אסון התאומים תפס את העולם המערבי עם המכנסיים בסל הכביסה. אף אחד לא היה מסוגל לדמיין קודם לכן שיגיע היום שבו יתרסקו מטוסים לתוך גורדי שחקים. העולם נכנס להלם. ואחרי ההלם הגיע הכעס; כי איך בכלל יכול להיווצר מצב שבו המעצמה הכי גדולה בעולם מאפשרת לכמה טרוריסטים מוסלמים מארגון שנשמע כמו משהו שנתקע למישהו בגרון – אל־קאעדה – לתכנן ולבצע ביעילות כמעט מקסימלית, בתיאום מושלם, בדיוק של ננו־שניות, את הפיגוע המרשים ביותר בהיסטוריה.
ראשים חייבים להיערף, חשב העולם כשנגלו מתחת לשטיח מחדלי 11 בספטמבר. ובאמת, ראשים נערפו, רק מהצד הלא נכון. תתקשרו לדאעש. היו תקופות שבהן ראשים שאינם מחוברים לצוואר התגלגלו בין הרגליים כעניין שבשגרה, אבל כשזה קורה בעידן הנוכחי – עידן שבו אף אחד לא אמור לראות את הלבן של העין לאף אחד, עידן שבו קרב הפנים אל פנים האינטימי ביותר נעשה מגובה 20 אלף רגל, עידן שבו מיליוני גיקים ממתינים בקוצר רוח למלחמת הסייבר הראשונה הגדולה – זה מעורר חלחלה במיוחד. וכששומעים שלארגוני טרור יש היום נשק ביולוגי, כימי ואפשרות להשיג גם נשק גרעיני – זה מטריד מאוד. וכשמבינים שמטרת העל שמלווה את סגנון החיסול הברברי של אותם ארגונים אינה קשורה לבצע כסף או לשחרור לאומי, כפי שהורגלנו בעבר מארגוני טרור, אלא לרצון חד־משמעי להשתלט על העולם (או לפחות מעיראק שבצפון ועד סיני שבדרום) – זה בהחלט מדאיג. ובכן, ייתכן שאם העולם היה קורא קצת יותר ספרים, הוא היה מופתע היום פחות.
א: הטרוריסט הרומנטי
מקורו של הטרוריסט, כפי שהיה מוכר עד לתור הזהב הנוכחי של ארגוני הטרור, הוא "הגיבור הביירוני", כפי שמכונה הדמות שנולדה במאה ה־19 במוחו של לורד ג'ורג' גורדון ביירון, מגדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים. לורד ביירון, שכתב על לוחמי חופש מסתוריים ואפלים, רומנטיקנים ובעלי מניעים נאצלים, יצא בעצמו להילחם למען עצמאות יוון מהאימפריה העות'מנית וביסס את אותן דמויות על חייו ואופיו. הגיבור הביירוני היווה בסיס לדמויות איקוניות, כמו הרוזן ממונטה כריסטו ודרקולה, וגלגוליו מופיעים עד היום ברומנים הרומנטיים.
במאה השנים הבאות הפך הטרור במציאות מכלי פוליטי לנחלתם של לוחמים בודדים או ארגונים נרדפים, והחל להופיע גם ביצירות ספרותיות. בראשית ימיו כסופר, תמך פיודור דוסטויבסקי באותם ארגונים, וכתוצאה מכך נשלח על ידי משטרת הצאר לסיביר, שם הועמד בפני כיתת יורים, אך קיבל חנינה ברגע האחרון. חוויותיו האישיות הלא נעימות העבירו אותו מהפך נפשי, והוא נעשה באחת למבקרם הגדול ביותר של הטרוריסטים האנרכיסטים, שדרכי פעולתם ואופני מחשבתם הופיעו בכמה מיצירותיו החשובות. בספר 'החטא ועונשו' (1866) רוצח רסקולניקוב, סטודנט צעיר לשעבר, זקנה שמלווה בריבית ויש לה ממון רב. ההתחבטות הנפשית של הרוצח בניסיון להצדיק איכשהו את מעשיו, הציעה אידיאולוגיה "רובין הודית" טהורה, שעלתה בקנה אחד עם מאפיינים אנרכיסטיים שבלטו באותה תקופה. 'השדים' (1872), ספר שבו הטרוריזם מפורש הרבה יותר, מתאר שתי דמויות – ורכובינסקי, מהפכן סוציאליסט, וסטאוורוגין, אנרכיסט ניהליסט, בהשפעת רוחות המהפכה ברוסיה של אותן שנים – שהתבססו על דמויותיהם האמיתיות של הטרוריסט סרגיי ניצ'אייב והאנרכיסט מיכאיל באקונין. ניצ'אייב שלח את אנשי ארגונו, 'נקמת העם', לרצוח את איוון איוואנוב, סטודנט שהחליט לעזוב את הארגון. 'האינקוויזיטור הגדול', פרק ברומן 'האחים קרמזוב' (1880), מציג פואמה שבה מסביר מנהיג האינקוויזיציה הספרדית לישו הנוצרי את הצורך במשטר טרור דתי לטובת האנשים. דוסטויבסקי תיאר באותן יצירות בצורה העמוקה ביותר את הטרוריסט הפועל מתוך אידיאולוגיה ומוכן אף לרצוח בשמה.
