זו לא הייתה שנה טובה. גם לא שנה רעה באופן מיוחד. סתם שנה מחורבנת באופן ממוצע, וממוצעת בדרכה המחורבנת. אפשר כמובן לזלוג למבטים עיליים ואלכסוניים ורוחביים ולהביט על הנעשה בעולם בספיקת כפיים על גבול המיואשת. אחרי הכול, אין מה לומר, העולם בברדק רציני. מדיניות הבדלנות של ברק אובמה הותירה את העולם כמו כיתה טיפולית ללא מורה, בה כל התלמידים – ומרביתם מופרעים – מרימים את ראשם. פוטין ורוסיה. ארדואן וטורקיה. שלטון החומייניסטים באיראן וניצחונו ההיסטורי בדרך לגרעין. בשאר אל־אסד ממשיך לעולל זוועות בבני עמו. על התופעה הפוסט־מודרניסטית־פוגשת־את־ימי־הביניים – דאעש – באמת שנכתבו כבר כל המילים האפשריות. חוסר יציבות כלכלית במזרח אסיה, ובעיקר בסין, מייצר מתיחות גלובלית. על משבר הפליטים והאסלאמיזציה באירופה עוד ידובר הרבה בשנה הבאה (אנחנו רק בקדימון של הטריילר של המבוא לפרומו של מה שעתיד להתרחש באירופה בשנים הקרובות); ואף מילה על ההתחממות הגלובלית ועל הכרסום המתמשך והמדאיג של האדם במשאב החיוני לו ביותר, כדור הארץ, שמצדו נוקם באדם נקמות מפוארות; וגם כאן – חכו־חכו, עוד לא ראינו כלום. מוכרח כאן אתנחתה לטובת פתגם אינדיאני ששמעתי השנה ושמצטלצל ממש יפה: "עד שלא ייבשו כל הימים, ייסדקו כל האדמות, יאזלו כל הפירות על העצים, ימותו בעלי החיים באדמה ובשמים ובארץ – לא ילמדו בני האדם שאי אפשר לאכול כסף".
נמשיך.
בישראל? נו, מה. קרקס. אורן חזן, ינון מגל, מירי רגב, נפתלי בנט שר החינוך, איילת שקד שרת המשפטים, שריפת משפחת דוואבשה, אזרחים מנטרלים כל חמוש עם דופק – ללא הבדל גיל, מצב סכנה או כלי נשק, מתווה הגז, רן ברץ, 180 ניצבים פורשים מהמשטרה בשל חשד לעבירות מין/ טוהר מידות/ פלילים/ קשרים עם רבנים. החוקר מספר 1 במשטרה מתאבד. השוטר מספר 1 משאיר אחריו משטרה הרוסה ופולחן אישיות שכבר הרבה זמן לא נראה דומה לו במקומותינו. מגש הכסף. מגש הכסף. אנשים יוצאים לרחובות, אתיופים, מעמד ביניים, שמאלנים תאבי שלום, ימנים תאבי אומה ומשטמה. העולם התחתון עובד שעות נוספות. הגשם הראשון מביא להתמוטטות רגשית של חברת החשמל. בטח שכחתי עוד מאה מיליון דברים, אבל התמונה הכוללת מובנת. כאמור: לא משהו מיוחד לרעה. על טוב אין טעם לדבר, כי אין. ויסלחו לי מראש כל האופטימיסטים הפסיכופתים שמתעקשים לנבור בהר צואה ענק ולמצוא בו דשן. שיבושם להם. החקלאות בישראל באמת זקוקה לכמה חולמים.
–
אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה לי השנה, והוא סיכום השנה הכי טוב שאני מסוגל להעלות בדעתי לדרעק הזה. בכל אופן, אז ככה: אני זקוק לניתוחון כירורגי להסרת איזו שומה (קרוב לוודאי שלא נורא מדאיגה) בקרבת הבטן. צלצלתי למכבי וביקשתי שם של כירורג. קיבלתי. יהודי אחד. מתגורר ביישוב קטן בצפון הארץ. נתנו לי את הכתובת ונסעתי לשם. שישי בצהריים. השמש עמדה בשמים, תלויה כמו מתנדנדת, עצלה ואנטיפתית. מחממת יתר על המידה ומאירה הרבה יותר מהנדרש. שם הרחוב היה מורד השביל (לא באמת. פרטים מסגירים וזה). מספר 17. הקלדתי את הכתובת בווייז. הגעתי לרחוב. אומר לי עמי מנדלמן שהגעתי ליעד. חניתי. התחלתי לחפש את הבית.
