בלי בושה עלתה בנובמבר האחרון פרסומת שמהווה פרודיה על סצנת השיימינג של 'משחקי הכס', שבה מובלת סרסיי בעירום מלא ברחובות מעלה המלך לצלילי פעמון מונוטוני וקריאות "Shame!" תחת מטר יריקות, קללות וכל הבא ליד. בפרסומת, בכיכובם של שני שחקני הסדרה, ת'ור ביורנסון, המגלם את "ההר", והאנה וודינגהאם, המגלמת את ספטה, האישה והפעמון, מושפל אדם באופן פומבי על שום שהעז לפגוע בכדור הארץ כאשר רכש שישיית בקבוקי פלסטיק של סודה במקום להשתמש במכשיר סודה סטרים. לעומת סצנת הוויה דולורוזה של 'משחקי הכס', בולטת בפרסומת העובדה כי עדי הראייה שנקלעו למקום אינם מסתפקים בהטחת עלבונות וחפצים, אלא מכוונים את מצלמות הסמארטפונים ומתעדים. במציאות, בחיים שמחוץ לפרסומת, הם יעלו את הסרטון לפייסבוק או לטוויטר, יתייגו "סרטון_השוקולד_החדש" ויוסיפו הערה עוקצנית.
"אנחנו מגדירים את גבולות הנורמליות בכך שאנו קורעים לגזרים את האנשים שמחוצה לה" ג'ון רונסון, מחבר הספר 'So, you've been publicity shamed'
גלגול מודרני של סנטימנט עתיק
הפרסומת הזו מפצחת בין היתר את נקודת המפגש בין הסגנון האספסופי של ימי הביניים להשלכות הקִדמה הטכנולוגית בת זמננו, שלב אבולוציוני של פסיכולוגיה אנושית עתיקה שודרגה לממדים מפלצתיים באמצעים טכנולוגיים. במקום לכנס את מועצת המלומדים כדי לאשר את שליחת העורב שיפיץ ברחבי ווסטרוז את חטאה ואת עונשה של הגברת לאניסטר, פשוט שתפו בפייסבוק. סכין הלייקים והשיירים של צוקרברג תינעץ מיוזמתה בבטן הרכה.
סצנת השיימינג ב'משחקי הכס'
מארק צוקרברג כמובן לא המציא את השיימינג. המושג העתיק ביותר שמתאר בושה מצוי כבר בתנ"ך – "אות קין". אמנם משמעותו המקורית הייתה רצון האל לשמור על חייו של קין מפני מי שירצה לנקום בו על רצח אחיו הבל, אך למעשה מדובר בסימן שלא מאפשר לקין להימלט מזהותו כרוצח, ובכל מקרה הוא מושרש עד היום כשם נרדף לאות קלון. עמוד הקלון, סד עץ או מתכת בעל פתחים לראש ולגפיים שריתק אליו את הנענש, הומצא לפני יותר מ־1,000 שנים באסיה, והוצב לאחר מכן בשווקים הומי אדם גם באירופה. מנגנוני גינוי והוקעה פומבית בחסות הממסד נגד מי שנתפסו כאויבי העם, כופרים, בוגדים, סוטים וחריגים, פעלו כבר במאה ה־15, למען יראו וייראו.
בעת המודרנית הופנה השיימינג כלפי יחידים, כמו תלישת הדרגות הפומבית של אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה בשלהי המאה ה־19, או כלפי עם שלם, כמו הטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לענוד על בגדיהם תחת שלטון גרמניה הנאצית. למעט אירועים חריגים, שבהם הפגין ההמון יכולת חשיבה עצמית – כמו במקרה של הסופר דניאל דפו ('רובינזון קרוזו'), שנכבל לעמוד קלון במשך שלושה ימים כעונש על מאמר שלו שהכעיס את הכנסייה בראשית המאה ה־18, וזכה דווקא למטר של פרחים כאות הערכה לאומץ ליבו – נגררו כולם אחר רצונות השלטון והדת והלכו שבי אחר השיימינג.
