המובן מאליו, ההכרחי, הוא לפתוח בלומר למה אין לי שום רצון לדבר על הצרות שלי עם נשים. אין שום דבר שמשמח אותי בזה. ועוד יותר מכך – מה דה פאק, איזו מין אישה גרועה אני. הצרות שלך עם נשים? מה הבעיה שלך, חסרים נושאים לעסוק בהם, כאלו שלא יעליבו את בנות מינך, כאלו שלא ישמשו נשק אכזרי במלחמת המינים? כאלו שלא ימשכו אותך בשיער אל הבוצה של מיזוגניה, ולויאליות, ופמיניזם וערבות הדדית. מה אני אגיד לך, ויה קון דיוס, חומד, את לבד כאן.
אני לבד כאן. אני מניחה שהכל מתחיל ואולי גם נגמר בזה. לבדות היא דבר שנמצא בליבה שלי, ותמיד היה. ועל הלבד הזה פשוט לא הצלחתי לגשר עם הבנות. החברים הטובים שלי, כשגדלתי, היו בנים. אני צריכה כאן לצאת להערה צדדית רגע, שתבהיר: לא הייתי טום בוי. לא היה בי שום דבר מהתכונות ה"בניות" במיוחד. דברים פיזיים הרתיעו אותי ולא הייתי שותפה להם, לא משנה מה היה הרכב המינים בחבורה. אין לדעת מה הם מצאו בי. מה שאני מצאתי בהם, בין היתר ובלי להפחית שום דבר מהחברים המקסימים שהם היו, זה מתח סיכון נמוך יותר.
בנים, כשהייתי ילדה, לא העמידו אותי במגרש שבו הנחיתות שלי הייתה מודגשת כל כך. הייתי פשוט ילדה, לא הילדה הכי יפה, לא הילדה הכי שמחה, לא הילדה הכי מעניינת, לא הילדה הכי מקובלת. זה העניק לכולנו מרחב נשימה במה שנגע לחברות שלנו – אני לא הייתי הרבה מדי להכיל כבת, והם לא הזכירו לי שאני פחות מאחרות. הסידור הזה עבד בשבילנו, ואני לקחתי ממנו גם את האישור הגורף – עדיף לשחק עם הבנים, הם לא יודעים שום דבר שאת לא יודעת. זה בהחלט לא היה נכון לגבי הבנות – הן בהחלט ידעו כל מיני דברים שאני לא ידעתי. על לאכול דג שלם, כשהעיניים עוד עליו. על נשים שהתקלקל להן ההיריון בגלל שלא נתנו נדבה לזקן. על מכתבים מכושפים שצריך להעביר הלאה, ופעם מישהי אפילו זכתה בלוטו בזכותם ואוי ואבוי אם לא מעבירים. הן ידעו מה זה טליה שמעל למותניים, ואיך לעשות תסרוקות, ואיפה בדיוק באמת נמצא החור שכשנהיה גדולות ייכנס אליו בולבול. כל זה היה פשוט יותר מדי, ואני התרחקתי למקום שיהיה פחות.
צריך גם לומר שחוץ מלאסופית ולהיידי שהייתה קצת פשוטה מדי, כל הדברים המעניינים באמת קרו לדיוויד קופרפילד, לאוליבר טוויסט, לנילס הולגרסן, לדני דין ולתום סויר. קיוויתי להיות כמו ג'ו מארץ' אבל עם החיים של הבחורים מ'שלושה בסירה אחת'. אבל אני מתחמקת מהעניין; נכון שלא היו הרבה דמויות נשיות שבהכרח היה כדאי לשאוף להיות כמותן – אבל עם כל הכבוד, לא בזה הייתה כל האמת. האמת היא שבנות גילי הלחיצו ובלבלו אותי עם החיבור הטבעי שהיה להן למה שהיה שם קוד "כשנהיה גדולות", והצביעו בעיקר על הניתוק שלי. לא יכולתי להצביע על שום דבר ועל אף אחת ולומר "כזה! כזה אני רוצה. זו האישה שאני אהיה". אז העדפתי להשעות את הדיון. חבר המושבעים יצא להפסקה בלתי מוגבלת והוא יחזור מתישהו אחרי המחזור הראשון.
