בעוד כמאה ימים, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יציין בנימין נתניהו עשר שנים במצטבר כראש ממשלת ישראל. אם ישרוד שלוש שנים ועוד קצת לאחר מכן, ישבור את שיאו של בן־גוריון. לא ברור עד כמה השיא הזה הוא תכליתי ולא משני בעיניו, אבל הוא בהחלט מתכוון להיות שם, עם מדליית הזהב על חזהו. מרב הסיכויים גם שיעשה זאת, אם לא יהיו תקלות ושינויים מהותיים בציר הזמן־חלל של ההוויה הישראלית.
עשר שנים במצטבר, ובפרוס שנה אזרחית חדשה כדאי להתעכב על פרדוקס נתניהו. שכן דמותו של האיש היא המוכרת לנו והלא מוכרת לנו ביותר, בו־זמנית. אפילו אחרי שלושה עשורים שבהם הוא דמות ציבורית מובילה. הוא אחד מיציריה המרתקים של ההיסטוריה שלנו, בזה אין ספק. נתניהו השפיע על חיינו כאן לפני ולפנים. עיצב נדבכים שלמים בפוליטיקה, במערך האמונות שלנו, בתקוות, בשפה. וזה מוזר. כי האיש הזה, למרות שרוב חייו חי בישראל, למרות שהוא שולט בה, למרות שכוכבו דרך בכמה מפרקיה ההיסטוריים לא פעם ולא פעמיים, הוא אינו ממש ישראלי. ההוויה של נתניהו מורכבת. לא זאת בלבד שהוא מרגיש כילד חוץ אל מול המורשת הקיבוצית של האליטות המייסדות, אלא כי הוא ילד החוץ שהשתכלל מעבר לים, שלמד את כל מה שאביו הנגזל בידי אותן אליטות לא הצליח ללמוד. הוא השתכלל, וחזר כדי לתפוס את מקומו על כס המלך. אבל הוא חי בעולם מושגים אחר. "החיים עצמם" אינו רק ספין בחירות שנועד לעמעם את זוועות יוקר המחיה. זו אמונה אמיתית. בנימין נתניהו אינו כאן בשביל להנהיג את ישראל. מעשיו ואמירותיו – שהתחדדו בשנה האחרונה – ממחישים שמקומו בהיסטוריה גדול מכך, לפחות בעיניו.
לבני שיחו, כמעט אף פעם לא יצטט מנהיג ישראלי או ימחיש באמצעות משל מימי הציונות. חבר רעיו הפאנטומי מבימת העבר הם תמיד מנהיגים זרים, גדולים מהחיים וחד־פעמיים. אנחנו קטנים עליו, הם בני־השוואה, וגם זה בקושי. לכן הוא מסתכל עלינו מלמעלה, בחשדנות אין קץ. כי לא מתוכנו עלה, אלא מעלינו בא ונישא והושיע.
לנצח יחוש מוסת, נגזל, נרדף. כשפרק מעליו את האפוד המשוריין ב־1999 ושאל "כולם פה ליכודניקים?", לא הייתה זו רק מחווה עקומה והומוריסטית, אחת מני רבות שלו. היה שם רגש אותנטי, כזה שמלווה אותו עד היום. כולם אויביו, בכל עת ובכל מקום. הוא סומך רק על מתי מעט נאמנים באמת, וגם להם הוא לא חייב יותר מדי. נגד האחרים יפעל, יתכנן, יסית. בתוך שלטונו יפלג ויכבול וימשול; מחוצה לו יירה ויקטול. ועדיין, ילד החוץ ששומר באמתחתו את טינת אביו כלפי המפא"יניקים שהתנשאו והגבילו ודחקו, עדיין רוצה עמוק בפנים להתקבל למועדון הזה, שאף פעם לא יקבל אותו. ארוחת הערב שהתקיימה השנה בביתו של בני ציפר היא דוגמה גרוטסקית במיוחד לכך. מעין מראה דלוחה לכמיהה נושנה ומגוחכת.
הוא יצור משוכלל. מגבלות כוח אינן חלק ממערכת ההפעלה שלו. תמיד ישאף לכבוש עוד מוצב, עוד עמדה, עוד אמל"ח. לעולם לא ישחרר. אם נניח בצד את העובדה שבכך הוא ישאיר לנו מערכת מלאה כשלים, דמוקרטיה מוחלשת וממשל חולה, אפשר לעצור לרגע ולהתפעל מכך. מי שכל יריביו לעגו ליכולותיו אי שם בקדנציה הראשונה והכאוטית שלו, התגלה כאינטליגנטי, חד ובעיקר בעל יכולות חד־פעמיות: ללמוד ולהשתכלל, לשלוט ולתכנן, ולהכיל ולהכיל ולהכיל.
עשר שנים הן כבר פרק זמן מספק כדי להתחיל לדבר על מורשת. כבר עכשיו, ובהתעלמות מה מכך שנתניהו בונה את בנו כיורש, במקביל לבניית ארמון מפואר שירוממו לדרגת המונרך שהוא (הלכה למעשה). מהי מורשתו של אדם שדוקטרינת שלטונו מסתכמת בעיקר בלשלוט? שמרן שכה חרד מפריצות דרך, עד שהוא משוכנע שהשינויים שמביא הזמן ינועו סביבו בציר ויחזרו לאותו מקום, באיזו נוסחה פיזיקלית ששמורה רק לו? הוא אינו מספח את השטחים, אבל לא יוותר עליהם לעולם. הוא מתעלם כמעט מהשאלה הפלסטינית, כמו מחכה שהעולם הערבי יבער כולו לתוך גבולותינו והוא יגיד "אמרתי לכם". למנהיג דרושה תעצומת נפש לא פשוטה לא ליזום, לא לשנות, לא לפרוץ דרך. בנימין נתניהו יודע שדינו – לתפיסתו, כמובן – עשוי להיות כשל רבנו משה. הוא יסיים כהונה בת שיא שנים, יעמוד על הר נבו ולא יראה את חזונו – יהיה אשר יהיה – מתגשם. ובכן, כנראה גם לא אנחנו.
.
צילום: אימג'בנק
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