במבט רטרוספקטיבי, לשיימינג יש היסטוריה מזוויעה של ניצול הקורבן לפריקת יצרים סדיסטיים, מתן רשות לאספסוף לפרוק את זעמו על נאשמים חסרי אונים, שימוש בטקסי השפלה בשיתוף ההמונים כאמצעי לשחרור קיטור חברתי באופן אלים במיוחד, ומניפולציות אינסופיות על משמעת, מוסר, עבירות, חטאים ובושות כדי לאכוף אג'נדה כוחנית, מתנשאת, דתית־פנאטית, לאומנית וגזענית חסרת רחמים. "שיימינג תמיד מילא תפקיד חשוב, לפעמים חשוב יותר מהענישה הממוסדת", טוען פרופ' אריק פוזנר מבית הספר למשפטים באוניברסיטת שיקגו. "בתקופות עתיקות, כאשר מערכות המשפט והענישה היו עדיין בשלבי היווצרות, שיימינג היה משאב עיקרי להשלטת סדר ציבורי".
ככלל, בין חוק וביוש מתנהלת מערכת יחסים מורכבת למדי. מצד אחד, השיימינג הוא סוג של נטילת חוק לידיים, סותר את הליכי הבירור הלגליים ומתבצע מבלי שסמכות משפטית קבעה אם יש בכלל מקום לנקיטת סנקציות כלפי ה"נאשם". מצד שני, שיימינג מתרחש בהיעדר הליך פורמלי. ויש מקרים שבהם מערכת המשפט עצמה היא זו שנוקטת את גישת השיימינג הפומבי וכורכת אותה לעונש. בשנות ה־90 טען המשפטן פרופ' דן קאהן מאוניברסיטת ייל כי מוטב יהיה אם מערכת המשפט האמריקאית תעשה שימוש בבושה יותר מאשר בכליאה, משום שהיא עולה פחות למשלמי המסים, גורמת לכאורה פחות נזק לעבריינים וממחישה את חוסר שביעות הרצון של המוסר. קאהן הצביע בהערכה על שופטים שהורו למורשעים ללבוש חולצות או צמידים בנוסח "אני מפזר צ'קים ללא כיסוי" או "הורשעתי בנהיגה בזמן שכרות".
החלודה שעוטפת לא פעם את המכניזם של טחנות הצדק היא זו שממריצה את האנשים המיואשים שנפגעו ומולידה בקרבם את התחושה כי אם אין איש שנושא באחריות לבירור מיידי של ההתרחשויות, אזי נגזר עליהם לעשות צדק בעצמם. מכאן ועד לפעולה אינדיווידואלית אינסטינקטיבית – הדרך קצרה ומסוכנת, בייחוד בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות.
"שיימינג, בכל התקופות, קשור להתפוררות ולאובדן אמון במערכות הצדק עד כדי עשיית דין עצמית", מסביר חוקר המשפט והתקשורת ד"ר יובל קרניאל, המשנה לנשיא האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בשיחה עם 'ליברל'. לטענתו, הרשתות החברתיות נותנות כוח לא פרופורציונלי לכל מי שחותר תחת רעיונות של סמכות ומערכת המשפט שפותחו על ידי המין האנושי במאות האחרונות. "אנשים נמשכים למקום שבו מתרחשת התופעה הזאת, כשאדם מועלה על המוקד, בין אם חלל ההתרחשות הוא דפי העיתונות הצהובה, כיכר העיר, או פייסבוק כיום. ועכשיו קל כל כך להצטרף – כבר לא צריך לצאת מהבית כדי להוסיף קיסם למדורה, מספיק שתעשה 'לייק' או 'שייר' ותוסיף קללה, וכבר אתה חלק מהחוויה, מהקהילה, ממרק את המצפון שלך תוך הזדהות עם תהליך הטיהור והגינוי. זהו גלגול מודרני של סנטימנט קיים".
"היחיד שמסוכן יותר ממי שאין לו בושה הוא זה שכבר זקן מכדי להסמיק" המרקיז דה סאד
הסופר דניאל דפו כבול לעמוד קלון. ציור של אייר קרואו, 1862
קנס של 100 דולר ושיימינג עולמי
בקיץ 2012 הופיעה בפייסבוק תמונת סטילס של אדם, סתם אדם, שאוחז בזנב של חתול, סתם חתול, ונראה כמי שמטלטל אותו באוויר. חתולים זעקו חמס. אנשים שאוהבים חתולים שיתפו את התמונה והוסיפו זעקות גוועלד. התמונה הפכה ויראלית. התקשורת הממוסדת תפסה טרמפ על הסיפור ודחקה לטובתו הצידה סיפורים גדולים וחשובים. משטרת ישראל חשבה שזה הדבר הכי חשוב כרגע, ומיד פעלה לאיתור איש החתול. ומכאן והלאה אי אפשר היה לעצור את כדור הצמר המתגלגל. סיפור שהתחיל באדם שאחז בזנב של חתול נגמר במאות אלפי אנשים שאחזו בזנב של אדם שאחז בזנב של חתול.