סופרים נוספים שעסקו בנושא היו ג'וזף קונרד, שספרו 'הסוכן החשאי' (1907) עוסק בחקירה משטרתית של חבורת אנרכיסטים הפועלים בלונדון; וגילברט צ'סטרטון, שמתאר בספר 'האיש שהיה יום חמישי' (1908) את גבריאל סיים, בלש הסקוטלנד יארד, שמתחזה למשורר ומסתנן לחוג ספרותי אשר משתתפיו הולכים שבי אחר לושיאן גרגורי, משורר אנרכיסט כריזמטי המכריז כי האמנות והכאוס, הפיוט והמרי – חד הם. בספרים אלו מתואר בדרך כלל הטרוריסט (האנרכיסט לרוב) כאדם אומלל ומסכן, מנותק מהחברה האנושית הנורמטיבית, שבסופו של דבר כושל תמיד במשימתו ומובס בידי איש החוק או בידי מצפונו שלו.
ב: ניצני הטרור הטכנולוגי המתוחכם
במקביל לעליית הטרוריסט הספרותי של דוסטויבסקי ואחרים, נוצרה וריאציה נוספת על אותה הדמות. באמתחתו של הטרוריסט החדש, בניגוד ל"אחיו" הריאליסטי, כבר היו יכולות טכנולוגיות שעלו על אלו ששימשו את יריביו הממסדיים. הפחדים הגדולים ביותר שעברו בדמיונם של תושבי אירופה לבשו מדי טרוריסטים שלא רק רצו להשתלט על העולם אלא אף החזיקו ביכולות לעשות זאת.
הקוראים בני המערב נתקלו לראשונה בדמות הטרוריסט הטכנולוגי בספריו של "נביא העת החדשה", ז'ול ורן. הסופר שחזה בין היתר את המסוק, החללית והצוללת הגרעינית, הצליח גם לשרטט את סוג הטרוריסט שאנחנו מכירים מראשית המאה ה־21. קפטן נמו, גיבור הספר '20 אלף מיל מתחת למים' (1870), היה יוצא דופן בחדשנותו, כשהשתמש בטכנולוגיה מתוחכמת לאותם ימים – צוללת חשמלית משוכללת שנועדה לתקוף ספינות אמריקניות ובריטיות. במקור חשב ורן לפרט את מוצאו ואת מניעיו של הקפטן – לאומן פולני הנלחם ברוסים שכבשו את ארצו – אולם אחרי לחצים מצד המוציא לאור, שהעדיף לא להרגיז את הרוסים, אשר היוו חלק גדול מקהל הקוראים של ורן, נמחקו אותם פרטים מהספר, ומטרותיו של נמו נותרו בערפל. מה שבכל זאת הצליחו הקוראים להבין היא העובדה שנמו הגיע מחבל ארץ שנשלט בידי כוח אימפריאליסטי גדול ונלחם למען עצמאות מולדתו לאחר שאיבד את כל משפחתו. חמש שנים מאוחר יותר חשף ורן בספר 'אי התעלומות' (1975) את מוצאו האמיתי של נמו: לא לוחם חופש פולני, כי אם נסיך הודי שנלחם בבריטים על מנת לשחרר את הודו משלטונם. ורן יצר למעשה גיבור ביירוני, אידיאולוג, כפי שהכיר מצעירותו, אבל אמצעי הטכנולוגיה ששימשו את נמו במאבק מול מעצמות מערביות מתוחכמות היו רעיון מקורי וחדש לחלוטין בשעתם.
העיסוק בטרור ובאמצעי לחימה משוכללים המשיך לסקרן את ורן. בספר 'דגל המולדת' (1896) הוא תיאר מדען בשם תומס רוק המפתח חומר נפץ בעל עוצמה חסרת תקדים, עד כדי כך ש"המדינה שתרכוש אותו תהפוך לשליטת הארץ והימים", כמתואר שם. מתוסכל מהעובדה שצרפת, ארצו, לא מעוניינת בנשק שלו, מוצא המדען קונה – פיראט – ומעביר את הנשק לידיו. דמותו של המדען המטורף התבססה על מדען אמיתי, יוג'ין טרפין, שהחליט לתבוע את ורן בעקבות הספר. הסופר הצרפתי אמנם יצא זכאי, אבל תכתובת בינו לבין אחיו ששרדה הוכיחה לימים כי הוא אכן שאב את השראתו מטרפין.
