וזה סוף החדשות

פרשננו הבכיר מאוד לעניינים פוליטיים טוען כי עמיתו הבכיר לא פחות מהערוץ המתחרה הוא תומך ביבי מוסווה. כן, ממש ליכודניק בקופסה, שהסתיר מצופיו בעורמה את דעותיו הפוליטיות ויצא מהארון במצהלות ובריקודים רק אחרי שהתפרסמו תוצאות האמת של בחירות מרץ  2015. בתגובה טוען התומך המוסווה כי עמיתו המובס הוליך את ערוצו ואת צופיו אל מחוזות ההזיה, וכי הערוץ כולו משקף לא את עם ישראל אלא את יושבי בית הקפה הברנז'אי/שמאלני שבו נוהגים כוכבי הערוץ הזה לשבת, לאכול פסטה בשמנת (תוספת שלי, ידע אישי) וללהג בשעות הפנאי שלהם.

מצחיק? עצוב? שתי התשובות נכונות, אבל בעיקר נכונה העובדה הבאה: שניהם, הצוהל והמובס, שניהם צודקים, ושניהם, לשם שינוי, לא מתפקדים כאן על תקן פרשנים, שנאלצים לקושש פיסות מידע ולחבר מהן דיווחים מהימנים יותר ובעיקר פחות למהדורות החדשות. מקורותיהם במקרה הזה יודעי דבר. ועוד איך יודעי דבר. הם הרי חלק מהעניין. הם העניין עצמו.

צודק נדב פרי, פרשן פוליטי אחר שלא היה שותף לקטטה הזו, כשהוא מביע סלידה ומיאוס מהאופנה המעייפת של כתבינו המיוסרים להתנצל על מחדליהם בכל פעם שהמחדל נחשף ממילא. החיטוט האמיץ בפצעים נושא תמיד אופי של כנות מרשימה. זה כמובן לא מפריע לבעלי הביטחון העצמי המופרז להישאר עם אותן מנות ביטחון ואגו. הם נשארים כוכבים בעיני עצמם, גם בעת שהם לועסים את הכובע. וכשהם מכים על החזה בפנים מיוסרות, יודעים בהירי המבט וחדי המחשבה שגם ההתנצלות הזו היא חלק מהשואו. חשוב שתהיה מלווה בראיון נועז או בגילוי נאות וחשוב שפולחן האישיות יישאר על מכונו, אולי רק עם קצת פחות פירוטכניקה ועם מוזיקת רקע נוגה יותר.

על מה הם מתנצלים לעזאזל? הרי הבעיה האחרונה של התקשורת הישראלית היא חוסר יכולתם של מגישי החדשות והפרשנים  פוליטיים לדעת שהסקרים של מינה והמדגמים של מנו והניתוחים של קמיל הם הימור כושל בקזינו של שוטים. הפעם, אראלה ממפעל הפיס התקשרה לעמית סגל ולא לרביב דרוקר. אז מה?! איך הם יכלו לדעת שם באולפנים השקופים את מה שבנימין נתניהו עצמו לא ידע בבוקר הבחירות? והאם רק בבוקר ה־ 18 במרץ גילינו שהתקשורת כולה היא פיון במשחק של סקרים וסוקרים? ושפרשנינו יכולים לספק היטב את הדעה ולא את הידיעה – כי אין ולא יכול להיות להם ידע אמיתי על מה שקורה באמת?

הביקורת המופרכת על הכישלון הזה היא קצרת רואי ובעיקר בטלנית ועצלנית ונטולת סבלנות. ממש כמו התקשורת עצמה. כאשר תפרוץ המחאה החברתית יתייצב הכתב, ולצדו מרואייניו, כוכבים לרגע, והצלם יסיט לרגע את המצלמה אל הפריים המרהיב של אוהלי שדרות רוטשילד "כאן ממש מאחוריי". כאשר גשר המכבייה יקרוס יהפכו כתבינו למהנדסי גשרים, האלומה הצרה תמוקד במשך שבוע לפחות

(אבל לא הרבה יותר) אל הגשר הצר האחד, ולתואר "בעל שיא היצירתיות" ייחשב העורך שישלח את הכתב התורן לבדוק בהזדמנות חגיגית זו את הגשרים שעדיין לא קרסו. וכאשר יקרסו הסקרים, הסוקרים והמסקרים, נפצח כולנו במקהלת בכי ונהי והכאה על חטא: איך לא ידענו? איך לא ראינו? איך לא הבנו? הרי אלה אנחנו שסיפקנו לקמפיינר הגאון את הבמה, את התאורה ואת התפאורה. הוא היה

הבמאי והמפיק, השחקן והתזמורת – אז איך לא הבנו מה קורה?

לא במקרה נושאים הביקורת והלעג הציבורי על הכישלון – כביכול – אופי של ביקורת קולנוע או טלוויזיה. המופע נכשל. מי בכלל מדבר על

עיתונות? על ניוז? האולפן השקוף, האולפן שעל הגג, תוצאות הבחירות מוקרנות במופע אור וצבע עוצר נשימה בטיימס סקוור. יונית לוי מתרגשת בפרומו כשמאחוריה, ממש מאחוריה, נשקפת הכנסת מבעד לאולפן השקוף. פריים מנצח. תמר איש שלום מצטלמת עם ליאור שליין. בפרומו של ערוץ 2 מככבים המפיק והבמאי שעמלו שבועות על בניית אולפן שכמוהו טרם ראינו. גבירותיי ורבותיי: It's Show Time. ואם תהיו איתנו ועם איל קיציס, אולי לא תשימו לב שאין לנו הרבה מה לספר לכם ושגם נחנו ממש כמוכם מחכים בקוצר רוח למינה ולמנו ולאל הטוב שבשמים שישמור עלינו ועל הצלחתו של המדגם המדויק ביותר בטלוויזיה.

הניוז פינו את מקומם לשואו. אף אחד כבר לא מחכה למהדורה בשמונה כדי לדעת מה באמת קרה. כי אם קרה משהו, זה יהיה בפייסבוק או בטוויטר או בהודעת פוש של אחד מאתרי החדשות, הרבה לפני. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה קיבלתם בחדשות משהו חדש שלא ידעתם, ידיעה חשובה ולא רק בלעדית, גילוי אמיתי ולא עוד קצת ממעללי שרה ומשרתיה. טובי עיתונאינו הפכו כבר מזמן לבעלי דעה. כשיש דעה, מי צריך ידיעה. כבר כתבנו כאן ב'ליברל' על פרשת הרפז כמשל. במקום סיקור, קיבלנו מחנאות. העיתונאים של אשכנזי נגד אלה של ברק. 'ישראל היום' נגד 'ידיעות אחרונות'. סגל נגד דרוקר. בן כספית לוקח על עצמו, לדבריו, לתקן את טעותו בעבר ולהזהיר

את ישראל מפני אהוד ברק. מלאכת קודש. קמפיין לכל דבר. דרוקר מקדיש את חייו לסיפורי שרה. ו- ynet מגלה את המצוקה החברתית בישראל, רגע אחרי שהכנסת מחליטה על פיזורה – לכל אורך הדרך ועד לסגירת הקלפיות ממש.

גבירותיי ורבותיי, זהו סוף החדשות. אל תאשימו את יושבי האולפן השקוף שהם לא ידעו. הם לא יכולים לדעת. העיתונות במובנה הישן –

החושפת, המגלה, החוקרת, המעמיקה – לא מעניינת יותר לא אותם, לא את עורכיהם ובעיקר לא אתכם. יש שואו, יש קמפיינים, יש דעות מלומדות פחות או יותר – כל אחד והאג'נדה שלו. יום לפני הבחירות אמר אמנון אברמוביץ' שהוא לא מריח מהפך באוויר. זאת הייתה דעה, לא ידיעה. חוש הריח עבד כאן, לא האינפורמציה, שאברמוביץ' הוא מהבולטים בתקשורת שידעו ללקט אותה ולחדש בעזרתה.

לספר לנו משהו שלא ידענו. במקרה שלו, הניחוש עבד. אומר זאת כך, יונית: כולנו כלי משחק וכל העולם במה – או לפחות אולפן שקוף.