אין ספק כי אדם שמתעלל בבעל חיים חייב להיענש, סביר להניח כי אם ניידת משטרה הייתה מוזמנת למקום האירוע על ידי עד ראייה בודד, זה היה נגמר בלא כלום. יכול להיות כי מאז אותו מקרה בני אדם חושבים פעמיים לפני שהם אוחזים בזנב של חתול. ועדיין, למרות הפן החיובי, הסיפור הזה מהווה דוגמה יומיומית לפוטנציאל המפחיד של הרשתות החברתיות. העולם הגלובלי שיטח את הגבולות, אבל גם רמס את הפרופורציות וחיסל את היררכיית הצדק: אין דין ואין דיין, ההמון הוא שופט וגם תליין.
"הכוח העיקרי של הרשתות החברתיות הוא במתן אפשרות לאנשים לשדר דעה – או תגובה מהבטן – לכל העולם, באופן מיידי, מבלי לעצור ולתת על כך דין וחשבון", אומר פוזנר. "האינסטינקטים הקמאיים מוכפלים בפייסבוק פי מאה בגלל מנטליות העדר. והתגובות הבלתי שקולות האלה מאוחסנות ונגישות לכל במרחבי הסייבר לנצח".
"לכאורה, יש משהו מושך בכוח הדמוקרטי והמשחרר של הרשתות לאכוף נורמות, יש כוח ביכולת לבקר שחיתויות ולגנות שוטרים שחנו בחניית נכים", מוסיף קרניאל. "אך למעשה, תופעת השיימינג יצאה משליטה לחלוטין. חסרונותיה גוברים על יתרונותיה. יש קו גבול ברור מאוד בין ביטוי חופשי ובין שיימינג, שהוא שיפוט על ידי ההמון שעלול להידרדר ללינץ'. יש לנו אחריות להגיד לאנשים, בואו נחכה עם השיפוט המהיר ונפנים את העובדה שאנחנו לא מבינים ולא יודעים מהן העובדות ומהי הפגיעה הצפויה למעורבים".
ככל שיכולת התיעוד הולכת ומשתפרת, כך גדלה תופעת השיימינג. וככל שנחשפים סיפורי השיימינג מכל העולם, כך גוברת תחושת האבסורד. קרי אן סטרסר, אוסטרלית בת 44 ואם לשניים, שתתה כמה משקאות אלכוהוליים במהלך משחק רגבי. היא כנראה לא הצליחה להתאפק או הייתה שיכורה מדי, והשתינה על המושב שלה באצטדיון. המעשה תועד, עלה ליוטיוב ומשם לאמצעי התקשורת המיינסטרימיים. שמה ופניה נחשפו בפומבי, וכלי התקשורת באוסטרליה, בסין, בארה"ב ובצרפת המשיכו לעקוב אחר התפתחויות הפרשה ולדווח עליהן לקהל. העונש שקיבלה על המעשה בבית המשפט – קנס של 100 דולר ללא רישום פלילי – מתגמד לעומת עונשה האמיתי, שיימינג עולמי בעל תיעוד נצחי.
ד"ר כריסטי הס וד"ר ליסה וולר מאוניברסיטת דיקין באוסטרליה, שחקרו את הסיקור התקשורתי של פרשת סטרסר, טוענות כי התפוצה הנרחבת של שיימינג בעידן הדיגיטלי והעניין הרב של הציבור בהכפשות הפומביות ובהשלכותיהן משפיע לא רק על הרשתות החברתיות, אלא גם על עבודתם של אמצעי התקשורת הממוסדים. אלה נוטים בהדרגה לייחס ערך חדשותי רב לשיימינג. "סיפורים המיוצרים על ידי האזרחים", הן מסבירות, "עולים בקנה אחד עם התשוקה של אמצעי התקשורת המסורתיים להדגיש את הקונטרוברסלי והביזארי".
