קרה לנו נס. בניגוד מוחלט לסביבה שלנו, המתפלגת ומתפרקת בקצב מסחרר, אנחנו חיים באי של דו־קיום. 20% מהאוכלוסייה של ישראל אינם מוצאים את עצמם כשהם שומעים את ההמנון, חולפים על פני הדגל עם מגן הדוד או מחזיקים את הדרכון עם המנורה; ועדיין, עם כל מה שעברנו כאן, המלחמות והאינתיפאדות, הפנייה החדה ימינה של הציבור היהודי, שנים של קיפוח בחלוקת התקציבים, היעדר השיטור וההשקעה בתשתיות – באמת רק רשימה חלקית – חמישית מהאוכלוסייה בוחרת בכל יום מחדש לנסות להשתייך. לשחק על פי הכללים. להיות חלק מהחברה ולא נגדה. פה ושם, בשוליים, יש זרם קיצוני יותר, שחותר להגדרה לאומית נפרדת; אבל הרוב מסתפקים במאבק על שוויון זכויות והזדמנויות.
ההנהגה שלנו כנראה לא מאמינה בנסים, או אולי לוקחת אותם כמובן מאליו. מה שהתחיל ביום הבחירות עם הערבים שנעים בכמויות אדירות, נמשך בתחילת השנה הנוכחית בהופעה של נתניהו והפודיום שלו ברחוב דיזנגוף, לאחר מסע ההרג של נשאת מלחם. עוד לפני שהפרטים היו לגמרי ברורים, בשלבים המוקדמים ביותר של החקירה, מיהר ראש הממשלה לדבר על מדינה בתוך מדינה; על הם ואנחנו. להלהיט במקום להרגיע, ברגע שבו הדם של הציבור רותח. כאילו כל הציבור הערבי אשם. קומץ, או טירוף של אדם אחד – זה כנראה שמור רק ליהודים.
למחרת בבוקר, במחלקות בתי החולים, באוניברסיטאות, במוקדי השירות, בבתי המרקחת, יהודים וערבים ימשיכו לעבוד יחד כאילו כלום. עקשן הנס הזה. עקשן בזמן שההנהגה גוזרת קופון אצל המצביעים, על חשבון התקציב המאושר לצמצום פערים; עושה כותרות על חשבון הצגות תיאטרון ומשוררים פלסטינים, אוצר פוליטי; ולקינוח, אם כבר, גם מגלגלת את החוק המיותר המכונה 'חוק המואזין' , כל הדרך לשריפות הגדולות שאיתן סגרנו את השנה הזאת.
עוד לא כיבו את הלהבות, ושוב נתניהו, הפעם מהחפ"ק בחיפה, מדבר על טרור של הצתות והסתות. אריה דרעי שולל כבר אזרחות, ובכיר השב"כ מדבר על נשק להשמדה המונית; ושוב ציבור שלם צריך להוכיח שהוא לא כזה. שזה לא כולם, ואם בכלל, מדובר באמת רק בקומץ קטן – שאפילו לגביו זה עוד לא הוכח.
ושוב, למחרת, לקום בבוקר ולהמשיך בדו־קיום. בחיים המשותפים. נגד כל הסיכויים והקארמה של המזרח התיכון. נכון שהשנה גם המנהיגות של הציבור הערבי העמיסה על הנס, עם החרמת ההלוויה של שמעון פרס; ומי שרוצה יכול למצוא אין ספור התרסות של חנין זועבי. אבל מעל הכל מהדהדות המילים הברורות של איימן עודה מול חיפה הבוערת, בעברית ובערבית, לתקשורת הישראלית ולאל ג'זירה: ״למה שנרצה לשרוף את הארץ שלנו?", שאל. "אנחנו חיים כאן יחד. בטח בחיפה". אם יש פוסטר לדו־קיום, הוא נמצא שם. בינתיים. כי למילים יש כוח ולפוליטיקאים יש אחריות, בטח לראש הממשלה.
המספרים כבר מדברים על רוב בקרב יהודים צעירים, שלא מאמינים בשוויון זכויות לערבים ובדמוקרטיה לכל; ומן העבר השני, הדור הצעיר הערבי שמרגיש שישראל היא דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. מתחיל לפקפק ביתרון של לשחק על פי הכללים וללכת בתלם הדו־קיום. לוקח שנים לבנות את מה שאפשר להרוס ברגע. ועושה רושם שהשנה נרשם מאמץ גדול לחבל באחד הדברים הכי מרגשים שיש לנו כאן. העובדה שלמרות הכל, אנחנו מצליחים לחיות יחד. נגד הרוח הרעה שמנשבת באזור, נגד ההנהגה שמשחקת באש. נגד המאמץ של הקיצוניים משני הצדדים לגדוע את התקווה לעתיד טוב יותר. השנה הייתה מאתגרת במיוחד. לצערנו, השנה הבאה לא מבשרת טובות. כמה חבל.
