הפריחה המחודשת של הקולנוע התיעודי הישראלי // יאיר רוה

משהו מעניין קורה בזירת הקולנוע התיעודי בישראל. שניים מהסרטים הישראליים הכי מצליחים בקופות ובזירה הבינלאומית בחודשים האחרונים הם סרטי תעודה: 'מיסטר גאגא' של תומר הימן ו'פרינסס שואו' של עידו הר, שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ. בחו"ל, הצלחה של סרטים תיעודיים – לא רק בפסטיבלים אלא גם בבתי הקולנוע – היא כבר עניין שבשגרה. אבל בישראל עדיין לא. עד לא מזמן, סרטי תעודה הוקרנו מחוץ לסינמטקים לעתים נדירות, אבל עכשיו משהו בז'אנר משתנה, משתדרג ומשתכלל, והקהל מתחיל לשים לב לזה.

העובדה שהקולנוע הישראלי זוכה לתהודה ולתשואות אינה דבר חדש. למעשה, בשנים שבהן הקולנוע העלילתי דשדש, היה זה הקולנוע התיעודי שהצליח למשוך תשומת לב עולמית ליצירה ישראלית. בשנות ה־80, 'יומן' של דוד פרלוב, מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים, השיג את תמיכתו של ערוץ 4 הבריטי. ואז הגיעו שנות ה־90, תור הזהב של סרטי התעודה בישראל: ב־1994 הוקמה הקרן החדשה לקולנוע, שנועדה לתמוך אך ורק בסרטי תעודה, מתוך הבנה שזה תחום חדש שזקוק לתמיכה משל עצמו. סרטי תעודה ישראליים התחילו לעשות חיל גם בפסטיבלים יוקרתיים כמו אידפ"א באמסטרדם והוט דוקס בטורונטו. ערוץ 2, שהוקם שנה קודם, הפך את סרטי התעודה הישראליים לפריט בולט ומרכזי בתפריט שלו: 'בית שאן סרט מלחמה' של דורון צברי ורינו צרור וסרטיו של אילן שושן על מקרי הרצח של ענת אלימלך וענבל עמרם שודרו בפריים טיים וזכו לרייטינג ששמור היום רק לתכניות ריאליטי. ערוץ 8, ערוץ הכבלים הראשון שהוקדש כולו לקולנוע תיעודי, הפך באותה תקופה לסמן של איכות ואנינות טעם.

אבל ההצלחה הזאת חשפה גם את המגרעת של סרטי הז'אנר: בגלל התמיכה המסיבית מצד הטלוויזיה, רוב הסרטים הופקו באורך של כ־50 דקות, לפי דרישת הזכיינים ובהתאם למשבצות השידור. כלומר, בפועל, לא באמת נוצר כאן קולנוע תיעודי, אלא נוצרו סרטי תעודה עבור הטלוויזיה. מחזור החיים של הסרט התיעודי הישראלי הממוצע נראה כך: בכורה בפסטיבל קולנוע, כמה הקרנות בסינמטקים, בכורה בטלוויזיה. הסוגה הדוקומנטרית הייתה כלואה בטלוויזיה. איש לא דמיין שסרט תיעודי יכול לחיות גם בבתי הקולנוע המסחריים.

—–

המהפכה הדוקומנטרית שמתרחשת עכשיו מתחילה בשינוי הפורמט: יותר ויותר סרטי תעודה ישראליים נעשים באורך מלא (פיצ'רים, מעל 70 דקות), כלומר כבר לא מופקים במטרה להפוך למשבצת שידור בטלוויזיה אלא מתוך מחשבה על הפצה קולנועית. אם ב־2006 רק חמישה מתוך 11 הסרטים בתחרות הישראלית בדוקאביב היו באורך מלא, הרי שהשנה רק חמישה סרטים מתוך 13 היו קצרים מ־70 דקות. בעשור האחרון אנו עדים לעוד ועוד סרטים תיעודיים ישראליים שמצליחים להפוך לשוברי קופות קטנים – חלקם בסינמטקים, בהקרנות סופי שבוע שנמשכות חודשים ארוכים בשל הביקוש, וחלקם אף פורצים אל בתי הקולנוע המסחריים.

הסיבה הראשונה והעיקרית לכך היא ששנות האלפיים היוו תור זהב גם לקולנוע הדוקומנטרי העולמי. מאז 2004, כש'פרנהייט 9/11' של מייקל מור זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן (הישג נדיר לסרט תיעודי) והפך לשובר קופות רשמי עם הכנסות של 120 מיליון דולר, גילו המפיצים שאפשר לעשות כסף מסרטי תעודה: הם לא יקרים ויש להם ביקוש. סרטי התעודה הכי מצליחים הם אמנם סרטי טבע ('משפחת הקיסרים') ומוזיקה ('ג'סטין ביבר: הסרט'), אבל גם סרטי תעודה אחרים – חברתיים, פוליטיים, או סתם כאלה שמציגים סיפורים שלא ייאמנו – הופכים לתופעות קולנועיות. כך התחילו להגיע גם לישראל סרטי תעודה שהופצו מסחרית ('לתפוס את הפרידמנים', 'הילד נשאר בתמונה', 'אמת מטרידה', 'לאכול בגדול', 'איימי'), או הוקרנו בפסטיבלים והפכו לאירועים בלתי נשכחים ('ערפל הקרב' של ארול מוריס, 'מחפשים את שוגרמן', 'איש על חבל' ו'אזרח מספר 4').

בין לבין קרה משהו מסעיר ממש כאן, בישראל. כשהבמאי ברט מורגן הגיע לפסטיבל דוקאביב 2015 עם סרטו האחרון, 'קורט קוביין: מונטאז' של גיהנום', שאלתי אותו אם הוא מודע לכך ש'הילד נשאר בתמונה' (2002), סרט שביים עם ננט ברסטין ושמגולל את סיפורו של המפיק ההוליוודי האגדי רוברט אוונס, שינה את פני הקולנוע התיעודי (בכך שעשה שימוש חדשני ומניפולטיבי בצילומי ארכיון שעובדו באמצעים דיגיטליים). מורגן ענה שכן, ומיד הוסיף: "אבל לא פחות מזה עשה 'ואלס עם באשיר'". כלומר, דווקא סרט אנימציה ישראלי קטן, שמאתגר את הסיווגים הישנים של "קולנוע תיעודי" (זכה בפרסים גם כסרט עלילתי), עשה מהפכה כלל־עולמית בכל הקשור לסוגה ולגבולות גזרתה. סרטו של ארי פולמן הגיע למועמדות לאוסקר ולזכייה בגלובוס הזהב, ומאותו רגע שילוב אנימציה – כמו גם זיכרונות וחלומות – הפך כמעט לנורמה בסרטי תעודה. אם בשנים קודמות נדמה היה שסרטי תעודה הם בסך הכול נגזרת לעבודה עיתונאית הרבה יותר מיצירה קולנועית, הרי שהעשור האחרון שינה את זה: סרטי תעודה נוגעים בפיוט ואף בסוריאליזם. הקולנוע התיעודי הפך לזירה מסעירה של ניסיונות נרטיביים ואסתטיים. בעולם שבו שוברי הקופות ההוליוודיים נעשים יותר ויותר מופרכים ותכניות ריאליטי הופכות את המציאות לזירת גלדיאטורים, סרטי התעודה דווקא השתכללו. הם מציגים סיפורים אנושיים שהם, בפשטות, Too good to be true. סיפורים אמיתיים שאם היו הופכים לסרטים עלילתיים, הייתם אומרים: זה לא יכול להיות.

בזכות יוצרים שרצו להציג את סרטיהם על קנבס ענק, לא רק בטלוויזיה או בפסטיבלים דוקומנטריים אלא גם בבתי הקולנוע ובפסטיבלים כלליים, הגיעה המהפכה לישראל: נדב שירמן, אחד החלוצים הישראלים בתחום, יצר את המותחן התיעודי 'מרגל השמפניה', שהוביל אותו לעשיית 'הנסיך הירוק'; רענן אלכסנדרוביץ' יצר סרט תיעודי רדיקלי בצורתו עם 'שלטון החוק' שזכה בסאנדנס; ודרור מורה זכה בכל הקופה עם 'שומרי הסף', שעשה שימוש מבריק באנימציה דיגיטלית ובאפקטים ויזואליים והיה לאחד הסרטים הישראליים – עלילתי או תיעודי – המצליחים אי פעם בעולם. שנת השיא הייתה 2013, כאשר שניים מחמשת הסרטים המועמדים בקטגוריית הסרט התיעודי באוסקר היו ישראליים – 'שומרי הסף' ו'חמש מצלמות שבורות' (אך לא זכו).

—–

מבט ברשימת הפיצ'רים התיעודיים הכי מצליחים בשנים האחרונות בארץ (ר' מסגרת) מוכיח שישראל היא עדיין אלופת העולם כשזה מגיע לשלושה נושאים: יחסי יהודים־ערבים (והכיבוש), השואה והקהילה הלהט"בית. אבל גם כאן מתחילה לנבוט חלקה חדשה ומרעננת ברפרטואר המקומי: סרטי תרבות ואמנות. שני הסרטים הכי מדוברים של התקופה הנוכחית הם פורטרטים של יוצרים ישראלים שזכו לתהילה עולמית: הכוריאוגרף אוהד נהרין ב'מיסטר גאגא' והמוזיקאי קותימן ב'פרינסס שואו'. גם כאן, ישראל מיישרת קו עם העולם, שגילה לא מכבר כי יש משהו מסעיר בפורטרטים של יוצרים: 'איימי', שמלווה את חייה הקצרים של איימי וויינהאוס, הוא הביוגרפיה המוזיקלית הראשונה שזכתה בקטגוריית הסרט התיעודי באוסקר (גם מצביעי האוסקר מעדיפים בדרך כלל להצביע לסרטים העוסקים בנושאים "חשובים", מתוך כותרות העיתונים), והוא מצטרף לסרטים כמו 'מחפשים את שוגרמן', 'מה קרה, גברת סימון?', 'קורט קוביין: מונטאז' של גיהנום' ו'הקשב לי, מרלון', שזכו להצלחה בשנים האחרונות.