"תמכור לה כבר שוקולד! מה היא, ערבייה? יא חתיכת זבל!" נוסעת נוזפת בדייל במהלך טיסת ישראייר לוורנה
שוקולד, טרמפולינה ונערים מתאבדים
כיום, הסיכוי לתפוס אדם בקלקלתו או הסיכון להיתפס בקלקלתך גבוה מאי פעם. מצלמות הסמארטפונים הפכו לכלי הנשק הנפוץ ביותר בעימותים בין מחנכים ותלמידים, דיילים ונוסעים, עובדים ומעבידים, מלצרים וסועדים, פציינטים ורופאים. התיעוד הוא אמצעי איום, ביוש וכמובן גם מהווה בעת הצורך הוכחה משפטית. הסיבה שבגללה אי אפשר להשתמש בקטעים המתועדים כדי להכריע איזה צד צודק בכל ויכוח היא ברורה: בדרך כלל הסרטונים האלה נערכים על ידי צד אחד, מציגים תמונה חלקית, לא מספקים את הרקע שהביא להתלהטות היצרים. זה לא מונע מאתרי האינטרנט להציג את הסרטונים הללו תחת כותרת סנסציונית כאייטמים שעומדים בפני עצמם מבלי להביא את סיפור המסגרת בזמן אמת, וזה לא מונע ממשתמשי הרשתות החברתיות לסייע בהצפתם, לנקוט עמדה ולהעיר בארסיות. וכך חורכים את הרשת בזה אחר זה קטעים כמו 'סרטון השוקולד', שמציג חילופי דברים בוטים בין נוסעת לדייל בטיסת ישראייר, או 'סרטון הטרמפולינה', שמתאר הטחת קללות גזעניות בין שתי אימהות המחכות עם ילדיהן בתור לטרמפולינה. הגולשים והעורכים נמצאים שם בכל פעם כדי ללבות את האש, להצביע על הצד האפל של האנושות ולעשות לו שיימינג פומבי.
בעוד 'סרטון השוקולד' ודומיו זכו לרוח גבית מתכניות הסאטירה, כולל מערכון ב'ארץ נהדרת', וממקבץ אינסופי של ממים באינטרנט, הרי שהציד המקוון עלול להסתיים בתוצאות הרות אסון. במאי 2015, אריאל רוניס, מנהל בכיר ברשות האוכלוסין, שם קץ לחייו בעקבות לינצ'טרנט. כמה ימים לפני כן פרסמה אישה פוסט נוקב שנשא את הכותרת "מתברר שלא טוב להיות אמא שחורה במשרד הפנים", שבו טענה כי קופחה בשל צבע עורה, התלוננה בפני רוניס, וזה, לטענתה, אמר לה "לעוף לו מהפנים". הפוסט זכה לאלפי שיתופים של גולשים שתקפו בחריפות את רוניס. בעיצומה של סערת הרשת החליט רוניס לכתוב פוסט תגובה שבו טען כי הוכפש על לא עוול בכפו: "אמרתי לה שעליה לעמוד בתור ככל יתר האימהות. לא כל דבר שאינו ניתן לך כמבוקשך הוא גזענות". רוניס חתם את הפוסט במילים "היו שלום" והתאבד. כאשר שמעה המתלוננת על סופו הטרגי של מסע השיימינג היא הביעה צער וציינה כי להבא תעדיף לשתוק.
רוב המבוגרים מצליחים לעבור את גל השיימינג, קשה ככל שיהיה. הם מנוסים מספיק לדעת כי צריך להתכופף ולתת לו לחלוף, עד שהאינטרנט ימצא את הקורבן הבא. אצל ילדים זה סיפור מורכב ומסוכן יותר. את צלקות החרם הכיתתי שחוו בילדותם יש אנשים שסוחבים בליבם גם שנים לאחר שהתבגרו. אבל בני הדור שנולד עם סמארטפון ביד ומנהל מערכות יחסים עמוקות כמעט אך ורק דרך האינטרנט הפכו לקורבן מסוג אחר. מאחורי המקלדת, כאשר לא רואים את פניו של מושא העלבון, קל יותר להטיח אמירות קשות, אבל עבור מי שסופג את המטח זה לא מפחית מהכאב. ויש הבדל נוסף: אם ילדי הדור שקדם לאינטרנט נאלצו לספוג הכפשות לעיני חבריהם לכיתה, הרי שבעידן הרשתות החברתיות מתרחב מעגל עדי הראייה, העלבון מוכפל עם כל לייק ושיתוף. אמנם אי אפשר להתייחס ברצינות רבה מדי לסקרים שיוצאים מטעם גורמים מסחריים אינטרסנטיים, אבל המגמה ברורה ומדאיגה: בכל סקר או מחקר שנעשה בקרב ילדים ובני נוער הולך וגדל מספר הנחשפים לשיימינג (יותר מ־50% בממוצע כיום) ומספר הנפגעים משיימינג (יותר מ־15% בממוצע), ואילו בקרב הורים לילדים ולבני נוער עולה כי שיימינג עומד בראש רשימת הדאגות שלהם ביחס לילדיהם. יותר מפדופיליה, יותר מפעולת טרור, יותר מתאונות דרכים.
הטרגדיות שאירעו בעקבות שיימינג שהופנה כלפי ילדים מוכיחות כי ההורים צודקים. דוד־אל מזרחי, ישראלי בן 15, התאבד בתלייה ב־2011 לאחר שעבר התעללות בפייסבוק. אמנדה טוד, בת 15 מקנדה, התאבדה ב־2012 בעקבות נאצות שעלו בתגובה לתמונת עירום שלה, שפורסמה ברשת. רבקה אן סדוויק, בת 12 מפלורידה, קפצה ב־2013 ממגדל לאחר שסבלה מהתעללות של שתי נערות שהאיצו בה להתאבד. המקרה החריג והמזעזע מכולם הוא סיפורה של איזבל לקסמנה, בת 13 מוושינגטון, שהתאבדה ב־2015 בקפיצה לכביש סואן לאחר שחוותה שיימינג אינטרנטי בידי לא אחר מאשר אביה, שהעלה ליוטיוב סרטון שבו נראה כי הוא גוזז את שערה כעונש ונוזף בה. מלניה טראמפ, הגברת הראשונה של ארה"ב, כבר הודיעה לפני הבחירות כי הדבר שבו היא תרצה להתמקד במסגרת תפקידה החדש זו תופעת השיימינג ובריונות הרשת, בעיקר בכל הנוגע לילדים ולבני נוער.
"מה שמתחיל בזעם מסתיים בבושה" בנג'מין פרנקלין
אילנה דיין, 'עובדה'
אין דין ויש אילנה דיין
אין בישראל חוקים נגד מסעות צלב אינטרנטיים מתלהמים. אבל ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל, לא ממהר להתלהב מחקיקה אפשרית. "מצד אחד, האם היית מצדד בחוק שיוביל לענישה רשמית של מישהי שמספרת בפייסבוק על מישהו שאנס אותה? מצד שני, אם מדובר בשיימינג שהתגלה כשגוי, יש אפשרות לטפל בכך על פי חוק לשון הרע. במילים אחרות, הניסיון לטפל בתופעה הזו דרך חוק נראה לי ניסיון מגושם ובעייתי".
"אני לא מאמין בכוחה של חקיקה לפתור בעיות חברתיות מורכבות, ואני אומר את זה דווקא כמשפטן", מסכים קרניאל. "אני ודאי לא מאמין בצנזורה, וברור לי שהיום אנחנו בשלב מוקדם מדי, שבו אנחנו אפילו לא קרובים להבין את התופעה ואת הכלים שאמורים למזער אותה. מתי פוסט מסוים הוא 'שיימינג' ומתי 'לא שיימינג'? זה תלוי לא רק במה שאני כותב, אלא גם באיך שזה נתפס בעיני אחרים. כל התחום הזה לא מתאים כל כך למשפט, בטח לא למשפט פלילי. וזה לא הרגע לצמצם או להקפיא את חופש הביטוי".
בהיעדר חוק, מתעצמת השאלה בדבר אחריותן של הרשתות החברתיות עצמן לתופעת השיימינג. "גם אם אין לפייסבוק אחריות ישירה לשיימינג, אין ספק שיש לה מידה של אחריות תרבותית וחברתית", אומר קרניאל. "מנהלי פייסבוק מרוויחים מזה כלכלית. זה טראפיק. זה משרת אותם. לכן חובה עליהם להיות כפופים למאמץ משותף ורחב בהתמודדות עם השיימינג. חלק מהפתרונות יכול וצריך להיות טכנולוגי. אפשר לחשוב על כלים שיעצרו את כדור השלג, יזהו ויזהירו מפני התפשטות מהירה של פוסטים או פרסומים מבזים שצוברים עוצמה אדירה. יש למפעילי הרשתות החברתיות ידע מעמיק על איך זה מתרחש ואיך אפשר לעצור זאת, או לפחות להגביל את הנזקים".
דרור עורך השוואה בין פייסבוק לכלי התקשורת. לדבריו, בעידן הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות היה מנגנון ברור לטיפול בפלטפורמות: עורך ראשי, מו"ל, גוף שאחראי על מה שמתפרסם. "האם פייסבוק דומה לעיתון? האם יש לה יכולת אמיתית לנטר מה 1.8 מיליארד בני אדם כותבים בכל רגע? האם מצופה ממנה לצנזר? הרי כאשר היא מצנזרת, אנחנו מתנפלים עליה. אי אפשר להחזיק את המקל הזה משני קצותיו".
בנובמבר האחרון, במסגרת הניסיון להילחם בתופעות רשת אלימות, בכללן שיימינג, החלה פייסבוק לחסום משתמשים שעשו שימוש במילים כמו "כושי" או "קוקסינל". "אני לא חושב שהסיבה לאיסור השימוש במילה 'קוקסינל' היא הרצון של פייסבוק למנוע שיימינג", סבור דרור, "ואם זו אכן הסיבה, הרי שזו סיבה מטופשת ובחירה מטופשת במילה מטופשת. שיימינג לא חייב לבוא לידי ביטוי במילות גנאי. שיימינג יכול להיות מנומס לחלוטין – ומה תעשה אז הרשת החברתית? התופעה הזו בעייתית כיוון שהיא לא שחור ולבן, אי אפשר לאתר אותה באמצעות מילות מפתח, אי אפשר לפתח מנגנון פשוט לחיסולה. זו תופעה חברתית מורכבת ועתיקה. הניסיון לטפל בה באמצעים גסים לא יוביל לשום מקום".
קרניאל מסכים כי הניסיונות המגושמים של הרשתות החברתיות לצנזר או למנוע מילים מסוימות הוא בעייתי. "זו פגיעה ישירה בחופש הביטוי באופן שרירותי ומזיק. לביטויים לשוניים יש משמעויות בהקשרים שונים בתרבויות שונות, ולפיכך אני מתנגד למדיניות הזאת. יחד עם זאת, צעד כזה מבטא נכונות ראשונית של הרשתות החברתיות לקחת אחריות ולהבין שהן צריכות להיות שותפות לאיתור ולפיתוח דרכים למניעת נזקי השיימינג".
השנה, כך נדמה, נרשם קו פרשת המים של תופעת השיימינג – מנחלתם הבלעדית של האספסוף צמא הדם לשיטה לגיטימית, שאף מקבלת רוח גבית מהפוליטיקאים. נדמה כי מי שבלט בכך במיוחד לאחרונה היה נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ, שמסע הבחירות שלו נתפס כקמפיין שיימינג משומן שנועד להזניקו לבית הלבן תוך דריסת קבוצות מוחלשות כמו מהגרים מקסיקנים ונשים שהעזו להתקומם נגד נטייתו ללפות וגינות מזדמנות, שיימינג שכלל התייחסות עקבית ליריבתו הילרי קלינטון כמכשפה בלונדינית שאינה חדלה לבחוש בתאווה בקדירת הרעל הממסדי, לדרוש ממנו בחוצפתה שלא יתחמק מתשלום מסים, להפיץ מידע מסווג לכאורה ולהיות אחראית מרכזית לחטאי בן זוגה ביל ולכל עוולותיו של הנשיא אובמה.
