fbpx

השנה של 'נרקוס': פבלו אסקובר־לאניסטר, הראשון לשמו // גדי להב

השורשים הלאניסטריים של פבלו אסקובר ב'נרקוס'

0

פבלו אסקובר הוא דמות טלוויזיונית מופלאה. הסיפור שלו גדול מהחיים. ילד האשפתות, גנב המכוניות, שהמציא את הקוקאין התעשייתי, שינה את העולם (שינוי אינו חייב להיות לטובה) פשוטו כמשמעו והגיע עד למקום השביעי בדירוג עשירי העולם של 'פורבס' ("אני לא עשיר", נהג לומר, "אני עני עם הרבה כסף"). האיש חילק כסף להמונים, בנה עשרות מגרשי כדורגל, הקים אחוזה מבודדת על שטח של עשרות קילומטרים רבועים ורץ לפרלמנט הקולומביאני. אה, ועל הדרך הוא רצח אלפים, חיסל מתחרים, התנקש בחיי מועמדים לנשיאות המדינה והיה האויב מספר אחת של נשיא המעצמה הגדולה בעולם. הוא שילוב מטורף של רובין הוד, טרוריסט־על, מאפיונר בסקאלה שהמציא לעצמו, ונער החידות ממומביי.

היכן אפשר למקם את אסקובר בסולם דמויות הטלוויזיה הגדולות? הנטייה הטבעית היא באזור המאפיוזים הבולטים (במיוחד כשאחד מיוצרי הסדרה והבמאי שלה, ז'וזה פדיליה, אמר ששאב השראה מהסרט 'החבר'ה הטובים'), והמועמד המתבקש ביותר להשוואה הוא כמובן טוני סופרנו.

יש לא מעט קווי דמיון בין שני הלטינים האלו, שעשו כסף מעסקי פשע מאורגן ביבשת אמריקה. נכונה במיוחד התחושה ששניהם מצליחים לייצר אמפתיה אצל הצופים למרות הרוע שהם מייצגים. אולי הנקודה המעניינת ביותר היא יחסיהם המורכבים עם נשים. זה מתחיל באמא: בשני המקרים היא בעלת השפעה קרדינלית. בשני המקרים שני האנשים החזקים האלו מוּנעים על ידי הרצון הבסיסי לרצות את אמא. אצל טוני הטוויסט הוא שהיא למעשה רוצה ברעתו. אצל אסקובר היא הכוח המניע, בעצם זה שהיא מעניקה גיבוי מוסרי לפעולותיו. אבל יתרה מכך: לשניהם חשוב מוסד הנישואים והמשפחה (ועוד נחזור לזה), כשבמקביל הם מנהלים רומנים. לא מזיינים מהצד. רומן זה משהו אחר לגמרי. אלמנט האלפא־מייל המתפקע אצלם מושך אליהם נשים חזקות שגם מתמרנות אותם לפעמים.

אבל עם כל הכבוד, מבחינה "מקצועית", טוני הוא לכל היותר שורת קוק של ארוחת בוקר של אסקובר. סופרנו היה הרוזן של ניו ג'רזי. אסקובר הוא המלך הבלתי מעורער של תעשיית הקוק העולמית. הוא רוצח פוליטיקאים. עבור טוני, האף־בי־איי היה קו אדום. איתם לא מתעסקים. עבור פבלו זה שם המשחק.

קשה למצוא מקבילה טלוויזיונית לאסקובר מסיבה אחת מרכזית: פבלו אסקובר איננו דמות פיקטיבית. הוא דמות אמיתית. לכל פעולה שהוא מבצע על המסך – החל מפיצוץ מטוס על נוסעיו, עבור בהטמנת מיליארדי דולרים באדמה וכלה במשלוח עשרות טונות של קוקאין מדי יום – מתלווה אצלנו הצופים גם השאלה: "באמת?? זה באמת קרה?".

כמו מירי רגב לסאטירה, כך אסקובר לדרמה: אי אפשר להמציא דמות טובה יותר. המציאות היא הסיפור הטוב ביותר. וכך, הדיון על דמותו של פבלו אסקובר מתנהל ברובד המציאות. דמותו, תוצר של מציאות שעברה השבחה תסריטאית, על אף היותה מורכבת ורבת־פנים, בסופו של דבר מושתתת על שני מרכיבים.

המרכיב הראשון הוא תאווה בלתי נלאית לכוח. לא לכסף. כסף אף פעם לא היה באמת העניין. אסקובר הוציא 2,500 דולר בחודש על גומיות לקשירת השטרות שלו בחבילות. הוא הטמין באדמה מיליארדי דולרים, ועל פי הערכות 10% מכספו נאכל על ידי תולעים. אם כסף היה העניין, הוא מזמן היה מגיע למנוחה ולנחלה. אבל אסקובר רצה כוח. שליטה. השפעה. זו הסיבה שהוא רץ לקונגרס, חילק כסף לעניים או סירב להיכנע גם במחיר חייהם של אלפי בני אדם.

המרכיב השני הוא שבטיות: נאמנות וקשר דם. לאסקובר אין אידיאולוגיה. הוא נאמן לבני משפחתו, בראש ובראשונה לאמו, אשתו וילדיו, ולכל מי שהוא יכול לסמוך עליו, ואין הרבה כאלה. כל השאר, גורלם ייחרץ לפי הכלל: פלאטה או פלומו – שלמו שוחד או קבלו כדור בראש. אולי הדוגמה שמייצגת את שני האלמנטים האלה בצורה הטובה ביותר היא הסיפור שפעם אזלו העצים להסקה בביתו של אסקובר, ולבתו בת השנתיים היה קר. אז אסקובר לקח שטרות כסף בשווי 2 מיליון דולר והצית אותם באח.

תאווה לכוח ונאמנות שבטית. אלה שני האלמנטים הבסיסיים ביותר עבור האדם הזכר. הסירו ממנו את כל רובדי התרבות, וזה מה שנשאר. כשמביטים בפרימטים או ביונקים כמו אריות בטבע, זה מה שרואים: הזכר החזק ביותר הוא השולט. הוא זכה בנקבות ובאוכל. הוא מגן על צאצאיו. כל שאר הזכרים חיים תחת שלטון האימים שלו. אם ימות – כל צאצאיו בסכנה.

פרופ' יובל נח הררי כתב ברב המכר שלו 'קיצור תולדות האנושות' שכוחו של ההומו ספיינס היה ביכולתו להמשיג מושגים ולבנות מבנים חברתיים מורכבים יותר. שים 30 הומו ספיינס מול 30 ניאנדרתלים – הניאנדרתלים קורעים לנו את הצורה. שים אלף מול אלף – ואנחנו מוחים את הניאנדרתלים מעל פני האדמה. ההומו ספיינס תמיד ישאף ליותר כוח ושליטה, ותמיד יגן לפני הכול על השבט שלו. לכן חיסלנו את כל מתחרינו, לכן השתלטנו על העולם. לכן עדיין לא די לנו. תמיד נרצה עוד.

פבלו אסקובר הוא מניפסטציה של הרעיון הבסיסי הזה. כל מי שאינו איתו – נגדו. וכל מה שהשיג יהיה תמיד הבסיס לתאוות הכוח הבאה. ההיסטוריה היא רצף של פבלו אסקוברים שנלחמו זה בזה. מקיסרי רומא דרך ג'ינגיס חאן ועד סדאם חוסיין. אפס אידיאולוגיה, תאוות כוח בלתי נשלטת, נאמנות לשבט וכלל בסיסי: פלאטה או פלומו. זה המצב ברבות ממדינות העולם, חלקן שכנותינו הקרובות.

אבל האנושות צעדה צעד אחד (לפחות) נוסף. היא המציאה את "מדינת החוק": במקום "החזק שולט" – עולם עדין של איזונים. במקום "פלאטה או פלומו" – חוק. במקום נאמנות לשבט – נאמנות לעקרונות הצדק. אלה תמיד היו חדשות טובות לכולם, מלבד לחזקים.

במובן הזה, המאבק של פבלו אסקובר בקולומביה הוא מאבק החזקים במדינת החוק. ניסיונותיו להיבחר לנשיאות, לקנות את הפוליטיקאים או לחסלם, ולקנות את הבוחרים או לחסלם, מטרתם אחת: חזרה משלטון החוק לשלטון החזק. מאות מאבקים כאלה מתנהלים מדי יום בעשרות מדינות חוק מתוקנות, כולל אחת במזרח התיכון. פבלו אסקובר וקולומביה של שנות ה־80 הם תזכורת לאיך נראית מדינה שהפסידה בקרב הזה, אפילו זמנית.

ולכן, אם נחזור למישור הטלוויזיוני, הסדרה הקרובה ביותר ל'נרקוס' היא דווקא 'משחקי הכס'. על אף ש'משחקי הכס' מומצאת לחלוטין, היא למעשה סדרה היסטורית. היא תיעוד מומצא של העולם המערבי טרום המצאת מדינת החוק. כשם ש'נרקוס' היא מציאות מתוסרטת, 'משחקי הכס' היא תסריט מציאותי. ואם צריך למקם את פבלו אסקובר על סקאלת הדמויות הטלוויזיוניות, המקום הנכון עבורו הוא בין אלו שהכוח הוא הדבר היחיד שמניע אותם ושמוכנים לשרוף הכול כדי להגן על משפחתם ושבטם: טייווין לאניסטר, סרסיי לאניסטר, חאליסי, סטניס ברתיאון ורמזי בולטון. "במשחקי הכס אתה מנצח או מת", אומרת סרסיי לנד סטארק בספר/עונה הראשונים. אסקובר מתרגם את זה לקולומביאנית: פלאטה או פלומו.

להיות פבלו אסקובר

"זה היה ללא ספק הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי", אומר וגנר מורה, השחקן שמגלם את פבלו אסקובר. מורה, ברזילאי, לא דיבר ספרדית לפני כן. הוא למד ספרדית (שדומה, יש לציין, לפורטוגזית, שפת האם שלו) עבור התפקיד. הוא בילה חצי שנה במדיין, עיר הבסיס של אסקובר, כדי ללמוד את סביבתו הטבעית, והוסיף 20 ק"ג למשקלו כדי להיות דומה יותר לאסקובר, על כך הוא אמר: "זה לא כזה מסובך. וזה בטח לא מעיד על כישורי משחק". אסקובר תיעד את עצמו לא מעט, כך שלמורה ולצוות היו מספיק חומרים כדי לנסות להביא את הדמות קרוב למציאות ככל האפשר: מסגנון השפם, דרך הביגוד ועד תנועות הגוף.

הדבר החשוב ביותר היה לייצג את צדדיו השונים של אסקובר ולא להציגו כרוע מוחלט. "זו לא סדרה על שוטרים אמריקאים טובים שבאים למדינת עולם שלישי ומצילים את העניים מהרעים", הוא אומר. "זו בכלל לא סדרה על רעים וטובים". אסקובר, לדבריו, היה זה שהרג אלפי אנשים מצד אחד, והקריא סיפור לפני השינה לילדים מצד שני.

הפילגש האמיתית של אסקובר

בסדרה מנהל אסקובר רומן עם ולריה ולז, עיתונאית, שמצדה זוכה ללא מעט סקופים בסיפור המרכזי שהסעיר את קולומביה במשך עשור. כמו אסקובר, גם הדמות הזו מבוססת על אישה אמיתית: וירחיניה ואייחו, אשת תקשורת קולומביאנית. היא אמנם ניהלה רומן עם אסקובר במשך חמש שנים, אבל גם מסרה מידע על פוליטיקאים וקרימינלים שעבדו עם הקרטל וסייעה להפלילם. היא העידה נגד ברוני סמים, ניצלה ממספר ניסיונות התנקשות בחייה ולבסוף הגישה בקשה למקלט מדיני והיגרה לארצות הברית ב־2006. ואייחו עומדת לפרסם ספר ב־2016, שינצל מן הסתם את ההצלחה של 'נרקוס' וייקרא: 'לאהוב את פבלו, לשנוא את אסקובר'.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook