fbpx

הערבים נוהרים למסכים // מאת גלעד פדבה

0

מ'גבעה 24', דרך 'עבודה ערבית' ועד 'פאודה': איך התעצבה דמותו של הערבי בקולנוע ובטלוויזיה הישראלית, ומה זה אומר עלינו – ועליהם

המוני יהודים בישראל משתמשים באופן יומיומי במאות מילים בערבית, אבל לא מסוגלים לנהל דיאלוג מינימלי בערבית מדוברת. רבים עדיין משתמשים בביטוי הגזעני "עבודה ערבית", אך מתבוננים בקנאה בבתים ערביים רחבי מידות. לא מעט ישראלים־יהודים טועים לחשוב שהסכנה הגדולה ביותר ליהודים באירופה כיום היא פליטי מלחמה מזי רעב מסוריה ולא ההתחזקות הדרמטית של מפלגות בלונדיניות ניאו־נאציות. והמוני צופי טלוויזיה ישראלים־יהודים פוחדים להיתקל בטרוריסטים פלסטינים, אבל לא מחמיצים אף פרק של 'פאודה'. הניגודים האלה משקפים את יחסי האהבה־שנאה של התרבות העברית עם הערבים הנראים על המסכים שלה. הקולנוע והטלוויזיה הישראלים־יהודים הם מראה למערכת היחסים הכוחנית, האלימה, הפרברטית ומלאת הסתירות הקיצוניות המתנהלת בין שני העמים.

ההיצע הקולנועי והטלוויזיוני של התרבות היהודית־ישראלית מוכיח כי הערבים באים, הערבים רוקדים, הערבים מבשלים, הערבים עושים אהבה, והם בעיקר מפרנסים בעל כורחם, ובשלל דרכים מפתיעות, את הפנטזיות והתשוקות, החרדות והסיוטים, הקנאות המיניות והתאוות המציצניות שלנו.

 

הקולנוע הלאומי: מבט מזרח־אירופי על המזרח

מסך ריק, מסך מלא: ארץ שוממה אך מיושבת בערבים

בראשית היה הפרדוקס: בעוד עסקנים ציונים לא חדלו להטיף שהעם היהודי הוא עם בלא ארץ החוזר לארץ ללא עם, המתיישבים החלוציים גילו עד מהרה כי הארץ לא באמת נטושה, אלא יושב בה עם אחר זה דורי דורות ומפריח את אדמתה. בקולנוע הלאומי המגויס, סרטים כמו 'הארץ המובטחת: לחיים חדשים', שביים יהודה להמן בשירות קרן היסוד ב־1935, מתמודדים עם הפרדוקס הזה תוך להטוטים עלילתיים שונים ומשונים שנועדו ליישר קו קולנועי עם התכתיבים התעמולתיים לגבי היחס לערבים. סרט התעודה הזה מתחיל בכתובית בשפה האנגלית המלמדת את הצופים שהסרט הוא "תיעוד של מאבקיהם וניצחונותיהם של מאות אלפי היהודים שמחזירים את פלשתינה אל חיק המדינות המתורבתות". צילומים של כפריים ערבים שטוחנים קמח תוך הובלת גמל הרתום לאבני ריחיים, מואזין הקורא למאמיניו וכפריות ערביות הנושאות כדי מים על ראשן משמשים כאילוסטרציה למסר גזעני: "כאשר היהודים גורשו מהארץ, היא הידרדרה וחזרה לחיים פרימיטיביים".

האפוס הקולנועי 'גבעה 24 אינה עונה', שביים ת'ורולד דיקינסון ב־1955, לא מסתפק בצילומים של דרוזים (הנתפסים בסרט זה כ"ערבים טובים") המתבטלים בכפר שעל הכרמל בעוד נשותיהם נושאות כדי מים תנ"כיים על ראשן. 'גבעה 24' מציג את הערבים במובהק כאויב צמא דם שיש למגר. בסצנה סימבולית במיוחד על שפת הבריכה של מלון יוקרה בירושלים, מתרחש ויכוח על עתיד הארץ בין בריטי קשיש, ערבי שמנמן החנוט בחליפה ויהודי־אמריקאי חטוב ויפה־עיניים בחולצה לבנה ובמכנסונים המדגישים את רגליו השריריות (זו לא תחילתה של בדיחה). הערבי מכריז כי בכוונת הפלסטינים לזרוק את היהודים לים ומדגים זאת באמצעות השלכתו של הציוני האמריקאי לבריכה.

ב־1960 יצא לאקרנים סרטו של ברוך דינר 'הם היו עשרה', שמציג עמדה אמביוולנטית יותר כלפי השכנים הערבים. מחד, תושבי הכפר השכן מוצגים כאויב גזען שמחריב את השדות החקלאיים של המתיישבים היהודים שהגיעו ממזרח אירופה ומתנפל על החוואים האידיאליסטים ללא כל סיבה. מאידך, השיח' מוסטפא מארח בנדיבות את מנהיג החלוצים המיואש יוסף (עודד תאומי) בביתו רחב המידות, מלמד אותו לעשן נרגילה, מצייד אותו בשק פחמים ומסרב לקבל תשלום תמורתו. אף כי החלוצים הציונים מתעמתים בהמשך עם הערבים, הם לומדים מהם כיצד לעבד את הקרקע הסלעית ואת היתרונות של הגלביות, הכאפיות וריקוד הדבקה באקלים הים תיכוני.

בניגוד לעוינות הערבים ב'הם היו עשרה', שאין כל ניסיון להסביר אותה, סרטו של אורי ברבש 'החולמים' מ־1987 מעז לחשוף את חששותיהם של הכפריים שמא ינושלו על ידי המתיישבים היהודים שקנו מהאפנדי את האדמות יחד עם הצמיתים הפלסטינים המתגוררים עליהן מדורי דורות וחוששים שמא הציונים יעקרו אותם מאדמתם. 'החולמים' אף משווה בין החלוצים האשכנזים הציונים והקאובויז האמריקאים, בעוד הפלסטינים מושווים לאינדיאנים. אמנון, היהודי המזרחי (בגילומו של ארנון צדוק) שמגיע לקולוניה כדי לשמור על המתיישבים ומנסה למצוא פתרון לסכסוך בעזרת מוחמד, בנו של השיח', מוצג כבעל סממנים ערביים או "אינדיאניים", כולל בגד צבעוני במיוחד ונוצות. המסרים הפוליטיים ברורים: המזרחים עשויים לשמש גשר לשלום, חוסר הנכונות של הנהגת היישוב לנהל משא ומתן עם השכנים הערבים יוביל להתנפלות רצחנית של השכנים הפלסטינים על הקולוניה היהודית, ולוחמי השלום, אמנון ומוחמד, ייאלצו להקריב את חייהם.

למעשה, היצירה שסללה את הדרך לביקורת הנוקבת של 'החולמים' היא העיבוד הקולנועי של רם לוי מ־1978 לרומן 'חרבת חזעה' שפרסם ס' יזהר ב־1949, כשנה בלבד לאחר הקמת המדינה, ובו העז לבקר לראשונה את גירוש הפלסטינים בעת מלחמת השחרור. הסיפור על לוחמי הפלמ"ח, הממלאים פקודה להעלות את תושביו של כפר ערבי על משאיות ולפוצץ את בתיהם, מסופר מנקודת מבטו של חייל יפה בלורית ותואר (בגילומו של דליק ווליניץ) שמצפונו מייסר אותו. החייל המצפוני מתווכח עם חבריו לנשק, המיידים אולרים שלופים בשיח צבר סימבולי, ומנסה להביא ג'ריקן של מים למגורשים אך מגלה כי איחר את המועד. רשות השידור של לפני 40 שנה הרהיבה עוז לשדר את הסרט, על אף איומים לפוצץ את הבניין ברוממה בירושלים וזעקות שבר של פוליטיקאים מהימין. אך למגינת ליבם של יוצרי הסרט, המודיעין של הצבא הירדני הקליט אותו באופן פיראטי ושיבץ אותו בשידורי "יום פלסטין", כהוכחה כביכול שהאויב הציוני מודה בביצוע הנכבה.

 

סרטי ה'כיפאק היי': הערבי הוא הצורר החדש

מחבלים, נאצים, חוטפי מטוסים ומה שביניהם

בעוד 'חרבת חזעה' מציג בראש ובראשונה את הפלסטינים כבני אדם ואף כקדושים מעונים, עשרות ספרים וסרטים ישראליים ממחזרים את הדימוי ההפוך: הדימוי השלילי של הערבי כטרוריסט צמא־דם. בסדרת הספרות הזולה הלאומנית לילדים 'דנידין הרואה ואינו נראה' של שרגא גפני (ובאיורים הנלווים של מ' אריה) תוארו הערבים – החל מ'דנידין במלחמת ששת הימים' שהופיע בשלהי שנות ה־60, ועד 'דנידין הרואה ואינו נראה משגע את סדאם' שיצא לאור בתחילת שנות ה־90 – כעדת רשעים, נכלוליים, מכוערים ומסוכנים.

דימוי הערבי כטרוריסט בפועל או בפוטנציה התעצב לא רק בהשפעת היסטוריה ממשית ארוכה ומדממת של פרעות, פיגועי פדאיון, שיסוף גרונות, פיצוצי אוטובוסים ושווקים, שריפת בני אדם באמצעות בקבוקי מולוטוב וסכינאות, אלא גם באמצעות סרטים לאומניים זחוחי דעת שהופקו בהמוניהם בעקבות מלחמות ומבצעים של צה"ל. כך למשל, ב'עזית הכלבה הצנחנית' של בועז דוידזון מ־1972 הערבים כופתים חייל וחיילת ישראלים ומניחים לעקרבים ארסיים לזחול עליהם.

דוגמה נוספת היא 'מבצע יונתן' של מנחם גולן מ־1977, שמציג את ההשתלטות של חבורת טרוריסטים פלסטינים וגרמנים על טיסת אייר פראנס וחטיפתה לאנטבה תוך הצגת המחבלים הערבים כידידי הנאצים. באופן כזה, הסרט מנסה להעלים את העובדה שהמחבל והמחבלת הגרמנים השתייכו דווקא לשולי השמאל הקיצוני האנרכיסטי ולא לימין הנאצי. הבלבול הזה אינו מקרי, אם הכוונה היא להעביר את המסר שהערבים הם בראש ובראשונה טרוריסטים נאצים באופיים ובהזדהותם, ושלפיכך אין טעם לנהל איתם משא ומתן פוליטי.

בסצנה בלתי נשכחת מ'גבעה 24 אינה עונה', הלוחם הצבר הבלונדיני הגיבור (בגילומו של אריק לביא) מטפל באנושיות בשבוי מצרי (בגילומו של עזריה רפפורט) בעת קרבות תש"ח בנגב. כאשר הצבר קורע את חולצתו של השבוי כדי לחבוש את פצעיו, הוא מגלה צלב קרס המקועקע על גופו של האויב. "נאצי…" ממלמל הלוחם היהודי בשאט נפש. השבוי, המתגלה כפושע מלחמה נאצי בתחפושת של חייל מצרי, מצטדק תחילה על שמילא פקודות צבאיות, ואז הוא מתחיל לצרוח בגרמנית בטון היטלראי: "יהודי מלוכלך!". הנאצי אף מפנטז להרף עין את "היהודי החדש" שלפניו כיהודי גלותי מזוקן עם טלאי צהוב.

בכל זאת, הלוחם היהודי המוסרי לא הורג במו ידיו את הצורר. באמצע שנות ה־50, כשיצא הסרט למסכים, המוני צופים ניצולי שואה, כמו גם המוני צופי קולנוע שלחמו במלחמת השחרור, הריעו נרגשים לקריסה הכמעט־מיסטית של צלליתו של הקלגס הפצוע על קיר המערה. אלה גם אלה הצטרפו לתשואותיו של הלוחם העברי למטוסי הקרב העבריים החולפים מול פתח המערה לצלילי מארש ניצחון.

 

תחילתה של בדיחה: בריטי, ערבי ויהודי נפגשים

בדיחות פרנואידיות והומור פוליטי

דרך פחות ברוטאלית לכאורה להתמודד עם החרדות הישראליות־היהודיות מפני הערבים היא הצגתם כבדיחות מהלכות. ערבים הנראים מגוחכים מופיעים בלא מעט סרטי קולנוע ישראליים, כמו גם במערכונים טלוויזיוניים, בקליפים פופולריים, בבדיחות עממיות ובשירי רחוב. באמצעות התיאורים הלעגניים, התרבות הישראלית הופכת את הערבים מגורם עוצמתי ומאיים המקיף אותנו מכל עבר, לישות שניתן לשלוט עליה באמצעות התבדחות על חשבונה. השימוש בהומור, שלעולם אינו תמים או מקרי, משמש בהקשר זה לשימור עליונותו הלאומית של היהודי על פני הערבי, תוך הנצחת קשת רחבה של דעות קדומות ביחס ללבוש, לשפה, למנהגים, לקודים תרבותיים, לצורת חשיבה ולעבודה ערבית.

דוגמה בוטה במיוחד לכך מופיעה בפתיחת הסרט 'שבלול' מתחילת שנות ה־70, כשיהודי חבוש כובע בוקרים מתעלל בבובה בצורת שבוי ולבסוף מנשק את ראשה. מיד לאחר מכן, אריק איינשטיין מבצע מעין תפילת מואזין כשאת שירתו מלווה מבט פנורמי על חוף מציצים בתל אביב. איינשטיין הצעיר מופיע בלבוש מגוחך, כאפייה ומשקפי שמש ענקיים, כשאינו מכבד את השפה הערבית אלא שר בג'יבריש תוך שינויים לעגניים באינטונציה, הברות קטועות ואף חיקוי של געיית פרות באופן המבזה את התפילה המוסלמית.

ייצוג פארודי של דמות הערבי באופן פחות גס ומעט יותר מתוחכם, הופיע בשנות ה־80 בלהיט של יאיר ניצני 'האשם תמיד' שזכה להצלחה היסטרית. השיר, שהתבסס על דמותו הגרוטסקית של הערבי הציוני הנלהב מתוכנית הסאטירה הגל"צניקית המיתולוגית 'מה יש', מתאר ערבי מגונדר ומצועצע המתחיל עם בחורה במועדון ריקודים בתל אביב עד שהיא לוחשת לו באוזן: "ניפגש מחר, אבי המואזין ואמי המוכתר". כתוצאה מכך, האשם הופך למשגיח כשרות, נכנס לדיכאון ותוהה, "איך אנחנו שנינו מאותו הכפר" (רמיזה אירונית לשורה איקונית משיר הזיכרון שחיברה נעמי שמר).

ערבים מגונדרים ומצועצעים המופיעים כליצנים שתפקידם לבדר את הרוב היהודי מככבים גם במערכוני המסעדה הערבית ששודרו בתוכנית 'ארץ נהדרת' ב־2009. במערכונים אלה, שלושה מלצרים ערבים, העונים כולם לשם "חמודי", לובשים מכנסי גברדין שחורים וחולצות לבנות מעומלנות ועטורי שפמים מטופחים.

באחת האפיזודות הם מפגינים הכנסת אורחים מוגזמת כלפי משפחה ישראלית פרנואידית שבאה לסעוד אצלם. הגבר הישראלי חש צורך לפברק את עברו הצבאי ולהציג עצמו כלוחם גולני לשעבר, על אף ששירת כמחסנאי במחנה צריפין, ורעייתו היהודייה חוששת שמא השקר ייחשף ו"ישחטו אותנו". כאשר נשמעים קולות פיצוצים, מתברר כי מקורם בתהלוכה של המלצרים החובשים כובעי ליצן ונושאים בידיהם עוגות עם זיקוקין דינור בוערים כשהם שרים "יומולדת שמח" (בגרסה הערבית: "סנא חילווה", כלומר שנה מתוקה). עקב ההשתדלות המוגזמת לרצות את האורחים, המלצרים גורמים למהומה רבתי במגזר הערבי כולו, ואז המערכון נקטע לטובת צילומים תיעודיים של שוטרים דולקים בעקבות צעירים ערבים כשברקע דיווח על "מהומות בעיר הצפונית".

לכאורה, מערכון זה מציג באור מגוחך הן את הפרנויה של הגבר הישראלי והן את עודף תודעת השירות של הגברים הערבים, תוך הצגת שני הצדדים באופן אבסורדי. למעשה, מערכון זה משעתק את התבנית המתנשאת הנפוצה הרואה באנשי המזרח "סאהיבים" או משרתים, בראש ובראשונה, של אנשי המערב בעלי הפריבילגיות.

__

המשך הכתבה בגיליון המודפס. ליברל פברואר.

איור: ניר גולן

__

רוצים לקבל את הגיליון המודפס עד הבית? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook