רן אדליסט יצא למסע מהערבה ודימונה, דרך מטה בנימין ועד זיכרון יעקב.
ארבע נקודות ציון ואפילוג מאת שמאלן פסימי־אופטימי
.
השאלה המסקרנת ביותר בניסיון להבין איך הוטל צל ענק על מדינת ישראל, היא איך הגענו לתחתית. למיץ של הג'יפה. כאשר79% מאיתנו טוענים כי יש להפלות לטובה יהודים במדינה (מכון Pew) זה נשמע מחליא, ועדיין – השמש זורחת, החיים מתנהלים כתקנם; ובמדד האושר, מבין 157 מדינות ממוקמת ישראל במקום ה־11, לפני ארה"ב. אז מה אם 48% מן היהודים בישראל רוצים להיפטר מהערבים? יכול להיות שהם מאושרים כי הם בטוחים שזה מה שהולך לקרות? מצד שני, יש לא מעט ישראלים עצובים. בייחוד כשהעניינים מגיעים לצדק חלוקתי ולריקון מחסניות על ילדות במספריים. מה שעושה את העניין גרוע הוא המבטים. אנשים רגילים שמביטים במתחולל סביבם, כשאבק התימהון מכסה על שבר פנימי מדמם, על ייאוש ואכזבה. לא כולם, כמובן. אופטימיסטים נצחיים, צעירים תאבי חיים וציניקנים מבטן יודעים לחיות בכיף את הרגע. ועדיין, צל ענק מכסה על הארץ ועל אנשיה כשמיכת חנק, שמעליה מרחפת השאלה מה בדיוק קורה כאן.
בזמן האחרון התחככתי בפסיפס הישראלי האולטימטיבי. שבוע אחר שבוע, באקראי, נחשפתי ברמה של דיאלוג אינטנסיבי לארבע בועות של הישראליות החמקמקה. העיר דימונה בנגב, ההתנחלות קידה בשומרון, מרכז ספיר של יישובי הערבה ומלון היוקרה 'אלמא' בזיכרון יעקב. כולן יחד וכל אחת לחוד מחפשות אחר מרכז הכובד הלאומי, המקום של כולם, היחד הנעלם, המקום שממנו תפציע הישועה.
.
1. כור ההיתוך של דימונה
איך מאפיינים מקום שקווי המתאר שלו, נוף ומהות, מוכרים לך רק מן הכביש הראשי? לרובנו זה מעוף מהיר על פני העיר בכביש היורד לאילת. עצירה לקפה ומאפה בארומה, בתחנת הדלק שבצד הדרך, לא אמורה לייצר תובנות ראויות. אם תצנח במרכז המסחרי של דימונה, אין שום סיכוי שתבדיל בינו ובין בני דמותו האחרים בכל ערי ועיירות הפריפריה שהן אינן גוש דן או המובלעות המבוססות האחרות. הכבישים המהירים עשו עם הפריפריה חסד של "קרבה למרכז", והרגו אותה כמרכז אוטונומי בזכות עצמה. זו אותה שחורדינית צעירה מעשנת בפתח סלון תחרה ונצנצים, תאומתה של אחרת שניצבת בפתח סמרטוטיית מותגים בכיכר המדינה בתל אביב. אולי זו אותה בחורה ממש. ואלה הם אותם קשישים על כוס קפה בחמארה המקומית, ואותם גברים מאותגרי גילוח ממלאים בשקדנות טופסי טוטו בפיצוצייה, בין חנויות האביזרים והמכשירים והבגדים בסגנון ארכיטקטורת מרכזי העיירות; ואותם סניפי הבנקים הצופים על הילדים המתגלגלים על הרחבה המרוצפת, שאחת משלוחותיה מסתעפת לעבר אולם חתונות. שם, ממתין לי קהל המוזמנים ל"הרצאה על המצב הביטחוני" ועל בכלל.
אני לא יודע איך חווים ומאפיינים את דימונה מעבר לאותה הצצה אקראית לעבר המרכז המסחרי, מעבר למתאר הרחובות השגרתי או למנופים מעל השכונה הנבנית, הממתינה להשלמת עיר הבה"דים ולמחיר למשתכן של שר האוצר. אולי תמונת המצב במדד הבחירות האחרונות בדימונה עושה את השכל הנכון:
הליכוד 41%, ש"ס 12%, ישראל ביתנו 10%, יש עתיד 9%, המחנה הציוני 8%, כולנו 7%, הבית היהודי 7%, אלי ישי וברוך מרזל 3%, מרצ 0.5%.
כמעט 30 בתי כנסת על 30 וקצת אלף תושבים. הקואליציה הימנית מנצחת כאן בידיים קשורות, עוד הרבה לפני שביבי נהיה מלך. המארח שלי הוא דוד, מזכיר המחנ"צ בעיר, טיפוס עגלגל ונינוח שראה ראשי עיר מערכניקים כמו ז'אק אמיר וליכודניקים מיתולוגיים כמו גבי ללוש, ויצא לפנסיה נינוחה כמנהל סניף בנק הפועלים המקומי, שם החל דרכו כזוטר שבפקידים. אומרים לי שבין המרוקאים של הליכוד והעבודה שוררים יחסי חברות וכבוד הדדי, ואכן ניסים, יו"ר מזכירות הליכוד בעיר, טיפוס רזה וסמכותי, הוא אורח הכבוד ושניהם מחליפים דיבורים על אהבת ישראל.
"דימונה" הוא מותג שיש בו פוטנציאל נפץ. בדרך לכור הגרעיני חוצים את בדואיסטאן על תושביה השקופים, פחוניהם הרבים ובתיהם המעטים, שמנקדים בכתמים כהים את הגבעות לכל מלוא העין מן הכביש והלאה אל לב המדבר. מדובר בשתי פצצות, לא ברור מי מהן נפיצה יותר. מכאן מדינה שבלבה פצצה דמוגרפית, ומשם פצצה גרעינית שיש לה מדינה. בחסות "מפעל הטקסטיל" בדימונה מנהלות ממשלות ישראל מדיניות תיגר ראש בקיר מול כל העולם. יש לנו פצצה (על פי פרסומים וגו') ובואו נראה מה אתם מסוגלים לעשות לנו. אף מילה על הפצצה בשיחה, שמתנהלת עכשיו באולם החתונות על רקע טפט ברוקד אדום כהה, מעוטר בגדילי זהב. זו שיחה בענייני דיומא בוערים עם מישהו. אני, בטעות.
פיגועים, ערבים, אוסלו. עזבנו את עזה, והם יורים טילים. הרפרטואר הרגיל. מהכושים העבריים ועד שלוש גרציות יוצאות חבר העמים, נאספו באולם הקטן כל צבעי הקשת המקומית. השלוש שמעו את ההרצאה ואת חילופי הדברים בתרגום סימולטני מסב המשפחה. בניחוש פרוע ועל פי הבנתי הדלה, לא היה שום קשר בין התרגום ובין מה שקרה באולם. יש חילוקי דעות בין האורח למארחים, אבל יש רצון לשמוע ולהשמיע, בצד קשיים בחציית הביצה הטובענית של מכבש המסרים הלאומני. אבל תמיד ישנה המנטרה המנחמת על אהבת ישראל ואגן ההיקוות של "כולנו יהודים". "תבין", מסבירה רחל, מצביעת מחנ"צ דווקא, "כולנו כאן מסורתיים". האוויר טעון במתח כלשהו, אבל הכול נשמעים לקוד האירוח, עד שיעקב – "יקוב" – קם. יקוב תמיד קם בכל מקום בו ידברו פוליטיקה. מדי פעם הוא מניף אצבע מאיימת לעבר הבוגדים והשמאלנים, והאוויר צובר חשמל סטטי שמאיים להצית בעירה. אבל כולם מכירים את יקוב חוץ מהאורח, וגל הזעם שוכך. יקוב ממשיך להתיז מדי פעם ניצוץ מתריס, כדי שלא נשכח מי מגן עשרות שנים על המדינה. בגולני.
.
ניתוק גיאוגרפי, חיבור שבטי
באמצע שנות ה־50, באמצע הלילה, פרקו כאן משאיות כמה עשרות משפחות שהגיעו היישר ממרוקו. איש מהם לא ידע היכן הם ולמה דווקא כאן. איש גם לא טרח להסביר. יום קודם לכן נטעו אנשי הסוכנות אוהלים ברומה של גבעה שוממה והסתלקו. מחר אמור להגיע המדריך. בבוקר הקיף כלום ענק מאופק עד אופק את העולים החדשים. המדריך דיבר על גאולת הארץ ולכתם במדבר בארץ לא זרועה. כעבור שנה נכנסו לפחונים. פליטים פלסטינים שנמלטו במלחמה וניסו לחזור לכפריהם ופדאיונים מחבלים ממצרים חדרו אותם ימים מעבר לגבול, מול צבא בחיתוליו. המוסדות המיישבים החליטו שלא ליישב את העלייה החדשה בגבולות שהיו חגורים בעיקר בקיבוצים, אלא בדימונה, בית שאן, קריית שמונה, קריית גת. במושבי ההר בירושלים, קצת במושבי הספר בגליל ובשאר חוליות שיקנו תוקף וחוט שדרה אסטרטגי למדינה מדממת שזה עתה נחלצה ממלחמת העצמאות.
הנחת היסוד של האבות המייסדים הייתה שלהקים מדינה זה לא פיקניק. הם עצמם, שנים לפני הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, אכלו חרא והקריבו את בניהם במלחמה עצמה. היה ברור לוותיקים שגם העולים, שזה עתה הוצנחו מגלקסיה נעלמה, יאכלו את המנה שלהם ויקריבו למען המדינה בלא טענות ומענות. זה לא עבד. המשקעים מפעפעים מאז שלושה דורות קדימה, ולך תדע מתי זה ישכך. בגין ידע לקצור את שדה המרורים שצמח לג'ונגל טראומטי. נתניהו, דרעי ושות' מדשנים אותו וניזונים ממנו עד היום. הקואליציה הימנית בדימונה יציבה כסלע. מוטת חלוקת שלל הג'ובים מבטיחה סוג של משמעת שבטית. ניתוק מפיתויי העולם הגדול מאפשר רף משכורות ירוד יחסית; ועדיין ענן של קיפוח מרחף באוויר. הטקסט הוא ימני נטו. ניסים, הליכודניק הבכיר בעיר, מסכם: "אני מכבד כל עמדה ציונית, אבל ברור שאנחנו הליכוד המרכז האמיתי של החברה הישראלית".
.
2. גמרא, פלפלים וקהילה. ביקור בערבה
מאז נסלל עוקף באר שבע, דימונה היא הקפה והמאפה בדרך למקום הכי רחוק מן המרכז: יישובי הערבה. מדובר בנידחים שביישובי ישראל. במצפי הרי הגליל שאיש לא שמע עליהם מתגלגלים מטה לציביליזציה תוך שעה פלוס־מינוס. כאן תחושת הניתוק והכמיהה למרכז היא עניין נפשי עמוק, תחושה כמעט פיזית. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שבגללה יעל חביב ממושב עידן הגיעה לערבה לפני שנה. חצי מ"זוג צעיר". "לא טוב לי במרכז. כאן יש לי את השקט שלי". בכל הערבה כולה, כמעט 200 קילומטר בין ים המלח לאילת, מנאות הכיכר עד יוטבתה, יש כ־15 אלף תושבים על כ־20 מושבים וקיבוצים. תנועת המושבים לקחה את המשבצת התיכונה, והתנועה הקיבוצית את המשבצת הדרומית. אף אחד לא חשב אז על חקלאות שמייצרת כסף גדול, ועל גדודי תאילנדים שפושטים מדי שחר על החממות ומטעי התמרים. אקלים מתוזמן לצורכי השוק, חקלאות מתוחכמת – וזיעה – הפכו חלק מתושבי הערבה לאנשים אמידים. בשנים האחרונות הם חטפו כמה מהלומות של שוק מתעתע. המתוחכמים יותר שורדים יותר. חקלאי הערבה מחזיקים את כל משולש הנגב, מדימונה ודרומה; והמדינה מפסידה את הנגב לבדואים, כדי להחזיק עד כמה שניתן בגדה המערבית.
פעם בשנה מתקיים במרכז ספיר 'כנס לימוד ערבה'. עשרות ומאות מתושבי האזור נפגשים בינם ובינם; ועל הדרך פוגשים פנים אל פנים את המרכז, שבדרך כלל שועט על פני היישובים שלהם בדרכו לבטן־גב באילת. יומיים של הרצאות וסדנאות. רשימת המרצים, כ־15 במספר, רובם ככולם מקו תל אביב-חיפה. מהנובליסט דן שכטמן עד הפובליציסט בן דרור ימיני, ובין השאר עבדכם הנאמן (בעיקר לעצמו), שעסק בקשר בין מודיעין ופוליטיקה. היו שם גיחות למחוזות הרוחניות והיהדות כיאה לנידחות מדברית, וגם מדע ופוליטיקה, סיורי צפרות וסדנאות בישול. קבלת השבת לוותה ב"שירה, תפילה חווייתית, מוזיקה חיה וריקודים יחד בקהילה". המטרה, על פי המארגנים: "קבלת שבת היא חוויה הפונה לישראלים בעלי רקע חילוני ומסורתי המעוניינים לעצב לעצמם חיי קהילה בעלי משמעות תוך כדי שילוב בין המסורת היהודית לתרבות הישראלית העכשווית" ו"לימוד בחברותא בנושא בּקּש שלום וְרָדְפֵהוּ".
למעלה מ־100 אנשים סביב שולחנות עגולים ניתחו אסופת טקסטים מהמקרא, הגמרא והתלמוד. איני יודע אם מדובר בחיפוש אחר משמעות החיים מעבר למחירי הפלפל והעגבנייה, או בצורך של המכללה לרצות את הממסד כדי לקבל מימון. מהצצה שטחית, לא נראה לי שהקהל קונה את היהדות כפי שהיא משווקת על ידי משרד החינוך. אף מילה על פוליטיקה עד הפאנל שעסק ב"מצב". שרה ב"ק מימין, עבדכם משמאל ונציג ה"מרכז" בן דרור ימיני, שהוא "לא ימין קיצוני ולא שמאל קיצוני", כדבריו. היו כמה חילופי ניצוצות מטבעה התיאטרלי של ההצגה וטבעם הטעון של הנושאים, ונדמה לי שהיה רוב למרכזיות של ימיני, זו שחפפה את הרצון הכללי למשהו שיאחד את כולנו מול עולם שרוצה רק לדפוק אותנו.
*****************
כל ה"מרכז" הזה, שכולם רוצים להיות חלק ממנו, הוא התופעה המרתקת ביותר בפסיכולוגיית העדר של החברה הישראלית. והכול בגלל רגשי אשמה. הרי אי אפשר להתעלם ממראות ילדים וילדות מוטלים הרוגים ברחובות הערים, או חיילים מקוסדים מול נשים, זקנים וטף, או מראות הסבל במחנות הפליטים. כל אלה מוזרקים על בסיס יומי לתודעה הסרבנית של חברה שבעה ונהנתנית, ונעלמים במחשכי התת־מודע, מתרסקים על חומות ההדחקה וההכחשה. מכאן ואילך האדם הסביר, הנורמטיבי, זקוק למנגנון הגנה שיגן עליו מפני רגשי אשם שאמורים לחנוק את גרונו. כדי להימלט, לפחות לכאורה, מן הצורך להתמודד מול המציאות הזו, הומצא העניין הזה ששמו "המרכז", שתחת גפנו ותאנתו מסתופף חלק ניכר כל כך מהעם. הרי הרוב אינו טועה. להיות עם כולם זה עוצמה, והכלל הוא או חברותא או מיתותא. ובַּיחד הגדול הזה כולם איתי ואני עם כולם. אשמים במשהו? אשמת כולם חצי זיכוי.
.
.
צילום אילסוטרציה: אלי הרשקוביץ, הארץ