אותו זן של טרוריסטים היה רק שלב אבולוציוני קדום. נמו, למשל, התעניין אך ורק בשחרור הודו, בדומה לארגוני טרור שקמו 70–80 שנה מאוחר יותר במציאות וזכו להיקרא "לוחמי חופש". אבל הטרוריסט של המאה ה־21 כבר שואף ליותר, רוצה להשתלט על העולם, למחוק רעיונות שלמים ולהכתיב את אמונותיו. למרבה הפלא, גם את זה חזה ז'ול ורן.
את הטרוריסט הבא שיצר ורן ניתן לכנות בשם "הטרוריסט המגלומן", זה שמטרתו אינה רק להציל את עמו משלטון זר, אלא להשתלט על העולם או לפחות ליצור שינוי דרמטי אוניברסלי. רובור, שנולד בספר 'רובור הכובש' (1886) בתור מדען אקסצנטרי, הפך בספר ההמשך ('שר העולם', 1904) לטרוריסט בינלאומי מסוכן שמטיל את אימתו על העולם באמצעות מסוק. בניגוד גמור לנמו, אין לו מניעים פוליטיים טהורים כלל והוא מונע ממגלומניה וטירוף. גם במקרה של רובור, ורן ממשיך במסר הנבואי הגדול ביותר: הישמרו לכם מהאדם הבודד המחזיק באמצעים טכנולוגיים שיכולים לאיים על המעצמות האדירות ביותר.
למעשה, ורן לא היה מי שהמציא את סוג הטרוריסט שהתבטא בדמותו של רובור. קצת יותר מעשור קודם לכן יצאו בשני עיתונים מתחרים שתי רצועות קומיקס שעסקו בטרוריסטים משתי השקפות עולם שונות: ג'ורג' גריפית', סופר ועיתונאי בריטי קשה יום שלא הסתיר את הסימפטיה למטרות הסוציאליסטיות של הטרוריסטים, כתב את 'The Angel of the Revolution' ('המלאך של המהפכה: סיפורו של הטרור הממשמש ובא'), שבמרכזו חבורת אנרכיסטים המשתלטת על העולם באמצעות צי של ספינות אוויר, ומביאה בסופו של דבר לשלום עולמי. לעומתו, כתב אדוארד דגלאס פוסט, נער בן 17, את הסדרה 'Hartmann the Anarchist; or The Doom of the Great City' ('הרטמן האנרכיסט; או חורבנה של העיר הגדולה'), העוסק בטרוריסט שמפציץ את לונדון, אולם מתחרט על מעשיו, משמיד את עצמו בתוך ספינת אוויר בעלת השם המחייב 'האטילה' (על שם אטילה ההוני), ובסוף טראגי זה משמר למעשה את ניצחון הבורגנות.
שתי סדרות הסיפורים, השונות במהותן זו מזו, לא רק הציגו לקהל הרחב את טרוריסט־העל הבודד, אלא אף הכשירו את הקרקע להצהרה הראשונה בהיסטוריה בנוגע לאפשרות ללוחמה אווירית. ב־1893, עשור לפני שהאחים רייט עלו למטוס, ג' ד' פולרטון, קצין הנדסה בריטי בדרגת מייג'ור, הכריז בכנס של מומחי צבא בשיקגו כי פיתוח עוצמה אווירית יהווה מהפכה באמנות הלחימה, "לא פחות מגילוי אבק השריפה", כהגדרתו.
בעשורים הראשונים של המאה ה־20 נעשה רעיון הטרוריסט הטכנולוגי שמאיים על העולם לעניין שבשגרה, על סף הקלישאה, בז'אנר ההרפתקאות והמדע הבדיוני. כל גיבור בספרות ובקומיקס נלחם פתאום בטרוריסטים. אך עם השתלטות הבולשביקים על רוסיה, נראה היה שסכנת הטרור הומרה בחשש מצבאות מודרניים שהונהגו בידי רודנים. הטרוריסטים הסתפקו כעת בתפקיד צנוע – לשמש חיילים בצבאות של מעצמות בעלות שאיפות, כמו ברית המועצות או גרמניה הנאצית. בשנות ה־40 וה־50, כשניטש מאבק ענקים בין־גושי בין שתי מעצמות־על, הרעיון שאדם או קבוצה מחוץ לאותן מדינות יאיימו על העולם, נשמע מגוחך לחלוטין. כך נעלמו לרגע מהעולם ומהספרות הפופולרית הטרוריסטים, ואת מקומם תפסו דיקטטורים כמו היטלר וסטאלין במציאות, וכמו האח הגדול של ג'ורג' אורוול על המדף.
ג: טרור נטול פוליטיקה
עלייתו של חרושצ'וב לשלטון בסוף שנות ה־50 הביאה להפשרת המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. הוא היה ההפך הגמור של סטאלין. העולם התמלא כעת בתקווה שהמזרח והמערב, הקומוניזם והקפיטליזם, הסובייטים והאמריקאים – לא חייבים בהכרח להילחם זה בזה. הסופרים ראו והפנימו שהמאבקים בין מעצמות כבר אינם רלוונטיים, והחלו לשרטט בדמיונם מאבקים אחרים. וכך, כמעט בלית ברירה, עלה מחדש העניין בטרוריסטים.
