מתבקש להקביל את 'התסריטאי' של סייד קשוע ל'לואי' של לואי סי.קיי. ואכן, יש הרבה דמיון ביניהן. שני היוצרים מתפרנסים מכתיבה, שניהם יצרו סדרה ששמה במרכז דמות המבוססת על חייהם. והכי חשוב: שניהם הציבו גרסה גרועה יותר של ה"אני" שלהם מול הצופה. בניגוד לדיוויד בואי, עליו השלום, שעלה לבמה עם הסופר־אגואים שלו, או ג'ורג' ר.ר. מרטין, יוצר 'משחקי הכס', שיצר את טיריון השנון והכישרוני כבבואה חיובית שלו־עצמו בעלילה – גם כאתב, הדמות שעומדת במרכז 'התסריטאי', וגם לואי הם גרסה משונמכת, שלא לומר מעליבה לעתים, של קשוע וסי.קיי. זו החדשנות שלהם. כך הם גם מייצרים אמפתיה בקרב צופיהם.
בשני המקרים אנחנו רואים דמות שקשה להעריך בלשון המעטה. דמות שמנסה לצאת מגבולות עצמה, אבל בניגוד לסופר־אגו שמצליח – היא מתרסקת כל פעם אל תוך עצמה. כמו 'האסיר' בסדרת הסבנטיז המפורסמת, לואי וכאתב כלואים בתוך עצמם. גורלם גזר עליהם לנסות שוב ושוב להיות התדמית החיצונית של כותב/קומיקאי/רבע סלב מצליח, וכל פעם להתנפץ בחזרה אל קרקע המציאות השבלונית, האפרורית, הפרברית ועל הדרך לחשוף את חולשותיהם האנושיות. זה המתח הנרטיבי של הסדרה.
אבל יש גם שני הבדלים משמעותיים בין שתי היצירות הטלוויזיוניות המעולות האלו. קודם כל, בניגוד ללואי, 'התסריטאי' אינה קומדיה. סי.קיי מבצע את תרגיל האנדרדוג שלו כדי להצחיק אותנו על ידי חשיפת חולשותיו. קשוע עשה את זה ב'עבודה ערבית'. ב'התסריטאי' הוא סיים עם הניסיון להצחיק אותנו. זה משמעותי. המסר אינו אופטימי, ועוד נחזור לזה.
שנית, עם כל הכבוד ללואי סי.קיי, התרגיל העלילתי של קשוע ב'התסריטאי' מתוחכם בהרבה. הרובד הראשון של שניהם זהה: הסיפור עצמו. כאתב ולואי. גם הרובד השני משותף – לואי וכאתב הם ייצוגים של כותביהם, ובהתאם נמתחים בעלילה קווי דמיון, שוני, השוואה ורפרור למציאות עצמה. זה היה נכון גם ל'עבודה ערבית', רק שאצל קשוע המטען עשיר וכבד בהרבה. לואי הוא גבר לבן בניו יורק. קשוע הוא ערבי ישראלי/ערבי מתייהד/נציג ערביי 48'/ערבי מחמד/לא לגיטימי בעיני רבים/בוגד בעיני אחרים – מחק את המיותר או סמן את כל התשובות גם יחד. המתח הדרמטי, הקומי והעלילתי בקונטקסט הזה גדול בהרבה. כאתב/אמג'ד/סייד הם למעשה משבר זהות מהלך. וכשהגיבור מנסה לצאת מגבולות עצמו ונכשל פעם אחר פעם – זהו משבר זהות בלתי פתיר.
והכי חשוב: במהלך של 'התסריטאי' מוסיף קשוע רובד נוסף: כאתב הוא דמות שממציאה דמות כזו בעצמה. הוא אדם במשבר זהות שכותב על משבר זהות ומייצג את כותבו ואת משבר הזהות שלו. הופעות האורח של קשוע ואמג'ד בסדרה נועדו להבהיר את הזהות הזו. זוהי פשוט עוד קומה, ועל אף שהיא נראית לא משמעותית, היא קרדינלית.
–
אבל נתחיל בקומה הראשונה: כאתב התסריטאי, כמו קשוע התסריטאי. הפשיטו ממנו את הערביוּת ואת הישראליוּת, וזהו סיפור אוניברסלי. זה יכול להיות סיפור על יוהאן בסטוקהולם, אנרי בפריז או לואי בניו יורק. זהו סיפור על תסריטאי מרוכז בעצמו וחרא של בנאדם. הוא עסוק בבעיות שלו, ברחמים עצמיים, תוך שהוא פוגע בכל מי שנקרה בדרכו. הוא מטריד מינית, הוא משתמש בסלבריטאיות שלו במפגש עם שוטרים, הוא בוגד באשתו, ואחרי שהוא בוגד בה הוא גורר את משפחתו לחופשה כדי לטפל בייסורי המצפון שלו. וכשהוא מתנהג כמו חרא – הוא מבקש סליחה. תסלחו לו, הוא לא התכוון. כולנו מכירים אנשים כאלה, על סף הסוציופתיה.
הפרק האולטימטיבי בעניין הזה, ובסדרה כולה, הוא הפרק שבו כאתב בוגד ברוּבא, אשתו, ולוקח אותה לבית מלון כפיצוי. כיוון שאנו רואים את העולם מנקודת מבטו של כאתב, אנחנו בטוחים עד אותו הרגע שרובא היא ביץ' פריג'ידית – לא ישנה איתו במיטה, דאונרית קונסיסטנטית וחמוצה באופן כללי. רק אז אנחנו מגלים שהיא למעשה נואשה, שרצונותיה ומאווייה אוינו על ידי מי שחושב שהיא צריכה להתחשב בו ולהגיד לו תודה. כאתב, התסריטאי הליברל שחי בירושלים, מתנהג כאחרון הגברים בחברה הפטריארכית עליה הוא מביט בהתנשאות וחושב שזנח מאחור, וההלם שאנחנו חווים הוא ההלם שכאתב חווה. ואז, בפרקים הבאים, הוא מבקש סליחה, בוגד בה שוב ובוכה על כתפה בסיום.
בקומה השנייה אנחנו מגלים את הדואליות, הפרדוקס והקונפליקט התמידי של להיות ערבי בישראל. ראינו את זה כבר אצל אמג'ד, אבל אז קשוע הצחיק אותנו. עם כאתב הוא ממש חסר רחמים. וזו כמובן השלכה על קשוע הערבי בישראל. אין ערבי יותר מקובל על היהודים ממנו, ובכל זאת – הוא לעולם לא יהיה שייך. כאתב תמיד יהיה "הערבי" בעיני כלל היהודים, "זה שכותב על ערבים" בעיני אנשי הטלוויזיה היהודים, או "הערבי שזיינתי" בעיני הבחורות הירושלמיות היהודיות. בשדה התעופה הוא יהיה חשוד, עד שיגלו שהוא בסדר, כי הוא מצחיק את היהודים. ואצל הערבים – הוא במקרה הטוב זה שזנח את המסורת מאחור לטובת המודרנה היהודית, ובמקרה הרע, כמו שאומרת לו הפלסטינית בכנס ספרות באיטליה, הוא בוגד. זו סצנה נפלאה, שבה הוא מנסה להלך בין הטיפות, בין הפלסטינית עם הזעם הקדוש לבין הישראלית בקהל שמהללת אותו כסמל לדו־קיום. כל אחד, כולל אנחנו הצופים, רוצה שכאתב יבחר בצד שלו, אבל הוא לא מסוגל. בסוף, החולשה שלו הופכת אותו לאכזבה עבור שני הצדדים.
בעוד קשוע מראה לנו דרך כאתב כמה מורכב, ואולי בלתי אפשרי, עבור ערבי ישראלי לבחור צד, כאתב ממשיך להיות חרא של בנאדם. הוא מעליב את השוטר הערבי בקריאת "משת"פ", לאחר שזה שולל את רישיונו; הוא משתמש בהוריו כדי לחפות על ייסורי המצפון שלו על כך שילדיו מתנתקים משורשיהם הערביים; והוא שותל את משבר הזהות הפסיכי והבלתי הפתיר הזה בבנו ובעיקר בבתו הזועמת, המתוסכלת, שלמדה כבר שלפרויקט השורשים יש שתי אמיתות: מה שאומרים בכיתה ומה ששומעים בהקלטה של סבא מתחת לשמיכה. והוא בעיקר חרא לרובא.
אבל רובא אינה מייצגת רק את עצמה. היא הערביוּת בהתגלמותה, יחסיו האמביוולנטיים של כאתב/אמג'ד/סייד עם מקורותיו שלו. הוא בוגד בערביוּת עם היהודיוּת, אבל רוצה להישאר נשוי לה. הוא רוצה אותה לידו ולא רוצה אותה איתו. כאלה הם כאתב וזהותו המקורית: חיים יחד, אבל לא ישנים יחד. יחסיהם נעים בין "בסדר" לעלבונות וכתפיים קרות. רק דבר אחד אין להם: רגע אחד של נחת, של השלמה. משבר זהות מתמשך, תמונת מצב.
נשארנו עם הרובד השלישי. כאן מגיעה הגאוניות של קשוע לשיאה. כי כאתב, כמו קשוע, איננו רק ערבי בישראל, ישראלי בין ערבים, אוכל שתי ארוחות אבל תמיד נשאר רעב. כאתב, כמו קשוע (ובניגוד ללואי ולאמג'ד), מתפרנס מכתיבה על התפר הזה בדיוק. הוא עושה קריירה ומגשים את עצמו כתסריטאי ביכולתו הנדירה, החד־פעמית, לייצר סיפורים וסדרות וספרים וטורים על ערבי ישראלי שחי בין יהודים. הוא־הוא ה"גשר" בין שתי התרבויות. מקור כוחו הוא גם מקור סבלו. ככל שיצליח כתסריטאי – כך יסבול יותר. פִּתרו את משבר הזהות של כאתב/סייד – והעלמתם את כאתב/סייד. וזה, עבור דמות כה מרוכזת בעצמה, הוא מה שהיעלמותה של איראן עבור ראש ממשלתנו: סוף העולם. איום קיומי. מותה של ה־raison d'être, תכלית קיומו.
ב'עבודה ערבית' קשוע, הסוכן הכפול, חשף בפנינו את הדואליות בהתגלמותה. הוא הפך את קשיי ה"דו־קיום" לקומיים. וחברה עם הומור היא חברה בריאה. ב'התסריטאי' הוא חושף בפנינו את הפרדוקס הגדול של חייו. אבל שום דבר פה אינו מצחיק. וזה אולי הדבר הכי מפחיד בצפייה בסדרה: הסוכן הכפול, האיש שחוצה את קווי ההפרדה שוב ושוב, האיש המוסמך ביותר לומר לנו מה מצב הדבר האנכרוניסטי הזה שאנו מכנים "דו־קיום", האיש הזה אומר לנו: הדו־קיום הוא חרא של בנאדם. אבדה תקוותנו.
–
'התסריטאי' שודרה בערוץ הראשון ומשודרת בימי שישי ב־22:30 בערוץ 2 (קשת).
–
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- פלאי קלעים // סדרות אחורי הקלעים של עולם הטלוויזיה // מאת רותה קופפר
- איך נולד והשתרש הדימוי השלילי של המוסלמי בטלוויזיה
- חרדתו התמידית של קורבן הפרופיילינג // הטור של תם אהרון