כדי שהמהפכה הזאת – תמיכה בסרטים ארוכים מחד ונושאים מגוונים מאידך – תצליח, מי שהיה צריך לעבור אבולוציה הם המממנים: ערוצי הטלוויזיה (בעיקר yes דוקו וערוץ 8, היזמים העיקריים של קולנוע תיעודי בארץ); קרנות הקולנוע, שנדמה היה כי שינו את גישתן העתיקה והמיושנת לתמוך בדרך כלל בסרטים המסופרים בגוף ראשון; והגופים מחו"ל שנכנסים כשותפים למימון הסרטים בקופרודוקציה (והם, כך נדמה, העדיפו עד כה לממן בעיקר סרטים העוסקים בפוליטיקה המקומית).

ועם כל השינויים המלהיבים והחדשים, אי אפשר שלא לשים לב שהמגמה הזאת חשפה גם כמה עיוותים בעולם ההפצה הישראלי, שמעולם לא העלה על דעתו שסרטי תעודה יגיעו לבתי הקולנוע.

הבעיה הראשונה: אין מפיצים. כמעט אף אחד ממפיצי הקולנוע הוותיקים בארץ (חוץ מקולנוע לב) לא מוכן להפיץ בעצמו סרטי תעודה. המפיצים, בהיותם בעלי בתי הקולנוע, מוכנים לתמוך ולהקצות אולמות, אבל רובם המוחלט של הסרטים התיעודיים הופץ באופן עצמאי.

הבעיה השנייה: בניגוד לסרטים עלילתיים, שמקבלים סיוע במימון הפצתם מקרנות הקולנוע והתאחדות בתי הקולנוע בישראל, אין מי שיתמוך במימון הפצת סרטים תיעודיים, כי אף אחד מאותם הגופים לא הביא בחשבון שאולי יבוא יום וגם סרט תיעודי ירצה לצאת להקרנות מסחריות. וכך, 'מיסטר גאגא' למשל, אחד הסרטים הישראליים הכי נצפים השנה בקולנוע, אמנם לא זכאי לקבל החזר מהתאחדות בתי הקולנוע אך בכל זאת משלם לה עמלת כרטיסים בסך 2%, כפי שפורסם לאחרונה ב'הארץ'.

הבעיה השלישית: סרט תיעודי לא יכול להתחרות על פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות האקדמיה הישראלית, הסגורה רק לסרטים עלילתיים ('ואלס עם באשיר' הצליח לשכנע את כולם שהוא עלילתי). למה שהתחרות לא תהיה פתוחה לכלל הסרטים המופצים בישראל? אם מישהו מצא סרט ראוי להיות מופץ באופן מסחרי, הרי שהוא ראוי גם להחזרים ולפרסים.

אלה נקודות מקוממות, אבל ברור שהן קיימות רק כי לא היינו במצב הזה קודם ואיש לא נתן על זה את דעתו. עכשיו, כשהקולנוע התיעודי הישראלי מתחיל לקצור את הפירות גם בקרב הקהל מבית, אין ספק שנתחיל לראות את מפיקיו ויוצריו – שנחשבו תמיד כאקטיביסטים ביותר מבין אנשי הקולנוע בארץ – מצליחים לארגן מחדש גם את עולם ההפצה המקומי.

.

סרטי התעודה הישראליים הכי מצליחים

אחד האנשים שחייבים לקבל קרדיט על הדחיפה של הקולנוע התיעודי לבתי הקולנוע הוא תומר הימן, שמאז סרטו הראשון ('תומר והשרוטים') לפני 15 שנה, עובד לא פחות קשה על ההפצה מאשר על ההפקה (יחד עם אחיו, ברק הימן). כשסרט תיעודי מצליח מאוד בסינמטקים, ממלא אולמות ונשאר על המסך כמה הקרנות בשבוע למשך כמה חודשים, הוא מגיע לאלפי צופים בודדים. ב'תומר והשרוטים' הקפיץ הימן את הרף לעשרות אלפים. בסרטו האחרון, 'מיסטר גאגא', הרף כבר ניצב על מאות אלפים.

 

הסרט	מספר כרטיסים
'ואלס עם באשיר', 2008	120,000
'מיסטר גאגא', 2015	102,000*
'שומרי הסף', 2012	75,000
'ארץ בראשית', 2010	70,000
'תומר והשרוטים', 2001	53,000
'הדירה', 2011	50,000
'אביב', 2003	35,000
'בובות נייר', 2006	26,000
'פרינסס שואו', 2016	25,000*
'הנסיך הירוק', 2014	23,000
'מי יאהב אותי עכשיו?', 2016	20,000*
'הצלמניה', 2011	13,000
'שיח לוחמים, הסלילים הגנוזים', 2015	11,000
'המדריך למהפכה', 2011	10,000

* לא סופי; עדיין מוצג בבתי הקולנוע

.

צילום: גדי דגון

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית