"שם תואר המתייחס לנסיבות או המסמל נסיבות, שבהן לעובדות אובייקטיביות יש פחות השפעה בעיצוב דעת הקהל מאשר לפניות לרגש ולאמונה האישית". כך הגדירו עורכי מילון אוקספורד את המונח "פוסט־אמת”, כשבחרו בו בחודש נובמבר ל"מילת השנה" של 2016.
באפריל השנה שטחתי בעמוד זה תזה קצרה, שלפיה האנושות נכנסה למלחמת נרטיבים. כיצד דווקא בעידן מהפכת המידע, שבו הידע האנושי מכפיל את עצמו כל שנה וחצי בערך, הפכנו מבועתים. וכיצד הבעתה הזו מזרם המידע גורמת לנו לרגרסיה; להתעלמות מהעובדות. לקינון באזורי נוחות מידעיים, שבהם "האמת שלנו" חשובה מהאמת המוחלטת. אותו הלך רוח תואר ב'ליברל' בטורים ובניתוחים נוספים. בין השאר, של נדב איל, אורן נהרי ויונתן שם־אור. היטבנו לחזות ולנתח זאת עוד לפני התלהטות הקמפיין בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ, שה'פוסט־אמת' שלטה בו. עוד לפני תוצאות ה'ברקזיט', שהיו מופת של הצבעה לפי מידע שגוי. וגם לפני ההקצנה במלחמות התקשורת של בנימין נתניהו.
הסיבה שבגינה ידענו להתמקד בתופעה המטרידה ביותר של זמננו לפני שאר כלי התקשורת הישראליים היא מקומו של 'ליברל' במרחב הזה. הוויית המגזין שלפניכם מתמצה בפררוגטיבה עיתונאית לצאת מביצת הכרוניקה, מזרם החדשות הרצחני; ולתת מבט־על, שימת לב מיוחדת, למתרחש סביבנו. להיות שחקן חוץ בזירת המלחמה הפוליטית־תקשורתית, זו שהפכה השנה לא פעם למדמנה לשמה.
בעידן ה"פוסט־אמת" אפשר להבין למה אנחנו מקדישים לנתניהו – איש התקשורת החכם והמתוחכם בישראל – כל כך הרבה תשומת לב. הזיהוי שלו את המגמה הזו קדם לטראמפ, לבוריס ג'ונסון ולכל אחד אחר. לצערנו, הוא הופך דומה בשימושו במתודות האלה לאנשים כמו ולדימיר פוטין ורג'פ טאיפ ארדואן. בעידן הזה, זו זכותנו וחובתנו להראות לכם כיצד חינמון, שעצם הווייתו מבעיתה, מתגייס למלחמה בשאר התקשורת. להסביר למה 'הארץ' וה'ניו יורק טיימס' מסומנים בו־זמנית על ידי בעלי שררה כאויבי האומה. כיצד עיתונאים כמו אילנה דיין ורביב דרוקר הפכו בעל כורחם לשחקנים בזירה הפוליטית. ואיך הופכים אתרים פסאודו־עיתונאיים כאן ושם, מ'מידה' ועד 'ברייטבארט', לכלי רב עוצמה בחסות כפתור ה־SHARE של פוליטיקאים ציניים, תאבי כוח ועיוורים לערכים.
ובעידן הזה, תפקידנו נשאר כפי שהיה. לתת לקבוצת איכות של אנשים חושבים, מימין ומשמאל, מהמרכז ומהפריפריה, מטפחות 'האליטות' ועד מסד העם כולו; מידע וידע נקיים, מקוריים, חכמים. ב־2016, שבה נותץ הפוליטיקלי קורקט לבלי הכר, אנחנו כאן להזכיר שמה שחשוב הוא קודם כל ה'קורקט'. לא לשקר, לא לעוות, לא לעשות מניפולציות באמצעות כוחה של הפצת המידע. ב־2017, המשימה הזו – שלנו ושל אחרים – תהיה קשה הרבה יותר. אבל נמשיך בה, מתוך ידיעה שבקצה הדרך העיתונאית שלנו ישנן עיניים שמצפות מאיתנו בדיוק לדברים האלה.
.
צילום: אמיל סלמן, הארץ
