גל ההתקפות הרצחניות על אזרחים יהודים הנמשך זה חודשים, מעלה מחדש על סדר היום הציבורי את הניסיונות הנעשים בעת האירועים לפגוע או אף להרוג מחבלים שנתפסו. ניסיונות אלה מתוארים בתקשורת כ"לינץ'", אך לאמיתו של דבר ניתן להטיל ספק במידת האמת שבתיאור כזה, ועל כן גם בפסילתה העקרונית של הפעולה מהבחינה המוסרית. ייאמר מיד, אכן ישנם מקרי פגיעה בלתי מוצדקת באנשים (יהודים, ערבים וגם עובדים זרים), הנחשדים על לא עוול בכפם כמחבלים, וחלק מהמקרים אף ניתן לתאר בצדק כלינץ'. אך רוב האירועים המתוארים כלינץ' אינם כאלה, אלא חלק מהתופעות הבעייתיות שמזמינות נסיבות קיצוניות ממין זה (כירי דו־צדדי או פליטות כדור).
בהגדרה המקובלת, לינץ', מושג שמקורו באפליית ורדיפת השחורים בדרום ארה"ב, הנו הוצאה להורג על ידי המון המטיל אימה בקבוצת מיעוט, או מעניש ללא משפט והוכחה חשודים בביצוע פשע רק בשל מוצאם.
אך התקפות אזרחים על מחבל אשר לנגד עיניהם דקר, דרס או ירה בחפים מפשע, אינן כלל בבחינת התקפה על מיעוט, נקמת דם או פגיעה בחשוד, אלא ניסיונות להעניש רוצח בכוח או בפועל. התקפות כאלה אינן רצויות במיוחד (בשל אפשרות לטעות בזיהוי או לפגיעה היקפית בעוברי אורח), אך אין זה הופך אותן ללינץ' – והגדרה כזו אף מעוותת את מהות התופעה ומונעת יכולת להבינה ולהתמודד עמה כראוי.
רבים בישראל איבדו, בצדק, אמונה שאפילו המחבלים־הרוצחים הבזויים ביותר יבואו על עונשם הראוי מידי מערכת החוק. מאז עסקת ג'יבריל של 1985 שוחררו פעם אחר פעם רוצחים נאלחים, שידיהם מגואלות בדם, אשר סירבו להביע כל חרטה וחזרו לפעילות רצחנית. ממש עכשיו יושב לו רוצח הילדים סמיר קונטר תחת גפנו ותאנתו, חורש מזימות חדשות, ואנחנו עומדים על דם הקורבנות. בנסיבות כאלה, כמה נכון להאשים את התוקף רוצח שדם נוטף על ידיו ממש, לנוכח האפשרות הסבירה שבמוקדם או במאוחר ישוחרר לדרכו באזלת יד? אנו יודעים היכן עומד החוק היבש, אך הצדק מוגר.
תקיפת הרוצחים אף אינה נעדרת בסיס ערכי. גדולי ההגות המדינית הליברלית, מהוגו גרוטיוס, דרך תומס הובס ועד ג'ון לוק, קבעו במפורש שהענשת עבריינים הנה זכותו הטבעית של היחיד. אף שבהצטרפותו לקהילה המדינית מעביר היחיד זכותו זו לרשויות, היא תחזור אליו באם המדינה אינה מגנה עליו. גם הוגי המסורת השמרנית כמו ג'ון סלדן ואדמונד ברק שוללים מונופול שלטוני על הפעלת כוח, ורואים כסימן היכר לבני חורין את הזכות המסורתית המוגנת בחוקה האמריקאית לשאת נשק ולהפעילו להגנה עצמית. מי שיועמד לדין על עשיית שפטים ברוצח, יוכל בהחלט לטעון שהוא מוציא לפועל זכות השמורה לאדם בחברה מתוקנת.
"אם יש צדק יופיע מיד" כתב המשורר, ונטילת הצדקה מוסרית מהורגי המחבלים אפשרית רק במניעה ממורשעים ברצח לחמוק מעונשם. דרך אחת למנוע זאת היא עונש מוות לרוצחים, הקיים בארה"ב, יפן, הודו ודמוקרטיות נוספות. אך אף שהעונש קיים להלכה בישראל, שופטים המסוגלים להשתיק הורים שכולים המטיחים דברים בבית הדין, אינם מסוגלים לפסוק עונש מוות לבזויים שברוצחים. אם המערכת המשפטית־פוליטית אינה מסוגלת לגזור מוות, החלופה היחידה היא מניעה מעשית של שחרור מחבלים רוצחים (באמצעות רף לאישור עסקאות מעין אלו בידי 90 חברי כנסת או יותר).
בלי זה, יישלל בסיס מוסרי להענשת אזרחים שלא חיכו לצדק שיופיע.