—
יום אחד כולן התחילו להתחבק. אתם זוכרים את זה? יום אחד הגיעו הבנות, עברו את השער ונכנסו למגרש בית הספר, זיהו זו את זו, על הספסל או במדרגות, והתחבקו בשמחה. כמו… מה בכלל. כמו מבוגרים? כמו נשים? אנחנו כבר שם? אף אחת לא אמרה קודם כלום, איך אני אמורה לדעת? אני לא רציתי ולא התכוונתי לחבק אף אחת, עדיין התאוששתי מ"רואים לך כרס" שחטפתי מחברה־כן־לא על חולצונת שהתקצרה מדי על בטנונת הילדה שלי. הערה שהייתה כמו כדורסל קשה מוטח על הסרעפת. אני לא התכוונתי לחבק אף אחת, אבל הן לא ערכו סקר. זה היה המצב עכשיו, זה היה להסתגל או להיפלט. חיבקתי את כל מי שהיה אפשר.
הצריבה מנשים תמיד הייתה מכאיבה יותר, למה? הרגשתי שאני צריכה לסחור איתן ביותר מידע אישי – להקשיב ליותר, להחזיר בחזרה יותר. זה היה תמיד מסחרר ומשכר בהתחלה, כמו לעמוד מתחת למפל ולתת לו לשטוף אותך עד לתחושת אין־חטא. אבל כשהתייבשתי, גם התקשחתי ונבהלתי. אלוהים שישמור, את לא יכולה לשלוט על הפה שלך? אבל לא באמת יכולתי, לא. מיציתי כל התאהבות־בנות כזו עד כמה שהיה אפשר, מתוך חרדה שזה תכף נגמר, ולעולם לא תהיה לי אחות נפש כזו יותר, וזה באמת תמיד נגמר לנו.
מהבנים לא ציפיתי, אבל רציתי שהבנות, אלו שיכולתי לדבר איתן, יהיו לי התאומה שחשבתי תמיד שאיבדתי. וברגע שזה פשוט לא קרה כך, כי החיים, לא יכולתי להכיל את העלבון. ואו־הו איזה עלבון שזה היה. לא הצלחתי לייצר את מערכות היחסים הסודיות־מתוקות־מתלחששות וחשבתי שאני ודאי פגומה. באמת הייתי. איטית ומגושמת ולא נוחה, ולא חולקת מספיק. בנים היו חיה מסוג אחר, שהניחו שמה שמשונה בי הוא כנראה דבר ששייך להיותי בת, ולא להיותי לילך. אי אפשר להרגיש לא־מספיק־אנושי ליד ג'ירפות, למשל. בנים היו ג'ירפות ואני הייתי מספיק בת.
—
כשדברים השתנו, והזמן עבר, גם אני השתניתי וגדלתי. לפעמים עלתה התחושה שאני דווקא שייכת. לדבר גדול ורחב ועמוק הרבה יותר מעצמי. נשיות הייתה אוקיינוס אפשרויות, ואפילו אני לא הייתי חייבת יותר להיות כלואה באפשרויות המועטות שספרתי כ"שלי". כבר ידעתי על טליה ועל מכתבי שרשרת, אכלתי דג שעוד היו עליו העיניים. נשיות כבר לא הייתה רק מפגני הסולידריות המדירה שראיתי בבית הספר. אפשר היה לנשום לרווחה, בזהירות.
גדלתי והכרתי עוד נשים. נשים מדהימות, חכמות, מצחיקות, רגישות. חלקן היו לי לאחות־מעט, חלקן אחות־הרבה. לא הפסקתי להרגיש שאצל אחרות זה הולך קל יותר, אבל התחלתי להניח שזה כללי יותר. החברים הכי טובים שלי הם עדיין בנים, וזה כי הם נהדרים, ואין לי מחשבת העִִוועים שאם אהיה מוצלחת מספיק הם יהיו לי לאחים שלא היו לי. לחברות הנשים הטובות שלי – אני אתקשר יותר. אני אספר יותר. אני אתקשח פחות. אני לא אמלט ואכחיש כשקשה. אני מקווה, אני אנסה. אני אוהבת אתכן.
–
איור: וליה רוזנצוויג
–
