תחת הנרטיב הקורבני והנרדף הצליח נתניהו להפוך התקף אמוק מבעית, מצמרר, אלים, לסוגיה נוספת של ימין מול שמאל
יצא לי להאזין לקלטת של שרה נתניהו לפני שמונה שנים, על טייפ הסלילים של מאן דהוא. הקלטת שפורסמה קצרה יותר ואיכותה ירודה בהרבה מזו שאני שמעתי. איני יודע לומר, או לנחש, מה היה גלגולה של הקלטת; מדוע הודלפה זה עתה ומדוע לא אירע הדבר במהלך תשע השנים שחלפו מאז הקלטתה. אין גם לדעת מדוע הוקלטה מלכתחילה: האם כדי לשמש אמצעי סחיטה של הגברת נתניהו, האם כאמצעי להשגת מאזן אימה מולה – באופן שעלול להתפתח במערכות יחסים בחיים האלה ששחקנים במשחק בית הקלפים מנהלים לא אחת.
בין כך ובין כך היא הוקלטה, והגיעה לידיו של גורם שידור (וואלה ניוז), ושודרה, וכל היתר הוא מים מתחת לגשר, או דימוי אחר מהעולם הדטרמיניסטי הזה. כשלעצמי – וזו הערת אגב, שאין ברצוני לפתח – לא הייתי משדר את ההקלטה, ככל הנראה מאחת מאותן סיבות שמנעו ממנה להיות משודרת במהלך תשע השנים האלה.
מה שעניין אותי היה התגובה להקלטה. ראשית, התגובה שלי. אני זוכר שכאשר האזנתי לה בפעם הראשונה, לסתותיי נשמטו, תרתי משמע. התחושה שעמדה בחדר ביני לבין מיטיבי הייתה שאם אי פעם תפגוש ההקלטה הזאת את אוזניו של הציבור, הדבר לא רק יתקבל בתדהמה – על גבול האימה – אלא גם יחסל את הגברת נתניהו ויסב לבעלה נזק תדמיתי שאי אפשר יהיה לשקם. אחרי הכל, התקף הזעם הפסיכי הזה אינו "דברים בעידנא דריתחא", כפי שניסו מיטיביה של הגברת לצמצם לגבולות של שיח שגור בין אדם לחברו; מה שהאוזניים נכרו אליו בבעתה היה התקף מפואר של התפרקות וקריסה רגשית ואובדן כה מובהק וחריף של שליטה עצמית ומודעות עצמית, עד שאין כל דרך לנמקו, להסבירו או להיחלץ ממנו בספין, מחוכם ככל שיהיה.
לאוזניי, באותה העת, הדברים נשמעו כה חד־ערכיים, כה מובהקים וכה מוחלטים, עד שאי אפשר היה להעלות על הדעת אז תגובה אפשרית אחרת להוציא התגובה האפשרית היחידה שאפשר להעלות על הדעת בתגובה לצלילים הללו. שור אינף: הזמן הוא ממזר חמקן והפכפך, ובחלוף השנים – הייתה זו הפעם השנייה בלבד שבה האזנתי לדברים – הם נשמעו לי פחות קשים מאשר בשמיעה הראשונה; מזעזעים, כמובן – עדיין – אבל באופן שניתן לנהל דיון בעניינו. אפשר, מן הסתם, שהדבר נובע מהעובדה שהזדקנתי בשמונה שנים, או מאפקט ההפתעה שהיה שמור להאזנה הראשונה והתחלף בתחושת היכרות – מפגש עם חבר מופרע במקצת, אבל כזה שתחלואיו כבר ידועים. אפשר גם שאחרי תשע שנות מירי רגב ושלוש של אורן חזן, האוזן נעשתה גסה וקהה והלב רחום יותר כלפי הפרעותיו הקטנות של האדם, כפי שהיטיבה לדייק גרייס פיילי, הסופרת האמריקאית.
–
אבל אני אינני העניין. אפשר שהשנים במקצוע העיתונות הפכו אותי לציני הרבה יותר מהנדרש, לספקני וגם לבררן מאוד בכל הנוגע לאירועים שמותירים עליי רושם עמוק של הלם, לא מפולטר ובלתי מושהה לצורכי, נו, ובכן, ציניות כלשהי. העניין הוא עור הקשקשים שפיתח הציבור הישראלי בשנים האחרונות – באפקט משנה לאפקט נתניהו המצטבר על התודעה הלאומית והפרטית של הישראלים. אפקט נתניהו – שגרסת הטורבו שלו מנהלת את העולם ממושבה בבית הלבן – הביא לסיכול המחשבה העצמאית, אובדן כושר השיפוט, השעיה מוחלטת של תפיסת המציאות החד־ערכית, טשטוש בלתי הפיך של מושגי האמת והשקר, וחיץ בלתי עביר בין שבטיות ומחנאות לאידיאולוגיה.
רוצה לומר: האידיאולוגיה של מצביעי נתניהו היא שימור נתניהו בשלטון; והאידיאולוגיה של מתנגדי נתניהו היא החלפת נתניהו ותו לא. כתבתי על כך בהרחבה בעבר בבימה המכובדת הזאת, ונדמה שעם הזמן העניין הולך ומתקטב ומחמיר ומתעצב בדרך שבה מציאות משרטטת את עצמה למול עיניהם המשתאות של החוזים בה והמושפעים ממנה, שעה שאלה יודעים שהיא משנה צורה לצורה שדוגמתה לא ראינו וצורה שאין דרך לחזות כיצד יתאפשר לשנותה. בדרך שבה רכבות מתנגשות בחשכה – כך נתניהו והמציאות הישראלית פגשו זה את זה, ואת חורבן המפגש הזה מי ישורנו כמה זמן, ואם בכלל יסתייע, ייקח לתקן.
ובהקשר הזה, ותחת מעטה הקורבנות האינהרנטית של ראש הממשלה, שאימץ לעצמו נרטיב של נרדף – משל היה מלך גולה ונרדף על ידי שלטון שתפס את מקומו בכוח, ולא בעצמו השליט ה(כמעט) כל יכול של המדינה המבוזרת, המפוזרת והמעורערת שהיא ישראל של ימינו; תחת חסות הנרטיב הקורבני מצליח "אפקט נתניהו" לעשות שמות אפילו בפיסת המציאות החדה והחותכת והברורה ביותר – התקף אמוק מבעית, מצמרר, אלים, וככל הנראה מאזורי רפואת הנפש – ולהפוך אותו לסוגיה נוספת של "ימין" מול "שמאל"; לעוד פרק בסאגת עלילות ראש הממשלה החזק ביותר מבחינה פוליטית בתולדות ישראל, בתעתועי ושעשועי המחבואים שלו מול ההיגיון הצרוף לתולדותיו.
וכך יצא, שסוגיית הקלטת המטלטלת של שרה נתניהו – ללא צל של ספק המסמך המדהים ביותר שאליו נחשף הציבור בישראל כראיה למתחולל בחדרי החדרים של בית ראש הממשלה; מסמך שהיה אמור לסתום את הטענות של אלו שמאשימים את כל העולם כולו ובפרט את התקשורת בהתנכלות שיטתית וזדונית לגברת נתניהו; מסמך שהיה אמור להוות חותמת אחרונה לשאלה: האם סיפורי בן כספית, רביב דרוקר, מאיר דגן, עוזי ארד ואחרים לגבי אופייה של הגברת ואופייה של השפעת התנהלותה על סביבתה הקרובה, ובפרט ראש הממשלה, נכונים – יצא שגם ראיה זו, טיעון מנצח זה, שנדמה היה לאוזניי בשעתו כנשק יום הדין, הפך לאפיזודה נוספת, רועשת וצבעונית ככל שתהיה, בשורה של אפיזודות שהרושם המצטבר שלהן, באופן מופלא, אינו מייצר שחיקה של תדמית נתניהו, כי אם טשטוש ולאות, מעין רעש לבן, אשר מצטרף למסך העשן הכללי שאופף את החיים של הציבור כאן.
–
מטבע הדברים, טיבן של ידיעות רבות ושל פרשות רבות להיהפך לאסופת זעקות "זאב, זאב"; אולם גם במשל הזה – זאב אמיתי מגיע לבסוף. אפס כי נדמה שאסטרטגיית ההתמודדות של נתניהו עם כל הנאמר, נכתב ומתפרסם עליו ועל משפחתו – בין אם בזירת תפקודו כמנהל המדינה, בין אם בזו של החקירות המתנהלות נגדו, בין אם התנהלותו האישית וסגנונו, ובין אם התנהלותם האישית וסגנונם של בני משפחתו – נתניהו הצליח להשליך לסיר אחד מהביל כל טקסט שנשמע בעניינו כמרכיב נוסף בנזיד המהביל שהוא קיצור תולדות רדיפת נתניהו על ידי המין האנושי. ומכאן, שהדרך שבה התקבלה הקלטת שרה נתניהו בקרב הציבור, כאילו מקומה הטבעי בשיח הציבורי היה בסיר הרותח שמערבב נתניהו ללא סוף. הדרך הזאת מלמדת כי הגענו לנקודה המבעיתה שבה אין עוד דבר שיתפרסם בעניין נתניהו אשר יצליח לעמוד בפני עצמו, להתבדל כראוי לדיון נפרד ואפילו ליחס שונה מבחינה אינטלקטואלית או רגשית. תהא זו העדות הקשה ביותר, ההאשמה הבוטה והחמורה ביותר, או הראיה הבלתי נסבלת ביותר – נתניהו הצליח לאורך השנים לייצר מיסוך מוחלט של השיח ושל סדריו הבסיסיים ביותר ביחסים בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו.
יתר על כן, יש שטוענים שכל פרסום שלילי נגד נתניהו מועיל לו והופך לחיובי עבורו – דבר שהוליד את תיאוריית הקונספירציה המגוחכת כאילו היה זה מחנה נתניהו עצמו שהדליף את ההקלטה כדי לשרת את נרטיב הרדיפה. לא ולא: נתניהו לא הדליף את ההקלטה. אבל אין עליו לעשות כל פעולה מהסוג הזה. המשחק שהוא משחק נרחב ובעל השלכה מהותית ומרחיקת לכת בהרבה: הוא מנסח את הדרך שבה העתיד הקרוב יתייחס להווה ולעבר באופן שבו איש לא הצליח מעולם. נתניהו אוחז בלפיתת ברזל בסיפור הישראלי של זמננו, ובהיסטוריה של העם ושל המקום הזה, כמעט במנותק אפילו מסיפורים גדולים בהרבה ממנו – הסכסוך הישראלי/ערבי, אופייה של מדינת ישראל, מהותה של הציונות וכדומה. כל העיונים והדיונים הנוגעים לתמונת המציאות הישראלית עוברים דרך המסננת הנתניהותית ונפלטים בחזרה אל העולם כשהם כבושים, סחוטים ונעדרי כל טעם או זהות שאינה השבלונה הקבועה.
זהו, כמובן, מצב מסוכן והרה אסון – אבל זה מה שזה ועם זה יש להתמודד, גם אם דרך ההתמודדות היא הימנעות מהתמודדות. דבר אחד ברור שעולה מהשבועות האחרונים הוא שהמשחק שבו אנו משתתפים בעל כורחנו הוא משחק סכום אפס. נתניהו כאן כדי להישאר, ודבר לא ישנה זאת, לעולם. לא חקירות, לא המלצות, לא הקלטות, לא מציאות מדינית או חברתית. דבר לא ישנה זאת. עד שמשהו ישנה זאת. אבל אין טעם לחשוב כך: דבר לא ישנה זאת. עד שתסתיים תקופת נתניהו, ישראל תהיה כלואה בלולאת זמן של אי עתיד והווה פעיל מתמשך, נעדר כל המשך ואופק לשינוי. עד שיחול שינוי. עד שמסה קריטית כלשהי תצטבר ותאפשר שינוי. אבל, כאמור, היא לא תצטבר והוא לא יתרחש. עד ש… וחוזר חלילה..
–
