כל מה שידעתי בבירור זה שיש לנו שפה סודית. יש השפה של החוץ. אני דוברת אותה כמו כולם. וכולם יודעים את זה, חוץ מכאשר אני שותקת מדי ולא מסתכלת בעיניים ואז שואלים "את מדברת עברית, ילדה?". ולוקח לי עוד שנים כדי לזקוף סנטר ולומר "יותר טוב ממך". בדרך כלל המשפט הזה נאמר בלב, אבל בסוף כן הצלחתי לזקוף סנטר. אמא דוברת אותה טוב, ממש טוב. חוץ מאשר במילים מסובכות, כמעט לא שומעים עליה שיש לה שפה סודית. רק כשהיא עייפה. גם כשאני עייפה המבטא מסתנן ושומעים עליי שיש לנו סוד. אבא מדבר ככה שמיד יודעים – הוא לא מכאן. הוא יישאר לא מכאן, גם אחרי שיעברו הרבה שנים. המבטא הוא רק חלק מזה, כרטיס הביקור של נשמה שמתעקשת לא להיות משלכם, לא משנה מי השלכם.
לא הצלחתי להבין עד הסוף כל מיני דברים. דווקא יש לי סבא סאול, אבל לא ראיתי אותו מעולם. גם סבתא נלי, ודודים ודודות, אנשים שאוהבים אותי, ככה סיפרו לי, אבל גרים מאוד־מאוד רחוק. אי אפשר לנסוע אליהם? לא, אי אפשר. מתישהו אולי יהיה אפשר. ולמה הם לא פה? למה כולנו לא ביחד? איך אפשר לדעת שאוהבים אם רחוקים? על זה לא היו תשובות, אני לא זוכרת כאלו.
כל המשפחה שלי דיברה את השפה הסודית, כל אלו שכאן. גם כל החברים של ההורים שלי, שקראו להם דודים. אבל לא כל מי שמדבר ברחוב ספרדית הוא בן משפחה, ואסור לרוץ אליו אם לא מכירים אותו מקודם. אפשר לדבר על אחרים בשפה שלנו, אבל אסור להצביע. וכשנסענו סוף־סוף לבואנוס איירס, ופגשתי את סבא שלי שהיה מוזר ואת סבתא שלי שהייתה נחמדה, השפה הסודית הייתה עברית. חזרתי משם עם שלושה חורים בשיניים מממתקים, עם מבטא כבד יותר ועם צעצועים של דמויות שאף אחד לא הכיר בארץ, וחלמתי בלילות על ארון מעילי הפרווה של סבתא ועל הריח שלו שהיה גם זקן וגם נעים.
יום אחד חזרתי מארוחת ערב אצל ילדה אחרת, השכנה מקומה רביעית, והייתי נרעשת: "הם אכלו ארוחת בוקר. בערב!". ישראלים לא תמיד אוכלים בשר לארוחת ערב. חביתה וסלט ולחם, זה מה שהם אוהבים בערב. זה לא כמו אצלנו בבית. יש ישראלים, ויש את הבית. סוף־סוף הבנתי, אחרי שנים שלא הצלחתי לומר מה בדיוק מוזר בי.
—
בבית שמעו את מרסדס סוסה, שפעם שיקרתי בכיתה שהיא הסבתא שלי. היא דיברה על כל מיני דברים שההורים שלי שתקו, וככה למדתי להכיר אותם כל פעם קצת. היא שרה וייללה, היא שרה והוקירה תודה, שרה והתאבלה על אלו שמתו להם, לכולם שם כנראה. היא הסתננה מתחת לעור שלנו עם התופים האינדיאניים שלה, עם חלילי הפאן, עם הקול שלה שלא שמעתי שום דבר שדומה לו, כמו חיה פרהיסטורית גדולה שנשתמרה איכשהו, אחרונה מסוגה. שנאתי אותה כשהבנתי שהיא מעציבה אותם, וכעסתי ודרשתי שיחליפו את המוזיקה המגעילה המגרדת הזו. היא הייתה רק השפה הסודית, והיא לא ידעה בכלל מה היה צריך כאן, ואת זה שישראלים אוכלים ארוחת בוקר בערב דווקא. השפה הסודית כבר לא מצאה חן בעיניי, אתם יכולים לשמור אותה לעצמכם. אתם יכולים לדחוף אותה. זה לא שלי, זה לא אני, אתם לא אני.
הם היו צעירים מאוד, ההורים שלי. אני הגעתי מוקדם מדי או בדיוק בזמן, מה זה כבר משנה עכשיו. הגעתי והם שמחו, והם פחדו, יכולתי להרגיש את שני הדברים. לא הצלחתי להחליט מה הם לא ידעו על העולם בגלל שלא היו מכאן, ומה מפני שהיו עדיין ילדים בעצמם. חשבתי לעצמי – אני צריכה לנסות לדעת את כל המילים. אני צריכה לנסות לדעת את כל הדברים. אסור שאף אחד אף פעם ישאל אותי יותר "את מדברת עברית, ילדה?".
הספרים שלהם לא עזרו לי, הם היו בספרדית, כמעט כולם. היה עותק אחד בעברית של 'דיוויד קופרפילד' בגרסה מנוקדת ומקוצרת שקיבלו באולפן לעברית. היו עוד כמה – 'בית בקהיר', 'הזמן הצהוב', כמה ספרים כמעט שרירותיים בנוכחותם, כמה שעסקו בישראליות, כאילו היה אפשר להבין אותה מקריאה או בכלל. הספרים בשפה שלהם נראו לי מקסימים ומעצבנים ומושכים ומטומטמים. שורות של שאלה החלו בסימן שאלה הפוך. שורות של פליאה או צעקה החלו בסימן קריאה הפוך. מה זה העולם המוזר הזה שבו יודעים מראש אם מישהו יצעק, או מישהו ישאל, שהיומיום הוא לא טלטלה לא צפויה בו. הספרים שלהם לא עזרו לי, והייתי מבלה שעות בספרייה העירונית הקטנה והעלובה כי הייתי צריכה למהר ללמוד את כל המילים. כל כך התביישתי כשפעם אחת אמרתי לשכנה "איזה יופי שיש לנו חורף של בצורת!" (למה בכלל התעניינתי במשקעים, אני לא יודעת לומר), כי חשבתי ש"בצורת" היא מילה כל כך הרבה יותר יפה מ"יבול", שהמצאתי שיר כדי לזכור. "שיהיה לנו יבול בלי גבול! שיהיה לנו יבול בלי גבול!".
—
מרסדס סוסה הגיעה להופיע בארץ. באה עם כל השָם שלה לכאן. הכרטיסים היו יקרים, אני זוכרת שהם היו יקרים. ידעתי מה יקר ומה זול. מה שיקר לנו אין, או לפעמים יש, אבל רק כשחוגגים. זו הייתה איזושהי חגיגה, כי ההורים שלי קנו כרטיסים. הם התרגשו, ואני זוכרת שהתרגשו. אמא שלי צחצחה נעליים לאבא שלי ולה, שיהיו מבריקות כמו סכו"ם. כי נעליים הן הדבר הראשון שרואים, ככה אמר לה אבא שלה שמת, וככה אני אומרת עד היום. והם הכינו מראש בגדים של יציאה על המיטה. אפילו את הצעיף המנצנץ התכול מהעיר העתיקה. ואז אחותי הקטנה חלתה פתאום, ומישהו היה צריך להישאר בבית. נשלחתי להתקלח במהירות וללבוש את הסרפן היפה. הערב אני אראה את מי שלקחה לי את ההורים שלי בכוח השפה המכשפת שלה, הערב אני אכושף בעצמי.
הם כולם היו שם, כל הדודים שעזבו את העיר, כל החברים מפעם. כאלו ששאלו "את זוכרת אותי?" והנדתי בראש שלא, כי לא, ולשקר לא יפה. הם התרגשו ואני הבטתי בהם מוורידים מציפייה. מרסדס סוסה עלתה לבמה והיא גדולה ונמוכה, עטופה בפונצ'ו אדום רקום. חיה פרהיסטורית שנשתמרה. הם התרגשו, אני הייתי מבולבלת. כמו בדרך כלל, לא היו עוד ילדים. זה רק אני והגדולים עם השפה שלהם האחרת. היא שרה. ואבא שלי צעק ושרק ושר איתה. אבא שלי בכה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. היא שרה בספרדית על אלפונסינה שטבעה בים, על החיים שנתנו לה כל כך הרבה וגם לקחו, ועל השיר הזה שהוא גם השיר שלנו, של כולנו. וידעתי שככה או אחרת, זה כבר קרה, ויש דברים שאני לא אצליח לומר אף פעם שלא בשפה הסודית שלנו.
–
איור: וליה רוזנצוייג
–
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן
