עד שהלכתי במכרה הנטוש בפנסילבניה בחודש שעבר, לא הבנתי איך אנשים סבירים יכולים לתמוך בדונלד טראמפ. ההנחה המובלעת הייתה שמדובר בטיפשות קולקטיבית, בתערובת של שטחיות של רשתות חברתיות עם הערצת הסלב, אולי בניחוח מחאה קלאסי נגד וושינגטון.
כשמגיעים לאמריקה לא הולכים לחפש את חורבנה. אנחנו לא רואים אותה, כי אנחנו לא מחפשים. אנחנו, בהמשלה, התייר האמריקאי שמגיע לתל אביב וחי במלון בוטיק ברחוב נחמני ומשוכנע שהוא מכיר את המדינה ואנשיה מספיק כדי לחוות דעה מלומדת על סיכויי ההיבחרות של ציפי לבני.
אבל כשמחפשים את אמריקה, זו האמיתית, היא שם. חלודה וגדולה וחבוטה מעסקאות גדולות שכשלו, מפעלים שפשטו רגל והבטחות ריקות. היא חיה בתוך תפאורה כמו זו במכרה הנטוש: פאר נטוש ועזוב, קורס לאיטו אך במבנה יוצא מן הכלל שממשיך לספר על עוצמה. השילוב הזה בין עוצמה ובין נסיגה, גדולה והצורך המתמיד להתפשר עם העולם, הוא המקום שטראמפ חודר אליו בעוצמה.
הם הגיעו למודעות, האמריקאים. אתה נוסע במונית והנהג מגאנה מסביר לך על חלוקת העושר בארה"ב. יוצא מביקור בבית כלא ואסיר לשעבר בחניה מחשב לך כמה שווה כל אסיר, כמה שווה עבודתו. הולך לפגוש אקטיביסטים צעירים שחורים והם מסבירים דינמיקות מורכבות של ג'נטריפיקציה. עומד בסלון של משפחה אמריקאית ושואל אם זו האומה הדגולה בעולם, רק כדי לשמוע – וזה הפתיע אותי, הימם אותי – שהיא מביכה.
–
אתם רוצים לתמצת את זה? הסיפור הוא פרנסה. לא עבודה, פרנסה. עבודה יש; הגלובליזציה תמיד מספקת לך עבודה אם תרצה. המשבר הקיומי הוא פרנסה בכבוד מסוים. הוא הצורך לא לעבוד הרבה יותר קשה כדי לקבל מחצית מהשכר. הם אולי מועסקים, אחרי המשבר הענק של 2007–2008, אבל השכר שלהם נתקע לפני עשרות שנים או החל לרדת. כמעט כל מי שמועסק בעבודת כפיים כלשהי, מורכבת או פשוטה, מגלה שאין ביטחון תעסוקתי ומאוים על ידי מעבר העבודה לסין ולמזרח בכלל. טראמפ מדבר על מעשה הרמייה שעושים מנהיגי העולם באמריקה, ולא ברור מי מהדהד את מי. כי המילה "סין" כשם קוד מופיעה שוב ושוב בשיחות עם אמריקאים; עושה רושם שגם כאשר המפעל נסגר מסיבות אחרות, קל מאוד לכל הגורמים הרלוונטיים להאשים את הקללה הדמונית הסינית הזו.
עכשיו הנה הנקודה: האמריקאים צודקים. הגרף שמצורף לטור הזה מספר מצוין את הסיפור שלהם, או יותר מדויק לומר – של מעמד הביניים שלהם. הגרף מתאר את צמיחת ההכנסה של עשירונים שונים גלובליים במשך 20 שנה. באופן ברור, העניים ביותר ראו צמיחה צנועה יחסית בהכנסתם של בערך 40%. אבל כל השאר ועד העשירון השישי – ראו צמיחה דרמטית. עד כדי 90% צמיחה בהכנסתם. תשמחו לשמוע שגם האחוזון העליון ראה צמיחה נאה בהכנסתו של למעלה מ־60% (וזה הרבה מאוד). אבל כל מי שבאמצע – בין אחוזון 70 ל־98 חווה צניחה בהכנסה, התרסקות ממש. נחשו מי נמצא שם?
מעמד הביניים האמריקאי.
האמת הפשוטה היא שאמריקה בנתה תפיסת עולם מסודרת, עם מוסדות בינלאומיים ונרטיב תרבותי, עם מנהיגות כלכלית ויסודות אקדמיים. אנחנו קוראים לתפיסה הזו גלובליזציה. היא נבנתה ממגוון סיבות פוליטיות וכלכליות.
ב־1945 ייצרה ארה"ב למעלה מ־50% מהתוצרת התעשייתית של העולם. התעשייה האמריקאית נזקקה באורח דחוף לשווקים, וכדי שאלה ייפתחו היה צורך בתפיסה גורפת־כל, שתכפה את פתיחתם. וכך היה. אך גלובליזציה הייתה גם כלי פוליטי, ולכן היא הפכה לחרב דו־ראשית עבור אמריקה, חרב שיכולה לדקור את מי שחישלה אותה. והיא דקרה ודקרה ודוקרת מאז שנות ה־70. והחל משנות ה־90 אנו רואים העברת הון אדירה, הכי גדולה בהיסטוריה מאז המהפכה התעשייתית, מהמערב למזרח. המכרה הנטוש בפנסילבניה, ארה"ב, עומד כנגד השכונה החדשה בשנג'ן, סין. זה (כמעט) פשוט ככה. הכסף עובר – או חוזר – מזרחה.
האמריקאים ממשיכים לדבוק בשיטה שבאופן עקרוני מרסקת ציבורים נרחבים אצלם, והם לא ייצרו כל אלטרנטיבה מעשית שתפרנס את המסות האלה. זו לא שווייץ וגם לא גרמניה; זו מדינה של מאות מיליוני בני אדם. פתרונות בוטיק בסגנון משכורת לכל אזרח לא יועילו.
ולכן האמריקאים מורדים, ואילולא טראמפ היה קמפיינר גרוע – הוא גרוע בינתיים – ואלמלא היה נטול כל קמפיין מסודר, וגם נטול כסף מתברר (איפה ההון האגדי שלו? משועבד?) הוא היה מנצח את הילרי קלינטון. בעת סגירת הגיליון, לפי אתר Real Clear Politics, טראמפ מפגר אחרי הילרי ב־4% בלבד, וזה כאשר הוא אמר ועשה דברים כל כך שערורייתיים והרים קמפיין כל כך עלוב, שקשה לדמיין מה עוד הוא צריך לעשות כדי להתרסק.
–
מובן שהשיטה תנסה לרסק את טראמפ, וכנראה תצליח – או לפני הוועידה הרפובליקנית או אחריה. כנראה השיטה צודקת. אין לו פתרונות מעשיים, כמו שחבורת הקוסמים הנודדים, רופאי האליל בוריס ג'ונסון ומייקל גוב ונייג'ל פרג' היו מחוסרי כל תכנית מעשית לברקזיט. אבל הם זיהו נכון את הסנטימנט של ההתנערות מהגלובליזציה, על כל מרכיביה הקריטיים: מעבר חופשי של סחורות, תחרות תעשייתית בינלאומית, הסרת חסמים על עבודה ומעבר בני אדם, ערכים קוסמופוליטיים ועוד. הדברים האלה לא היו תרגיל אקדמי לפנסיונר האנגלי מבירמינגהם; הוא שנא את המהגרים ברחוב, הוא האמין שעוד רגע לוקחים לו את ביטוח הבריאות (זה היה כתוב בפייסבוק!) והוא לא סלח לאיחוד האירופי עוד כשלקחו ממנו את הזכות לעשן בפאב שלו. העושר האמיתי שהאיחוד הביא על בריטניה דילג עליו; לו הסבירו שהכל נהיה קשה יותר ויקר יותר וחסר ביטחון, וזה היה נכון. לונדון שגשגה והזהיבה, והוא מצא את עצמו מדבר עם אנשי שירות מכונת כביסה פולנים, מתקשר למוקד טלפוני סלולרי לדבר עם לטבים, מקבל שירות במסעדות מהונגרים ושומע על אסלאמיסטים קיצונים – אזרחים – שיורקים ברחוב על חיילים שחוזרים מאפגניסטן.
אז הבריטים אף הם מורדים. אולי האירופאים בכלל. המרד קיים בנוחות בחלקים מתרחבים של הימין, הוא חי בשלום עם השמאל הסוציאליסטי והקומוניסטי, הוא מתחבר יופי לאנרכיזם. כמו כל מהפכה, אין פה תכנית ומגוחך לצפות לאחת; מישהו יודע איך ייראה עולם שבו יגנו על מפעל מקומי בבריטניה? אומרים שעולם כזה לא יכול להתקיים יותר, אבל המורדים רוצים כנראה לבדוק בעצמם, ואם אתם חושבים אחרת – תלכו לנפוש עם דיוויד קמרון.
הגלובליזציה ניצבת כעת בפני האתגר הגדול בתולדותיה. היא צריכה לשכנע שהיא יכולה לעמוד בפני עצמה, להתקיים ולקיים, לתרום לרווחה כללית ולתחושת ביטחון גם במערב הזקן והעשיר. הקוסמופוליטיות הייתה סוד מלוכלך של הגלובליזציה, עניין לארגונים ללא מטרות רווח ופעולות בארגוני הנוער של האו"ם. היא לא הייתה דגל; אירופה ואמריקה מגלות שאין חצי־תה חצי־קפה, אין גלובליזציה בלי הנפת דגל כנראה. ללא דגל כזה, הדגלים הקודמים ינצחו, ובעיקר נסי המלחמה.
