותרות אחרי דו"ח המבקר על 'צוק איתן'. בין השאר, ניצל את ההזדמנות יואב גלנט כדי לתקוף את גנץ ואת יעלון, שעשוי להתמודד מולו בתוך הליכוד, בהמשך הדרך.
חידת ברק
את העניין התקשורתי הרב ביותר מייצר ברק. מי שזגזג בעבר עם העבודה ולכאורה היה אמור להיות מחוק במפלגתו לשעבר. אחרי שהלך וחזר, ונכנס לקואליציה לתרעומת רבים – ואז גם פילג את המפלגה לטובת סיעה עצמאית משלו, היה נדמה שברק מחוק בפוליטיקה. טרם בחירות 2013 פרש ברק מהחיים הפוליטיים.
אך לאחרונה מתחיל ברק להצטייר שם אחרת. אוראקל, כפי שמכנה אותו תומכת בכירה במפלגה במונולוג נרגש: "במשך תקופה אנחנו תוקפים את נתניהו וסופגים בחזרה מתקפות נגדנו, ופתאום מגיע מישהו מבחוץ ואומר שאנחנו צודקים בכל מה שאנחנו אומרים, אלה לא חזיונות השווא שלנו, נתניהו באמת מסוכן. הוא כמו האח הגדול, אנחנו זקוקים לו, הוא כמו מנטור בשבילנו. בעבר דיברו על עמוס עוז כעל האבא הרוחני של השמאל, היום ברק מחליף אותו. מגרעותיו של ברק לא נעלמו, אבל הזמן שחלף, היחלשות המנהיגות וחיפוש אלטרנטיבה הפכו אותו לאוראקל. הוא פיצח את השיטה, אין לו כוונה לחזור לעמוד בראש המפלגה, הוא יסכים להיות שר ביטחון אם יבקשו ממנו. בינתיים, בצורה גאונית, הוא מצליח להשפיע".
עם שלטי חוצות ("ברק – אתה חייב לרוץ!") שלא ברור מי מימן את הצבתם, ומתקפות על נתניהו בהרצאות, בתקשורת, בפייסבוק ובעיקר בטוויטר, ברק היה עשוי לכאורה להיות מועמד מוביל בפריימריז על ראשות העבודה, הצפויים ביולי הקרוב. כמעט כל דיון בקבוצות הוואטסאפ של חברי המפלגה מתחיל ומסתיים בברק. הנה בדיון באחת הקבוצות האלה, של חברי המפלגה במודיעין, בהודעה על פגישה עם חיים אסא טורח אחד החברים להזכיר שאסא היה יועצו של ברק. דיון קצר על יכולותיה של אורלי לוי־אבקסיס מסתיים בהכרזה של אחד החברים שדעותיה קרובות לאלה של ברק.
בחודשים האחרונים ברק מזכיר את קיומו ללא הרף. הוא נפגש עם חברי כנסת של מפלגת העבודה ועם פעילים. הוא אינו יוזם את הפגישות, אלא בעיקר נענה לבקשות. מרביתן מתקיימות בלובי האירוח במגדל התל אביבי שבו הוא מתגורר. לעתים הביקוש כה רב, עד שברק נאלץ לדחות בקשות למפגשים, כמו של פעילים בפריפריה או סגני ראשי ערים, שכמהים לשמוע על רעיונותיו ובעיקר על כוונותיו. חברת הכנסת איילת נחמיאס־ורבין מתווכת בתיאום חלק מהפגישות. היא עצמה נדהמה משטף הפניות. אנשים שבעבר לא הייתה מאמינה שירצו להיפגש עם ברק, מבקשים כעת את קרבתו.
בהיעדר מנגנון או מחנה מפלגתי, ברק נעזר פה ושם בתומכים ותיקים. עו"ד דוד זיסו, שהיה דוברו בעבר, נשאר מקורב אליו. פעילי מפלגה המבקשים להיפגש עם ברק או לשאול מה הוא חושב בנושאים מסוימים, מתקשרים לזיסו כדי להתעדכן. מקורבו הוותיק ויצמן שירי, שפרש מתפקידו כמנכ"ל מפלגת העבודה לאחר הקמת 'עצמאות', מופיע פה ושם באירועים של העבודה אחרי היעדרות. ערן חרמוני, מזכ"ל המפלגה החדש, היה יועצו הפוליטי של ברק כשהיה שר הביטחון. גם דני עטר, יו"ר קק"ל, היה כנראה שמח להתייצב לימין ברק. אפילו בני־פלוגתא קשים של ברק בעבר, כבר מונים בשיחות פוליטיות את תכונותיו הטובות של ראש הממשלה לשעבר.
חברים בזרם המרכזי של המפלגה, כמו הח"כים נחמן שי, איתן ברושי ונחמיאס־ורבין, והפעיל התל אביבי הוותיק שמוליק מזרחי, נחשבים לתומכי ברק. לפני כחודש הם ערכו כנס בהשתתפותו ("אני מרגיש פה בבית, למרות שלא הייתי כאן הרבה שנים"). הרצוג, שהגיע לאירוע, טרח להזכיר מיד בתחילת דבריו כי הוא יו"ר המפלגה. לברק אין הערכה להרצוג כיו"ר מפלגה, ודאי לא כיו"ר אופוזיציה. הוא אמנם תמך בו בבחירות 2015 ("מנהיג שקול, מנוסה ואחראי"), אבל מאז התאכזב ומבקר אותו קשות בשיחות עם סביבתו, על תפקודו האופוזיציוני הלקוי. גם הרצוג לא מסתיר את דעתו על ברק ("נו, באמת, יושב בבוסטון ומחלק ציונים").
ברק כבר הודיע בפייסבוק שאבי גבאי "עשוי מחומרים של מנהיגות אמת: אומץ, אחריות ויושרה", שיפר את יחסיו עם הצ'ילבה לשעבר ציפי לבני, ואף נפגש איתה בניסיון להקים גוש מרכזי שיתמודד מול נתניהו בבחירות הבאות. בפגישה שערך לא מזמן עם חברו הוותיק דני יתום, שוחחו השניים בין השאר על הפוטנציאל האלקטורלי הנוכחי של לבני. אפילו עמיר פרץ עשוי לזכות מההפקר. במפלגה אומרים שהטינה הישנה בין ברק לפרץ הולכת ומתפוגגת למען מטרה משותפת, דחיקתו של הרצוג מהבמה. אם כי לדעת אחרים, ברק לעולם לא יתמוך בו. לפני שבועות אחדים הם צפו זה לצד זה בהצגה בכיכובו של דב'לה גליקמן. אתם מסתדרים? שאל אותם גליקמן לעיני המצלמות של ערוץ 10. בהצגה הסתדרנו, השיב פרץ, שנראה נלהב יותר מברק מכל הסיטואציה.
ואחרי כל זה, אין לברק כנראה כוונה אמיתית לחזור לפוליטיקה בשלב הנוכחי. עם זאת, הוא חרד מהכיוון שנתניהו מוביל אליו את המדינה. ברק סירב להתייחס לעניינים הפוליטיים שעל הפרק, אך אמר ל'ליברל' כך: "האג'נדה האמיתית של ממשלת הימין נחשפת. מדינה אחת וסיפוח 'זוחל'. אג'נדה שבהכרח תוביל לאפרטהייד או לרוב ערבי ומלחמת אזרחים. זה הסיכון העיקרי היום לפרויקט הציוני. וזה קורה בהנמקה 'ביטחונית', יעני. אנשים שהקדישו חייהם לביטחון ומזהים שזו אג'נדה המסכנת את ביטחונה, זהותה ועתידה של המדינה שכה יקרה להם; שמבינים שמדובר באחיזת עיניים, ב'עובדות אלטרנטיביות' ונשיאת שם הביטחון לשווא – מתקוממים וחשים שאינם יכולים לעמוד מנגד. הם נכנסים למעורבות פוליטית. וטוב שכך".
על פי ההערכות, במידה ותיוותר בכל זאת סיטואציה פוליטית מתאימה, ברק יסכים להצטרף לקמפיין; וגם לשוב למשרד הביטחון, אם יתבקש. יש מי שסבורים שהמערכת הפוליטית תפרוש לו שטיח אדום בדמות שר לענייני־על, מעין ראש ממשלה שני, לצד מי שירוץ מטעם המרכז־שמאל. ברק בכל מקרה לא ייכנס לקלחת הפריימריז למיניהם.
וישנם גם כאלה שמחכים בפינה לאפשרות כזו. כמו איתן כבל, או מי שפרש לקדימה בזמנו – חיים רמון. הם לא יישבו בשקט אם ברק יחזור לקלחת. גם מי שמזוהים עם עשייה חברתית, כמו שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי, לא יישארו שקטים כנראה. הם עשויים לחכות על הקווים עם שלטי מחאה על עושרו הרב ועל דירותיו מנקרות העיניים. "הם היו רוצים שראש המפלגה יגור בחושה וילבש מכנסי חאקי קצרים", אומר אחד מתומכיו של ברק, הממהר להזכיר שעל כל דולר שברק הרוויח הוא שילם את מחציתו כמס. אם כי יש הטוענים, אגב, שהתנגדותה של יחימוביץ' לברק התפוגגה במעט. עמר בר־לב לא יקבל את מפקדו לשעבר בזרועות פתוחות. למרות שיש המטילים ספקות בעצם המרוץ של בר־לב לראשות המפלגה, הוא טוען שהוא מתמודד זמן רב ואין בכוונתו לוותר בקלות. גם מרב מיכאלי לא מתלהבת מניסיונות ההתקרבות של ברק. היא מזכירה לא פעם את כישלונות ברק כראש ממשלה ואת הבעירה שבאה לאזור אחריו.
–
לתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