רגע. משהו מוזר מתחולל ברחוב מורד השביל. הרחוב קבוע בצלע הר, וכל הבתים מסודרים בו בצד ימין. וזה סדר הופעת המספרים על הבתים – חי אלוהים, לא ממציא – 1, 3, 6, 4, 8, 12, 9, 21, 8, 24, 28. רגע! אולי אני על אל־אס־די? אני שב ומטפס במעלה מורד השביל (…) לראות שאמנם עיניי רואות נכון. אני מחפש את מספר 17, להזכירכם. אינני טועה ואינני מתבלבל. בצד ימין של הרחוב מסודרים המספרים בסדרה חשבונית מטורפת, פסיכדלית, כאוטית, אבסטרקטית, נטולת כל קונטקסט והיגיון. והאמינו לי, ביקשתי היגיון שם במשך דקות ארוכות. הנה אני כבר מאחר לפגישה. מצלצל למרפאה. עונה לי הרופא. יהודי כבן 60, בעל מבטא מזרח־אירופי. לא רוסי. לא מצליח לזהות איזה.
שי: "סליחה, אני בדרך אליך. כלומר, אני ברחוב מורד השביל. ואני מחפש את מספר 17 ולא מוצא. הבתים כאן מסודרים בצורה מאוד משונה".
כירורג עם מבטא מזרח־אירופי לא מזוהה: "כן".
שי: "מה כן?".
כעממאל"מ: "כן. אתה צריך מספר 17".
שי: "ברור. אבל זה העניין, שכבר רבע שעה אני מסתובב כאן ולא מוצא את מספר 17. אולי אתה מוכן להסביר לי…".
כעממאל"מ: "לא".
שי: "מה לא?".
כעממאל"מ: "תמצא לבד".
(צליל ניתוק)
(מחייג שוב)
שי: "שמע, אני לא צוחק. אני באמת לא מוצא את הבית".
כעממאל"מ: "אני יודע. תגיע. התור שלך תכף נגמר".
שי: "אבל אני לא מוצא!".
כעממאל"מ: "איזה מספר מגיע לפני 17?".
שי: "16".
כעממאל"מ: "לא נכון. 33".
שי: "אה".
כעממאל"מ: "ואיזה מספר מגיע אחרי 17?".
שי: "34?".
כעממאל"מ: "27. תחפש 33 ו־27. ביניהם נמצא 17".
בסוף מצאתי. נו, מה. בפנים המרפאה השוממת המתין לי הרופא. משועמם מאוד. מעלעל באלבום תמונות. "איחרת", הוא אמר. "לא מצאתי", הצטדקתי. "זה הרחוב הכי פסיכי שהייתי בו בחיים".
"מה פסיכי ברחוב הזה?", שאל הכירורג. "אני לא מבין. אתה רציני?", שאלתי. "מה לא בסדר?", הוא שאל. קולו נעשה תוקפני. אף אחד, מתברר, לא אוהב שמדברים סרה בשכונה שלו, גם אם היא מטורללת. "אבל, אבל…", מלמלתי. "מתרגלים", הוא אמר. "מסתדרים. כשמשתלטים פה על ההיגיון הפנימי זה די פשוט". "אבל אין כאן שום היגיון!", נחרדתי. "יש", אמר הרופא. "אתה פשוט לא מבין אותו".
הסיפור הזה הוא אמיתי לגמרי. וכשנסעתי משם הביתה, הבנתי שהוא לא דיבר על רחוב מורד השביל ביישוב אי שם בצפון הארץ, אלא על משהו גדול בהרבה. הוא דיבר על חיינו כאן. ולמרות שלא הבנתי, והבנתי שלא הבנתי, אני חושב שבפעם הראשונה זה הרבה זמן – הבנתי. הבנתי משהו עמוק על חיינו כאן במדינה הזאת.
–