בין משקמי רעיון הטרור הבינלאומי, המאיים על שלום העולם, בלט במיוחד סופר הריגול איאן פלמינג, אבי סדרת 'ג'יימס בונד'. בספריו הראשונים, החל באמצע שנות ה־50, אויביו הקבועים של בונד היו הסובייטים, ובאופן ספציפי 'סמארש' (ברוסית, ראשי תיבות של "מוות למרגלים") – ארגון שהתקיים במציאות רק זמן קצר במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאחר פירוקו המשיך לחיות בעולמו של בונד. בשנות ה־60 הפכו האויבים של בונד ליותר ויותר פנטסטיים: עבריינים כמו גולדפינגר וד"ר נו, וארגוני טרור כמו 'ספקטר' בהנהגתו של ארנסט בלופלד, שפועלים על דעת עצמם ומהווים יריבים כמעט שווי ערך למעצמות העל. אותם הארגונים הוצגו כמי שמטרתם היא אחת – להשתלט על העולם. היה זה ניגוד מוחלט למפלגות האידיאולוגיות, כמו הנאצים או הקומוניסטים, או למעצמות העל, כדוגמת ברית המועצות או סין. המניעים היחידים שלהם היו כסף וכוח.
ארגון 'ספקטר' (ראשי התיבות של "הנהלה מיוחדת למודיעין נגדי, טרור, נקמה וסחיטה"), אף שהוזכר רק בארבעה מספרי סדרת בונד, היה היריב העיקרי של הסוכן ברוב העיבודים הקולנועיים. הוא הופיע לראשונה על המסך בסרט הרביעי בסדרה, 'כדור הרעם' (1965). למעשה, 'כדור הרעם' היה אמור להיות הסרט הראשון בסדרה, אך בעקבות סכסוך משפטי בין איאן פלמינג לקווין מקלורי וג'ק ויטינגהם (לטענת האחרונים, לקח פלמינג תסריט משותף שלהם והפך אותו לספר 'כדור הרעם' מבלי שיקבלו על כך קרדיט), יצא במקומו 'ד"ר נו'. אם תחילה נשא העולם מבט מזלזל לעבר פלמינג, משום שארגון טרור בינלאומי שמושך בחוטים מחוץ לקלחת הפוליטית נראה דמיוני לשעתו, הרי שהמציאות מלמדת אותנו שהסופר צדק: אכן, ארגוני טרור ופשע בינלאומיים מסוגלים להביך את מעצמות העל הגדולות ביותר. מה שנראה כמו פנטזיה פרועה בשנות ה־60, היה חיזיון לריאליזם של המציאות במאה ה־21.
אחרי פריצת הדרך של פלמינג, היה קל יותר לקבל את הנרטיב החדש של ארגוני הטרור. הפוליטיקה נשארה בצד, ופינתה את הדרך לארגוני טרור כמו ט.ר.א.ש (ראשי התיבות של "היררכיה טכנולוגית להסרת הבלתי רצויים ושעבוד האנושות"), שהופיעה בסדרה 'האיש מא.נ.ק.ל' בין השנים 1964–1968. באותה סדרה, המזרח והמערב שמו את כל המשקעים בצד וחברו יחדיו במטרה להביס את ארגון הטרור החדש. במקביל, יצר סופר הקומיקס סטן לי את עלילותיו של סוכן העל ניק פארי ומלחמתו בארגון 'הידרה', שנקרא על שם המפלצת המיתולוגית. אנשי הידרה לבשו חליפות אקזוטיות, בהשראת לוחמי נינג'ה יפנים, שמזכירים גם את בגדיהם של לוחמי דאעש. המסר של סטן לי היה שהידרה הוא ארגון בלתי ניתן להשמדה, משום שאין בו באמת היררכיה מנהיגותית; המוטו של הידרה היה: "אם תכרות ראש אחד, שניים אחרים יצוצו במקומו" – בדיוק כמו המפלצת מרובת הראשים מהמיתולוגיה היוונית, ובדיוק כמו המפלצת מרובת הראשים מהמיתולוגיה הדאעשית.
אבל כאמור, היו אלה שנות ה־60 והדימוי הזה נראה מיושן מחד גיסא, כי הוא הזכיר את יוון המיתולוגית; ודמיוני מאידך גיסא, משום שהדימוי נראה בעיני הקוראים המבוגרים ילדותי למדי, בדומה למאבקים של ג'יימס בונד. מי שחיפש את סיפורי הריגול המציאותיים מצא אותם בספרי ג'ון לה קארה. היה זה עולם דו־קוטבי, שנכחו בו סוכנים עייפים עם חיים אפרוריים משני צדי אידיאולוגיות, שאיבדו את כוחן ברוטינת משימות ריגול יומיומיות. פארי נגד הידרה, בונד נגד ספקטר, א.נ.ק.ל נגד ט.ר.א.ש – כל קרבות הסוכנים והטרוריסטים התקבלו אצל כולם באדישות, כמו אסקפיזם תרבותי זול לפני השינה.
ד: לא טרוריסט. לוחם חופש
בשנות ה־70, התעורר העולם משנתו לתוך מציאות טרוריסטית מורכבת הרבה יותר, שכללה לא רק ארגונים שרצו שחרור לאומי, כמו אש"ף, אלא גם כאלה ששאפו לשינוי המשטרים בעולם, כמו כנופיית באדר־מיינהוף הגרמנית, שהייתה אחראית לתקיפת שגרירות גרמניה בשטוקהולם (1975) ולחטיפת מטוס לופטהנזה (1977), או הצבא האדום היפני, שהיה אחראי לטבח בנמל התעופה לוד (1972) באמצעות צוות מחבלים בראשותו של קוזו אוקומוטו.
אותם ארגונים שיתפו פעולה זה עם זה, זכו לתמיכה משליטים, כמו קדאפי הלובי וקסטרו הקובני, וגם נכנסו ללב התרבות הפופולרית. 'יום א' השחור', ספרו הראשון של תומאס הריס (יוצרו של חניבעל לקטר), מבוסס בדיוק על אותו זן טרוריסטים חדש: במרכז העלילה לוחם מוסד ישראלי שמסכל מזימה של קבוצת טרוריסטים ערבים לפוצץ אצטדיון אמריקאי במהלך משחק הסופרבול.
לא רק הסופרים שאבו השראה מהטרוריסטים. גם להפך; בין חפציו של איליץ' רמירס סאנצ'ס ("קרלוס"), קומוניסט ונצואלי שהיה מבוקש בראשית אותו עשור על ידי המשטרה הבריטית ונחשב בשנות ה־70 וה־80 לטרוריסט המסוכן והמבוקש בעולם, נמצא עותק של 'יום התן' (שתורגם בעברית ל'נשיא על הכוונת'), ספרו של פרדריק פורסיית העוסק במתנקש שיוצא לחסל את נשיא צרפת שארל דה גול. ה'גרדיאן' הבריטי קפץ על המציאה והעניק לקרלוס את הכינוי האקזוטי "התן", מה שרק האיר עוד יותר את הילת המסתורין סביב. קרלוס אימץ בהנאה את הכינוי החדש, אם כי היה מופתע: הוא לא הכיר את הסיפור שכתב פורסיית, והספר כלל לא היה שלו. אבל הוא השלים את הפערים, קרא את הספר בשקיקה, למד בדקדקנות את דמותו של התן, ואף התחיל לאמץ את גינוני המתנקש.
עד מהרה הפך קרלוס לאייקון בקרב לוחמי הגרילה, ולהתגלמות הטרוריסט הבינלאומי החדש בקרב הציבור. באמצע שנות ה־70 הוא התפרסם בעקבות פעילות טרור מתמשכת בפריז – מה שהחל בהשלכת רימונים ומכוניות נפץ המשיך לירי טילים נגד מטוס אל על. בדצמבר 1975 הגיע המבצע שהפך אותו למיתוס, כשהנהיג את חוליית הטרור שחטפה את 11 שרי הנפט ועוד עשרות נוספים בוועידת וינה. וכיאה למיתוס, החלו לצוץ גם ספרים בהשראתו. עמוס אריכא, שחיבר לא מעט מספרי 'פטריק קים', פרסם תחת שם בדוי (א"ל האנטר) את הספר 'קרלוס – טרור בעל 1,000 פרצופים', שהיה בדיוני מתחילתו ועד סופו, למרות השמות האמיתיים שהושתלו בו. בשנות ה־80 הופיע קרלוס "התן" – הבדיוני יש לומר – כאויב הגדול ביותר בסדרת ספרי 'ג'ייסון בורן', שכתב רוברט לודלום, אם כי בגרסת הקולנוע שבכיכובו של מאט דיימון הוא אינו מופיע כלל.
פרופ' דנה אריאלי, דקאן הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון, שערכה ביחד עם ד"ר דפנה סרינג את הספר 'פחד מוות – הטרור ומופעיו באמנות ובתרבות הפופולרית", מסבירה את הקשר ההדוק בין הטרור לתרבות הפופולרית: "הזיקה בין הטרור לבין האסתטיקה הייתה שם תמיד, ודי לנו אם ניזכר בציוריו המרתקים של גדול הציירים הגרמנים של המאה ה־20, גרהרד ריכטר, אשר תיעד במכחולו את התאבדותה של אולריקה מיינהוף מקבוצת הטרור באדר־מיינהוף. יחד עם זאת, הזיקה הזו העמיקה מאוד לאחר קריסת התאומים, אולי בעיקר בגלל אנשי יצירה, כמו המלחין הגרמני קרלהיינץ שטוקהאוזן והצייר הבריטי דמיאן הירסט, אשר תיארו את קריסת התאומים כאחת החוויות האסתטיות ביותר שחוו מעודם. הדברים קשורים בקשר אמיץ בזיהוי שבין האסתטיקה המודרניסטית לבין הזוועה. ההיקסמות מן הזוועה היא תופעה שאנו עדים לה לאורך כל המאה ה־20, בוודאי בפועלם של יוצרי קולנוע, צלמים וכדומה. על הרקע הזה, לא מפתיע שטרוריסטים תוקפים את משרדי 'שרלי הבדו', ולא מפתיע שפעילי דאעש בוחרים את הכפר תטאווין בטוניסיה, זירת הצילום של הפרק הראשון בסאגת 'מלחמת הכוכבים', כאתרים להשתלט עליהם".
ה: מפלצות בע"מ
רגע לפני שאנחנו מגיעים לטרוריסטים של היום, הגיע הרגע שבו נכנסים למכונת הזמן וקופצים 1,500 שנים אחורה. "ההיסטוריה חוזרת על עצמה – תחילה כטרגדיה ואז כפארסה", אמר קרל מרקס. וההיסטוריה של הטרור חוזרת מדביקה אותנו בדיוק עכשיו. טרגדיה או פארסה? תשפטו בעצמכם.
לאורך הדורות, הרכיב החשוב והמרכזי ביותר של הטרוריסט היה עצם הפיכתו למיתוס, לאגדה. תלחשו הכי חלש שאתם יכולים למי שנמצא הכי קרוב אליכם: "קייזר סוזה", "פרדי קרוגר", "צ'אקי", "ג'ק המרטש". פעם היו לוחשים באוזן "אטילה ההוני", ומי ששמע – קפא במקומו. המהות של הטרוריסט הייתה תמיד שימוש מכוון באמצעים קיצוניים לשם השגת מטרה פוליטית, ערעור השלטון, הגברת כוח מרתיע מול אופוזיציה פעילה. הטרור לא בוצע מתוך השתוללות יצרים של המון זועם, אלא באמצעות פעולה רציונלית מתוכננת של השגת יעדים שהוגדרו מראש, גם אם היעד עצמו הוא יצירת אווירת אימה או הרתעה. מצד שני, למרות התכנון המוקדם, פעולת הטרור מתאפיינת באלמנט ההפתעה, היא בלתי ניתנת לצפייה מראש, היא עשויה להיות אקראית לחלוטין. הניגודיות הלכאורית הזו היא בדיוק סוד הכוח של הטרור.
הטרוריסטים אתגרו את הדמיון העולמי עוד במאה החמישית לספירה, בימי אטילה ההוני. הסיפורים על ההונים אמנם מתארים מעשי זוועה ברבריים, שבהם נרצחו אלפים רבים בשיטות מזעזעות. ההונים עצמם מתוארים בקרב היסטוריוני התקופה כאנשים מכוערים ("כמו מפלצות"), כחסרי תרבות (לא משתמשים באש, אוכלים רק בשר נא) וכאכזריים במיוחד, מה שאף זיכה את מנהיגם בכינוי "שוט האלוהים". זה המקום לציין כי על אף כל אותם תיאורים, כלל לא ברור שמעשיהם היו ברבריים יותר מאלה של היוונים והרומאים, המתורבתים יותר, לכאורה. בעקבות פגישתו של אטילה עם האפיפיור לאו הראשון, הסתיים מסע ההרס והביזה של ההונים באיטליה, ומאוחר יותר, בשירת הניבלונגים, אטילה גם מוזכר כלא פחות משליט שוחר שלום. מאוחר יותר הגיעו טרוריסטים נוספים בעלי סגנון דומה: ג'ינגיס חאן המונגולי, שטבח במיליוני בני אדם במאה ה־13; טמרלן הטטרי, שרצח המונים והשמיד ערים שלמות במאה ה־14; ולאד השלישי, הרומני שנהג לשפד אנשים במאה ה־15 והיווה השראה ל'דרקולה'. כל אחד מהם בתורו כבש ורצח בצורה הברברית ביותר.
הכול התחיל להשתנות במאה ה־18, בימי המהפכה הצרפתית, אז חזר הטרור להיות אמצעי של "הפוליטיקה הגבוהה": רובספייר יצר את שלטון הטרור, שבו אנשים קיפדו את ראשם בגיליוטינה על ימין ועל שמאל, ואף חיזק את דמות הטרוריסט כפעיל אידיאולוגי מסוכן ולכאורה בלתי מנוצח. הוא שימש השראה לשליטים של המאה ה־20: סטלין בברית המועצות, היטלר בגרמניה, מאו צה טונג בסין ופול פוט בקמבודיה. אם בתקופת ימי הביניים שלחו הטרוריסטים ראשי אדם לפתחי הערים כדי להעביר מסר לכמה שיותר אנשים, שליטי המאה ה־20 עשו שימוש נרחב בתקשורת במטרה להפיץ את האידיאולוגיה ולהטיל מורא. באירוע הטרור שפתח את המאה ה־21 כבר לא היו צריכים מיקרופון או מילים, רק תיעוד מצמרר בן כמה שניות ובו מטוס מתרסק לתוך מגדל. המסר עבר, חד וחלק.
ו: דאעש בשיטת 'הומלנד'
העולם כבר ראה בעבר ארכי־נבלים מטורפים כמו היטלר וסטלין, אך אלה ייצגו עד כה מדינות והשתמשו בעוצמתן. כיום אנו רואים יותר ויותר ארגוני טרור שאינם תלויי טריטוריה או לאום, שנתמכים על ידי אנשים בעלי הון ועוצמה גדולים יותר משל מדינות שלמות. כפועל יוצא, גם האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותם מתוחכמים ומפלצתיים בעוצמתם לא פחות מאלו שיש בלא מעט מדינות, בדיוק כפי שחזו ורן ופלמינג בסיפוריהם. על אף נטיית העולם המערבי לראות בהם ארגונים פרימיטיביים בשל אמונותיהם ומראם החיצוני, ארגונים כמו אל־קאעדה ודאעש עושים שימוש בכל הכלים של העידן הטכנולוגי – אינטרנט, רשתות חברתיות, האפשרות הוויראלית – ומשכללים את המסרים שלהם לתעמולה קצרה ומדויקת, גם כדי שהעולם המערבי בעל הפרעת הקשב התמידית יקלוט ויפנים. על מנת להמשיך להתקיים גם בפני המתקפות המערביות, יצרו הארגונים של העת החדשה מערכת עולמית מבוזרת, נטולת ריכוזיות והיררכיה, שיכולה לפעול גם ללא פיקוד מרכזי. וכך, גם אם משמידים תא אחד, עשרה אחרים יכולים להתקיים. בדיוק כמו ההידרה המיתולוגית, או ארגון 'הידרה' מהקומיקס של סטן לי. למעשה, כבר לא מדובר ב"ארגוני טרור", אלא "בצבאות טרור".
בניגוד לסופרי המאה שעברה, התרבות הפופולרית עדיין לא הצליחה לחזות את הדבר הבא בעולם הטרור. הסדרה '24', שעלתה בסמוך לפיגועי ה־11 בספטמבר, נאחזה בסיפורים הריאליסטיים של התקופה. המאבקים בין המעצמות שימשו רק תפאורה לדבר האמיתי – מלחמתו של ג'ק באואר בטרור האסלאמי או האינדיווידואלי. '24' אף הייתה הראשונה לעסוק בעינויים, הן מצד היחידות הלוחמות בטרור והן מצד הטרוריסטים עצמם. גם 'הומלנד' נצמדה למציאות עם עלילות שעסקו במלחמות הסי־איי־איי בטרור האסלאמי. לעומת זאת, הסדרה עטורת הפרסים שימשה מקור השראה בעצמה לדאעש: בפתיח של 'הומלנד' משולבים קטעי וידיאו חדשותיים המובאים במכוון ברזולוציה נמוכה ובשחור־לבן, כולל כמה מילים מנאומו של אובמה אחרי חיסול בן־לאדן: "אנחנו חייבים לעמוד – ואף נעמוד – על המשמר בבית ובחוץ לארץ". אחרי הוצאתו להורג של העיתונאי סטיבן סוטלוף, השתמשו אנשי צוות הוידיאו של דאעש בטכניקה עריכתית זהה ואף שילבו משפט דומה שאמר אובמה בעקבות רצח העיתונאי ג'יימס פולי, שבועיים קודם לכן: "נעמוד על המשמר ונהיה חסרי רחמים". התעתיק הזה אינו מקרי; מדובר בלוחמה פסיכולוגית מכוונת שמטרתה להתריס, להראות לאמריקאים שהנאומים של אובמה ממחזרים את עצמם, לזלזל במופגן ובישירות במנהיג העולם המערבי ולהפנות את הכלים שיצרה התרבות המערבית נגד אותה תרבות מערבית.
לאחרונה נודע כי העונה החדשה של 'הומלנד' אמורה לעסוק לראשונה ובמישרין גם בדאעש, זאת אף שיוצריה אמרו לפני כמה חודשים כי הם לא יעסקו בארגון הטרור הזה, משום שהוא "אכזרי ומרושע מדי" עבור הצופים. העובדה שגורם בכיר בסדרה כמו 'הומלנד' הנפיק אמירה שכזו, היא לא פחות ממדהימה. הרי איש מעולם לא נמנע לעסוק בנאצים או בקומוניסטים כי הם "אכזריים ומרושעים מדי". נהפוך הוא, זה רק תרם עוצמה ואמינות ליצירה התרבותית שעסקה בהם.
"המינון והחשיפה לדימויים הללו עלה משמעותית בעידן הנוכחי שבו הכול פתוח ברשת", אומרת פרופ' אריאלי ל'ליברל'. "החברה הישראלית, ובוודאי התקשורת שלה, מתייחסת לדימויי טרור באחריות רבה יותר, והיא איננה מפחדת לחשוף אותם במידה. זאת בשונה, למשל, מההחלטה בארצות הברית שלא לחשוף את הציבור לשום היבט של הזוועה לאחר קריסת התאומים; החלטה מתמיהה לאור העובדה שזהו – לכאורה – משטר דמוקרטי.
"התרבות הישראלית עוסקת בהרחבה בטרור על שלל רכיביו. יש לזה ביטויים מרתקים בנובלה הגרפית של רותו מודן, 'קרוב רחוק', כמו באינספור יצירות אמנות. הטרור, בוודאי מאז האינתיפאדה הראשונה, מעסיק את קהיליית היוצרים הישראלית, והיא, לעומת הקהל הרחב, אינה מדחיקה אותו. זה נכון גם ביחס לאירועים טראומתיים אחרים, כמו רצח רבין למשל, שיש לאמנים נטייה לעסוק בו, לעומת המערכת הפוליטית שעושה את המרב כדי להדחיקו".
ז: מדריך הטרוריסט לגלקסיה
בעבר הוצגו מנהיגי הטרוריסטים בספרות ובקולנוע כבעלי אישיות מגלומנית ואקסצנטרית, ספק מעורערת בנפשה. הייתה להם נטייה לבצע מעשים מזעזעים מבחינה מוסרית תוך כדי צידוק פסאודו־פילוסופי־אידיאולוגי שמאפיין את התקופה – לפעמים ליברלי, לפעמים ניטשיאני, לפעמים טרוצקיסטי. במציאות, טיפוסים כאלו שענו על אותן ההגדרות היו נדירים למדי. כיום הגיבוב הזה עובר מטמורפוזה; הוא מוצג בדרך כלל בערבית רהוטה ומלאת כריזמה, הן על המסך והן בחיים עצמם, מצד אנשי אל־קאעדה, דאעש ובוקו חראם מניגריה.
בן־לאדן נמלט מאפגניסטן שנכבשה בידי האמריקאים, התחבא בגבול פקיסטן ואפגניסטן, ואף שהוא עצמו שותק כמעט לחלוטין, הארגון שלו המשיך לחיות. אחרי חיסולו בידי יחידת אריות הים האמריקאית ב־2011, המיתיזציה שלו רק הלכה וגברה, בעזרת הגרסאות השונות על האופן המדויק שבו חוסל, ספרים וסרטים שיצאו בעקבות החיסול, וכמובן שגם קונספירציות שטוענות כי מדובר במזימה משותפת של הנשיא האמריקאי וממשלת פקיסטן וכי הארכי־טרוריסט כלל לא מת.
בן־לאדן מזכיר במידה רבה את רובור הכובש מספרו של ז'ול ורן ואת הנבלים המאוחרים יותר בסדרת ג'יימס בונד: גם הוא מנסה להשתלט על העולם ומפיץ את המסרים שלו לכל עבר, תוך ניצול מקסימלי של הטכנולוגיה. אבל יש הבדל אחד: הרצון להשתלט על העולם מצד בן־לאדן הגיע מתוך אידיאולוגיה טהורה, במסגרת מנטרת "ח'ליפות אסלאמית עולמית". כך גם אבו בכר אל בגדאדי, מנהיג דאעש, שרואה את עצמו כמי שכשיר לשלוט בח'ליפות שתקיף את העולם כולו, משום שהוא צאצא של מוחמד. אם תרצו, השניים הם שלב אבולוציוני מתקדם של הטרוריסט המגלומן.
השילוב המצמרר בין איכויות של מעצמות על, בדרך להשגת נשק לא קונבנציונלי, לבין שיטות הריגה ברבריות, בנוסח ההונים בימי קדם והמונגולים בימי הביניים, מטיל אימה ומהווה איום אפוקליפטי על המערב ועל העולם כולו. אומרים שילדים רואים את המציאות בצורה הטהורה והנקייה ביותר. והנה, מה שנחשב לפני חצי מאה לדמיון פרוע וילדותי בספריו של פלמינג, נראה היום כנבואה מדויקת, בעוד שהסוכנים של לה קארה התיישנו על המדף. הטרוריסט הכי מסוכן של זמננו אינו לוחם חופש ביירוני כמו מנחם בגין, יאסר ערפאת או קרלוס "התן". הוא דומה יותר לדררים, הבדואים המסוממים שיוצאים לג'יהאד גלקטי ב'חולית'; ללוחמי האימפריה הגלקטית ב'מלחמת הכוכבים'; ללוחמי הג'מהאדר בשירות מייסדי הדומיניון ב'מסע בין כוכבים'. הטרוריסטים של היום הם לוחמים חסרי רחמים למען קולקטיב או אימפריה גלקטית אמונית, כזו או אחרת, שמטרתה הסופית היא להפוך את כולם לזהים להם, ולהשמיד את כל מי שמסרב.
