היה זה שמעון פרס שאמר שפסימיים ואופטימיים מתים אותו דבר, אבל חיים אחרת. הנשיא שהחליפו הוכיח השנה שפרס צדק. מי היה מהמר לפני עשור שדווקא ראובן ריבלין יהיה הסיבה לאופטימיות בישראל של 2015. קול צלול של שפיות בים המלל המפלג והמקצין. מי היה מאמין לפני שנתיים שמישהו יצליח למלא את נעלי פרס שפרח כנשיא; ועוד ימני, איש ארץ ישראל השלמה מהיציע של בית"ר. והנה, לא הייתה הצדקה לפסימיות. עדיף היה להאמין שריבלין, שכל חייו חתר להיות האזרח מספר אחת, ימצא את דרכו לבלוט.
אפילו האופטימיים שבינינו לא דמיינו את מספר הפעמים שיביטו בו ויאמרו לעצמם: איזה מזל שהוא שם. קול אחד, שלא מפחד להסתכל למציאות הקשה בעיניים ושלא על מנת לשווק את הפחד – אלא להציע תקווה. להזכיר מאיפה באנו ולאן צריך ללכת כדי לשמור על כבודה של המדינה, שמשנה לגמרי את פניה. נאום השבטים שנשא בחודש יוני היה מפת הדרכים של כהונתו. פרישׂת החזון ותכנית העבודה כשלעצמה היא מרשימה, בהתחשב במהות המשרה הייצוגית. נאום השבטים הוא ההוכחה שהוא לא מתכוון לקבל את העצה של ויצמן הראשון ולדחוף את אפו רק לממחטה.
ריבלין מעניק לנו הזדמנות נדירה לעשות טיפול שורש יסודי ברעיון המסדר של החברה הישראלית. לצלול אל הקושי, לחשוף את הסדקים בין החלקים השונים שחיים כאן; ולנסות להבין מה עושים ביחד לפני שנהרות של דם יפרידו בינינו, לא רק נאצות ברשתות החברתיות. ב־2018 יהיה הרכב התלמידים בכיתות א' שונה מהותית ממה שהכרנו לפני 20 שנה: כ־%25 ערבים, 22% חרדים, 15% ממלכתי דתי ו־38% ממלכתי. שינוי דרמטי ומעורר מחשבה, אם לא חשש. במשך שנים, אודה, הייתי במחנה הפחד. מה זה אומר על החיים שלנו בדור הבא? איך נמצא מכנה משותף כשהחברה תתפצל לשבטים בעלי סט שונה של ערכים? המאבק על חוק הגיוס מצד אחד והאירועים הביטחוניים מצד אחר היו סוג של קדימון בעניין. אבל ריבלין בא ושם את האמת על השולחן, דורש מאיתנו להתעורר לפני שיהיה מאוחר. כך תתחלק העוגה, אמר, אם נרצה או לא. עכשיו צריך ללכת אחורה ולמצוא את המתכון, כדי לגרום לזה לעבוד. כמעט מחצית מילדי כיתה א' לא מתחברים להמנון. כמעט מחצית מאלה שילמדו בה עוד שלוש שנים, לא ישרתו בצבא. והמחצית השנייה מרגישים ככורעים תחת הנטל. המתכון המיוחל יחייב פשרות מכל צד, וקשה יהיה למצוא מכנה משותף שיחליף את הרעיון המסדר סביב הציונות שבנתה את המדינה.
פסימיים היו מרימים ידיים, אבל ריבלין לימד אותנו שעדיף להיות אופטימיים ולצאת איתו למסע בעקבות הסדר הישראלי החדש. אם תשאלו אותי, סביר שהוא יימצא סביב הרעיון של מדינה מתפתחת באזור מסוכן. מקום העבודה יחליף את הצבא ככור ההיתוך; ורעיון השוויון יהפוך מזכות שהרוב מעניק למיעוט, למצרך הכרחי עבור מיעוטים שחיים ביחד ורוצים לוודא שכל אחד תורם כפי יכולתו לכלכלה. אלה רעיונות כלליים, וספק אם יש באמת איזו נוסחת קסם. בכלל לא בטוח שנחסוך מעצמנו את שלב המאבק ונדלג לזה שאחרי ההבנה והפתרון. זה תלוי מאוד במנהיגות של כל שבט, שתידרש לגלות אומץ וחזון. לא סיבה גדולה לאופטימיות בהתחשב במה שקורה עכשיו. ועדיין, מנהיג אחד התרומם והשמיע את קריאת ההשכמה. קם ומיד ספג דווקא מהשבט שלו, ובכל זאת לא התקפל. לא מובן מאליו, במקום שבו שום דבר כבר אינו מובן מאליו. רובי ריבלין הוא ההפתעה הגדולה והנעימה של השנה האחרונה. שעליה רביזיוניסט אחר אולי היה מכריז: יש נשיא בירושלים, עוד מוקדם לוותר.
.
מארק ניימן, לע"מ
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