בכל זאת, דרור מתעקש כי תהיה זו שגיאה להכניס את מעשיו של טראמפ תחת המטרייה של 'שיימינג'. "אם נכניס כל ניסיון ללעוג, לבטל, למחוק, למנוע, לטפל, להשחית, להרוס, להסית, לגמד, לצחוק, לבוז, להקניט, להשמיד, למגר, להפריע, לרמות ולשקר תחת המילה 'שיימינג', הרי שאיבדנו את המשמעות של המילים האלו ועשרות מילים אחרות שציינתי", הוא מסביר. "כוונתי היא שטראמפ לא עושה 'שיימינג' – טראמפ משקר, מסית ומרמה. נתניהו לא עושה 'שיימינג' – נתניהו מסמן יריבים פוליטיים כבוגדים. אני לא רואה קשר בין נתניהו לבין תופעת השיימינג בפייסבוק. אני גם לא רואה את מה שהוא עושה ל'שוברים שתיקה' במונחים של שיימינג. הניסיון להציג טקטיקה פוליטית פשיסטית, הלקוחה ממשטרים אפלים, שבהם מסמנים את 'אויב העם', את ה'בוגדים', את אלו ש'מוכרים אותנו לאויבים שלנו' במונחים של שיימינג, הוא ניסיון לרדד, לשטח ואפילו להקל במשמעות המעשים של ראש הממשלה."
קרניאל, לעומתו, דווקא מוצא קשר ישיר בין התבטאויות שונות של נתניהו ובין שיימינג: "מדובר פה בסוג של 'התרת דם'. זה לא רק ביטוי לעמדה, לדעה או לגינוי – שזה במסגרת חופש התגובה וחופש הביטוי – אלא יש פה ניסיון לשרטט את גבולות הנורמה. במידה רבה, מה ששיימינג עושה זה להוקיע את האנשים שסוטים מהנורמה ולהתיר את דמם. כל החברה המודרנית בנויה על זה שאנחנו מכבדים את כבוד האדם ואסור לנו לפגוע בו, אלא על ידי הליכים מסודרים במסגרת שלטון החוק. אך מנגנון השיימינג הוא קעקוע של הדבר הזה. שיימינג – משמעותו דילוג על המנגנונים המשפטיים המסמנים את הזכויות".
| בהתגוששות בין אילנה דיין לבנימין נתניהו – מי עשה שיימינג למי?
"מה שאילנה דיין ניסתה לעשות זה דווקא לבייש את ראש הממשלה באמצעות קריאת תגובתו בקול. היא הזמינה את הצופים להיות חלק מההתנגדות שלה. בעולם הנורמות שהיא מייצגת, תגובתו של נתניהו היא לא עניינית וכל כולה השתלחות, התרת דם וכינויי גנאי. בעולם האילנה־דייני, קריאת התגובה בקול נועדה לחשוף את פרצופו של ראש הממשלה כטוקבקיסט שמשמיץ. אך בעולם המורכב הפוסט־מודרני של הרשתות שלנו היום, חלק גדול מהתגובות כלפי האקט שלה מוכיחות שלצד אנשים שראו בזה ביוש של ראש הממשלה והבינו את המסגור שבו זה הוצג, היו רבים שדווקא התחברו לטקסט המשמיץ האלים שפרסם נתניהו כלפי דיין".
הקלשונים והלפידים של ימי הביניים התחלפו באצבע הקלה על המקלדת, שמשפריצה לכל עבר סימני קריאה או קאפס לוק ומעודדת דור שלם של טוקבקיסטים להסתער בחמת זעם ויראלית על הקורבן התורן ולא לחדול עד שהחבל יתהדק סביב צווארו. האספסוף השועט בעקבות הלייקים והשיתופים אינו עוצר לרגע ואינו יודע רחמים. הבעיה היא שהאספסוף לא לבד. במקום שהמנהיגים יגלו אחריות ויעשו שיימינג לתרבות השיימינג, הם נושאים בעצמם את הקלשונים והלפידים, מוליכים את אויביהם אל הגרדום שבכיכר העיר הווירטואלית ונותנים את האות לביוש פומבי המוני, לשנאת האחר.
–
- על הקרינה // דמות אחת בחודש
- העשור של האלגוריתם הטלוויזיוני // הטור של פיני אסקל
- מעדן לעיניים: מצעד סצנות האוכל הטובות של הקולנוע // מאת יונתן גת
