fbpx

הרנסנס השחור של אוסקר 2017 / יאיר רוה

0

בעיניים גבריות, לבנות, הגמוניות, ערבוב של אמנות עם פוליטיקת זהויות וגזעים הוא מתכון בטוח לבלגן. לפני שנה האוסקרים נצבעו לבן, בלי מועמדויות של שחקן, שחקנית או במאי שחורים. אקטיביסטים שחורים יצרו את ההאש־טאג #oscarssowhite – אוסקר כל כך לבן – וקראו לחרם. הם צדקו: ברירת המחדל של הוליווד היא גזענית. כשנותנים להגמוניה ההוליוודית לבחור ללא לחץ לוביסטי חיצוני, היא מתגלה כעיוורת כלפי כל מי שאינו לבן. אוסקר 2016, שבו זכה 'ספוטלייט' הלבן למהדרין, הציג יפה את מה שהוליווד רואה כשהיא מביטה במראה.

טקס האוסקר שיתקיים השנה יהיה מעין תיקון. שלושה מארבעת השחקנים והשחקניות שזכו בפרסי גילדת השחקנים היו שחורים. 35% מהשחקנים והשחקניות המועמדים לאוסקר הם לא־לבנים. ובשאר הקטגוריות מועמדים גם במאי שחור, תסריטאי שחור וצלם שחור. וכאן נמצא העוקץ: אם הוליווד הייתה גזענית ב־2016, איך זה שחלפה רק שנה והיא כבר לא? האם זה לא מעורר את החשד שנבחרו השנה יותר מועמדים שחורים לא בגלל הצטיינותם אלא כי "זה הדבר הנכון וההגון לעשות", במיוחד אחרי המחאה דאשתקד? האם מראית העין של הגיוון הפכה חשובה יותר מהצדעת האקדמיה לטובים ביותר? הנה, ממש כאן, נמצאת הבעיה כשמערבבים אמנות ופוליטיקה של זהויות: זה מפעיל את מנגנוני הציניות.

החשד עולה למראה הסרטים המועמדים: נדמה ש'אור ירח', 'גדרות' ו'מאחורי המספרים' קיבלו לא מעט מועמדויות – לא בגלל איכותם האמיתית, אלא בשל תפקידם הפוליטי, החברתי והתרבותי. האוסקר האמריקאי מיישר קו עם חברו, פרס אופיר הישראלי – חברי האקדמיה כאן ושם הפסיקו לשאול את עצמם מה הסרט הכי טוב של השנה והתחילו לשאול איזה סרט ייצג אותי הכי טוב בעיני אחרים. זו אפשרות שמוציאה את הקולנוע מעסקי הקולנוע. זו האקדמיה לייצוג.

מול המבט המשתומם לעבר הסרטים העלילתיים שמעלים תהיות בנוגע לסיבות בחירתם, ישנו מבט משתאה לעבר הקטגוריה הכי טובה השנה באוסקר – הסרט התיעודי הטוב ביותר. ארבעה מחמשת המועמדים נוצרו על ידי במאים ובמאיות שחורים: 'אני לא הכושי שלך' של ראול פק; 'החיים, סרט מצויר' של רוג'ר רוס וויליאמס, הבמאי האפרו־אמריקאי הראשון שזכה באוסקר (בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר; הקדים בארבע שנים את זכייתו של סטיב מקווין בפרס הבמאי הטוב ביותר על הסרט העלילתי '12 שנים של עבדות' מ־2014); 'ה־13' של אווה דוברניי ('סלמה'); 'או.ג'יי: תוצרת אמריקה' של עזרא אדלמן, מיני־סדרה שהופצה בקולנוע כסרט בן שמונה שעות כדי שיוכל להתמודד על האוסקר. החמישי, 'אש על המים', שזכה בפסטיבל ברלין לפני שנה, הוא סרט איטלקי העוסק בפליטים המגיעים בסירותיהם הרעועות אל חופי איטליה.

'ה־13' ו'או.ג'יי: תוצרת אמריקה' הם שני הסרטים הכי בולטים בקטגוריה – ומהטובים ביותר שיצאו השנה, בכלל. צפייה ארוכה בשניהם זה אחר זה יוצרת רצף היסטורי־פוליטי־עלילתי שבו 'ה־13' מנסח את הכלל ו'או.ג'יי: תוצרת אמריקה' בוחן את הפרט מתוך הכלל (וכאשר הפרט הוא או.ג'יי סימפסון, הרי שמדובר ביוצא מן הכלל). כל אחד משני הסרטים עושה שימוש קולנועי כמעט זהה במוסכמות הכי בסיסיות של עשייה דוקומנטרית – מרואיינים וקטעי ארכיון – אבל מצליח, באמצעות עריכה מצוינת, לקחת את חומרי הגלם הבסיסיים וליצור מהם דרמה היסטורית עוצרת נשימה.

'ה־13' עוסק בגלגוליו של התיקון ה־13 לחוקה האמריקאית – ביטול העבדות תחת חתימתו של הנשיא לינקולן. 150 שנה אחר כך: העבדות מחוץ לחוק, ומאז שנות ה־60 נראה כי גם המאבק לזכויות האדם של מרטין לותר קינג נחל הצלחה. ובכל זאת, הדיכוי הממוסד של השחורים באמריקה לא באמת תם, הוא רק שינה פאזה. דוברניי מראה שבכל פעם שנשיא אמריקאי קורא למלחמה בפשע או בסמים – וביל קלינטון אשם בכך בדיוק כמו ריצ'רד ניקסון – זהו שם קוד לדיכוי השחורים, פיזור שוטרים בשכונות עוני וכליאתם של גברים שחורים צעירים. אין עבדים כיום, אבל הממשל האמריקאי ממשיך את האפליה על רקע גזעי דרך מסדרונות החוק והאכיפה. השחורים נמצאים בבתי כלא באופן לא פרופורציונלי למספרם בחברה האמריקאית. זו העבדות החדשה. הסרט, שהוקרן לראשונה חודש לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב, סיפק קונטקסט מצוין לתנועת המטוטלת של הציבוריות האמריקאית, שתיאלץ "לתקן" את כהונת הנשיא השחור ולבחור כעת ממסד גזעני נטול סובלנות. במה שנראה כמו תיקון עריכה של הרגע האחרון, כמו גם הבנה מפוכחת לאן נושבת הרוח, הצליחה דוברניי להכניס לסרטה גם סיקוונס שעוסק בקמפיין של טראמפ.

ואז, ברגע שכל המידע הזה, על אקטיביזם נגד הגזענות האינהרנטית של הממסד הלבן, נמצא בראשנו, אפשר לעבור לסרט הבא ולשאול: ומה עם או.ג'יי סימפסון? איך הוא משתלב בנרטיב הזה?

שני הפרקים הראשונים בסדרה של אדלמן הם יצירת המופת האמיתית בה. אדלמן סוקר באופן צולב את מה שקרה באמריקה בין אמצע שנות ה־60 לאמצע שנות ה־90. אלה שנות עלייתו המטאורית של או.ג'יי סימפסון, תחילה ככוכב פוטבול, אחר כך ככוכב קולנוע, טלוויזיה ותקשורת, ולבסוף דעיכתו הציבורית. כל זאת, מבלי להגיע לפרשת הרצח מ־1994, שמתחילה רק בפרק השלישי. במקביל לאותן השנים קורים דברים מסעירים בהיסטוריה של הציבור האפרו־אמריקאי בארה"ב, וכאן יש חפיפה מופלאה בין סרטו של אדלמן לסרטה של דוברניי: הניצחון של המאבק לזכויות האדם, והריאקציה הממסדית הלבנה אליו, שהפכה את השחורים לקורבנות של מערכות החוק. הרצף שמציגים 'ה־13' ו'או.ג'יי: תוצרת אמריקה' יוצר מסמך מרשיע נגד רשויות האכיפה האמריקאיות: המשטרה נראית בשני הסרטים כחבורת קלגסים עם רישיון, כאנשי קלאן בתפקיד רשמי, כאלה שצריכים לסגור חשבון עם השחורים רק בשל היותם שחורים.

סימפסון הספורטאי התפרסם כמי שיכול לרוץ הכי מהר, הכי הרבה זמן ולכל הכיוונים. כשהכדור נפל לידיו, הוא שבר שיאים בריצה רצופה. אגב כך, אנו לומדים שהוא ידע לרוץ ממש מהר גם הצידה, ובכך לחמוק משחקני הקבוצה השנייה שניסו לבלום אותו. זהו דימוי מצוין לאיש: סימפסון ראה את כל מה שקורה סביבו בציבור האמריקאי, תפס את הכדור ורץ בכל הכוח הצידה. הוא סירב לתת לעולם להתייחס אליו כאל שחור. הוא לא נגע בפוליטיקה של השחורים – זאת בתקופה שבה ספורטאים שחורים אחרים, בראשם מוחמד עלי, עשו שימוש בפרסום שלהם כדי להציף נושאים טעונים פוליטית. סימפסון, לעומתם, חמק מכל מי שניסה להדביק לו דימוי שמתייג אותו כגיבור שחור. לא, הוא ראה את עצמו גיבור כל־אמריקאי. לא סקטוריאלי. הוא הפנה גב למאבק האזרחי של עמיתיו השחורים. וזה השתלם לו: גם כשהוא נחשד ברצח ניקול בראון, גם כשכל הראיות עמדו נגדו, גם כשהוא ניסה להימלט מצו ההסגרה שהוצא נגדו (באותו מצוד משטרתי אחר הפורד ברונקו הלבנה שלו, מעין גרסה מוטורית לריצות המפורסמות שלו במגרשי הפוטבול) – הוא הצליח לברוח ממתן דין וחשבון על הפשע הזה. במנוסתו, סימפסון הוא היוצא מהכלל שהעיד על הכלל: קל להפליל את השחורים באמריקה הלבנה, אלא אם הם לא מתנהגים כשחורים. סימפסון וצוותו חשפו את הגזענות של אמריקה והשתמשו בה כמנוף נגד. באמצעותה הם הצליחו לזכות את האדם שכולם ידעו שהוא אשם.

הסיפור של עזרא אדלמן מעניין כשלעצמו. איש שחור עם שם לבן. אביו הוא עורך דין, לבן, יהודי. אמו היא אקטיביסטית שחורה. העבודה של אדלמן על סיפורו של סימפסון – על כל הקונטקסט הפוליטי, החברתי והתרבותי שלו – יורדת לרזולוציות כה דקות, עד שקשה שלא לחוש כי הבמאי מנסה לברר כאן גם משהו לגבי הזהות שלו עצמו: האם "שחור" זה צבע עור או התנהגות? האם יש דבר כזה "גורל שחור"?

סימפסון של אדלמן היה האיש השחור הכי לבן באמריקה. אבל זה לא עזר לו. הוא יושב עכשיו בכלא. על עניין אחר לגמרי. אמריקה, בסופו של דבר, שמה אותו במקומו.

.

אהבתם? רוצים לקרוא "ליברל"? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook