המזרח התיכון המוחלש: תוצאות הביניים של 'האביב הערבי' // מאת ירון שניידר

מבוא, או: קיצור תולדות המהפכה

שש שנים מאז ראשיתו, ניכר כי 'האביב הערבי' הפך מהבזק של חירות לטראומה של מיליונים. מאות אלפים במדינות ערב הצטרפו בהתלהבות לגל המחאה שהציף כיכרות בראשית 2011. צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, עניים מרודים ובני מעמד הביניים, שהפגינו, התמרדו ואף שפכו את דמם בחוצות תוניס, קהיר, טריפולי, דמשק וערים נוספות בעולם הערבי. תנועת מרי ספונטנית שקמה בציפייה להשתחרר משלטון העריצות המושחת. הסיסמה שחזרה בכל התהלוכות וההפגנות הייתה "העם רוצה להפיל את המשטר", על כך שנהג בהם בעריצות ובשחיתות, גזל את כספם ושלל מהם את חירותם במשך עשרות שנים. המסר המהפכני שיצא תחילה מתוניסיה, בדצמבר 2010, הפיח בלב העולם הערבי תקווה.

היו אלה בעיקר צעירים בני מעמד הביניים הנשחק והנדכא שראו ב'אביב' תפנית לטובה בעלילת חייהם. הם רצו, בראש ובראשונה, לקבל זכויות במדינותיהם ולהפוך מנתינים נדכאים לאזרחים בעלי השפעה פוליטית ממשית. אך לפני תכניות העתיד, ביקשו להדיח את השליט המזוהה עם כל המגבלות וקשיי היומיום.

המרי הוליד אנרכיה. במקום הסכמה לאומית רחבה על בנייה מחדש של המשטר כדמוקרטיה, עלו על הפרק השסעים הפנימיים המפלגים את החברה: מפלגות ותנועות פוליטיות, דתיים וחילונים, עדות, ובאופן כללי קבוצות זהוּת שונות. תופעות הפלגנות לוו באקטיביזם ברשתות החברתיות – שהפכו ל"הייד פארק" המקוון של המשתחררים משלטון הדיכוי, אך גם במה לליבוי זעם בין "תומכים" ל"מתנגדים" וגילויים בוטים של שנאה.

מקץ כמה חודשים במצרים, בלוב, בסוריה ובתימן – מדינות שהיו ונשארו עד היום המוקדים של הזעזועים הפוליטיים והצבאיים – הדיקטטורה ומנגנוני השליטה שלה איבדו שיווי משקל. בסוריה, בלוב ובתימן חל תהליך התפוררות של השלטון המרכזי. בתוניסיה, ובעיקר במצרים, הצבא נכנס לתוך החלל שהותיר השלטון המודח, בניסיון לאכוף סדר. אז צצו בעיות חדשות: השלטון החדש, או הזמני, נקלע למצוקה: חוסר הלגיטימיות שלו בעיני ההמונים ואי היכולת לקדם תהליכים פוליטיים של בנייה מחדש או רפורמות כלכליות, השאירו את המדינה במצב של משבר. חלק מהתופעות הללו ממשיכות ללוות את המדינות המדוברות, בדרגות שונות, מאז 2011 ועד היום.

לא רק במבט מבחוץ, גם בתוך העולם הערבי הגיע גל המהפכנות בהפתעה גמורה. לא קדמו לו סימנים פנימיים שיכלו לנבא את עוצמת התפרצות הזעם. לא היו איתותי מצוקה של השליטים בנוגע לעתיד משטרם. חלקם אף דאגו להכין מבעוד מועד את מעבר השלטון ליורשיהם הפוטנציאליים.

למרות כמה הבדלים בולטים, יש לא מעט מן המשותף לכל המהפכות בעולם הערבי. בשונה מההפיכות ((coups שהתרחשו במדינות כמו מצרים, סוריה ועיראק בשנות ה־50, עם השתלטות אנשי צבא על המדינה בעקבות הדחת השליט או המלך, במהפכות (revolutions) שהחלו ב־2011 לא מדובר בקנוניות מצומצמות, כי אם בדחף עממי היוצר תסיסה המטפסת כלפי מעלה – מהחברה (ולעתים אף משולי החברה), דרך קהילות וירטואליות ברשת ומוסדות חברתיים תת־מדינתיים, ועד להטמעת הרעיון בקרב מוסדות המדינה. וכמובן, עליית המדיה החברתית והתקשורת הרב־ערוצית כחלופה לתקשורת של השלטון. ובניגוד למחסור במידע שאפיין את החיים במשטרים אלה קודם להתפרצות המחאה, לאחר גל המהפכות נוצר מצב הפוך, של היצף מידע עם שפע מקורות זמינים.

באופן פרדוקסלי, דווקא שפע מקורות המידע (ערוצי תקשורת רשמיים, רשמיים למחצה ושאינם רשמיים) ונקודות המבט שלהם על האירועים, יוצרים בעיני המתבונן מבחוץ ערפול. יש קושי רב להשיג תמונה מדויקת ומהימנה של מהלך המהפכות הללו ושל הגורמים המובילים אותן בזמן אמת. המוטיבציות של השחקנים המעורבים מכל הצדדים מקשות לברור בין מידע אובייקטיבי לפרשנות מעוותת.

ההשפעה העמוקה של 'האביב הערבי' מתבטאת בתקופה ממושכת של אובדן יציבות פנימית, התרסקות כלכלית וירידה חדה ברמת הביטחון האישי של האזרח. האזרח השתחרר מדיקטטור שנהג בו בעריצות, אך לא קיבל את התמורה שלה ייחל, ועל כן נותר מיואש וגם חושש לביטחונו. מצב עגום זה הוביל להגירות גדולות – גם במחיר של הפיכה לפליט משולל אזרחות.

במקום בנייה מחדש של יחסי החברה־מדינה, הוליד 'האביב הערבי' סדרה של בעיות חדשות, במחוזות שלא סבלו מהן קודם לכן: הוא פינה מקום לאתגרי ביטחון־פנים ממושכים על רקע שילוב של מחאה אלימה, טרור ופשיעה. במקרי הקיצון – והדוגמה המובהקת, סוריה – המרי האזרחי הוביל להתנגשויות דמים בין צבא לאזרחים, ובתוך חודשים ספורים הפכו אלה למלחמת אזרחים. בכך, כתוצר לוואי, איפשר 'האביב' השתלטות של ארגוני טרור על קרעי מדינה.

באופן כללי, מדינות ערב נחלשו. הגבולות פרוצים מבעבר. הסכנות גדולות יותר. הניסיונות לשקם את הסדר המדינתי שנחלש, נשענים יותר ויותר על קביים מבחוץ. השילוב בין חוסר יכולת השלטון להתגבר על בעיות־פנים וכן ההתערבות מבחוץ בענייני העולם הערבי – כל אלה מאריכים את משך הטלטלה, את מלחמות האזרחים או את המשברים הפוליטיים והכלכליים, ויוצרים מצב מתמשך של מזרח תיכון מוחלש. בנסיבות אלה, הזעם והמחאה עשויים לחזור על עצמם בעתיד הלא רחוק.

מצרים

התקשורת העולמית עקבה בדריכות ובהתרגשות אחר תיעוד הימים הראשונים של מהפכת '25 בינואר', התאריך שבו החלה באופן רשמי ההתארגנות למהפכה. אחר כך היו שכינו אותה 'מהפכת תחריר', על שם הכיכר המרכזית בקהיר שהפכה בן־לילה למוקד ההפגנות נגד משטר מובארק.

קטעי וידיאו שהועלו לרשת הצליחו להמחיש היטב את האווירה ברחובות בקהיר וכן במוקדי הפגנות נוספים במצרים באותם ימים. תאמר שעבאן, צעיר מצרי שחי באמריקה, צפה באירועים דרך מסך הטלוויזיה וברשת האינטרנט וערך את התמונות לקליפ מופתי: אדם מבוגר, דובר אנגלית, אומר כי המצב רע מאוד עבור הממשלה. אין לו אוכל. הוא מצהיר בזעם: "אמות הלילה". מפגין מזוקן אומר: "נתבע את הזכויות שלנו, אין זה משנה אם אתה מוסלמי, נוצרי או אתיאיסט. לעולם לא יעצרו אותנו". מפגין פצוע זועק בעודו מכוון את מבטו לעבר המשטרה: "זהו הטרור, זהו הטרור". הקולאז' הזה של קולות ודמויות שאי אפשר היה לשמוע ולראות בחוצות מצרים קודם לכן, ביטא לא רק את התסכול שהוביל אנשים לסכן את חייהם בהתנגשויות עם כוחות הביטחון של משטר מובארק, אלא גם את התמריצים שהיו להם מלכתחילה. המצב הכלכלי ניקר בראשם. נמאס להם מעליבות החיים ומהעובדה שאין להם זכויות במדינה שהם אוהבים ורוצים להיות חלק ממנה – אך לא עם המשטר המושחת.

ביסודו של דבר, זוהי זעקתם של מיליונים שחוו מצוקה חברתית קשה ודיכוי במשך שנים. מציאות שהפכה בלתי נסבלת עקב רמת חיים ירודה ותסכול עמוק של בני השכבות החלשות בחברה ושל פעילי אופוזיציה, נוכח היעדר חירויות פוליטיות; וקיום פערים כלכליים שהמחישו את נגע השחיתות הפוליטית. קשיים אלה הכבידו במיוחד על ליבם של מי שנחשפו לאורח החיים הליברלי הנהוג במדינות המערב. החשיפה למודל המערבי של דמוקרטיה, לעומת מודל השלטון הדיקטטורי, המושחת והכושל, יצרה את התמריץ לשינוי חברתי, שיערער את יסודות המשטרים הערביים ויאפשר לבנות מחדש את המדינה.

התקדמות המהפכה החברתית עוררה עם הזמן, באופן בלתי נמנע, מתחים בין קבוצות אתניות או מסגרות חברתיות רחבות, יותר מאשר התארגנות של אנשים המעוניינים לקדם רפורמות אזרחיות. מארג קבוצות הזהוּת הללו, בין אם הן מוגדרות על בסיס עדתי או דתי (מוסלמים סונים, נוצרים) או על בסיס אידיאולוגי־פוליטי (אסלאם פוליטי, ליברלים, שמרנים), התקיים ללא הפרעות מיוחדות בכל מדינות ערב עד להתערערות השלטון האוטוריטרי, שהיה גורם המרסן את המתח ביניהן.

עד מהרה 'האחים המוסלמים' – התארגנות פוליטית של עשרות שנים עם השפעה בקנה מידה ארצי ואף מעבר למצרים, בעולם הערבי ובמדינות מוסלמיות בכלל – ניצלו את המומנטום של המחאה והחלו לרכוב עליה. הם זקפו את ראשם והחלו להוביל חלק מההתארגנויות ולשלב בהן טקסי דת. למשל, תפילות המוניות בכיכר תחריר ובכיכרות נוספות שבהן נאמו מטיפיהם. ככל שנשחקו סממני המשטר ההולך ונעלם של מובארק, האסלאם כמסגרת זהוּת נעשה דומיננטי. אז, כפי שטען החוקר פואד עג'מי, הייתה זו שעתן היפה של אידיאולוגיות דתיות שלא התרסקו על קרקע המציאות, כמו ה'פאן־ערביות' של נאצר.

הגם שהמשטר המותקף קרס, נותרו על כנם שרידים שלו (בעיקר הצבא ומנגנוני הביטחון) והמשיכו לקדם את יעדיהם הפנימיים והחיצוניים, על אף שבפועל הדבר נגד את השאיפה של הגורמים המהפכניים. עליית מועצה צבאית לשלטון זמני במצרים, כחלופה למשטר חוסני מובארק, היא הדוגמה המובהקת לכך. המועצה הצבאית הבטיחה לכבד את רצון העם המצרי בהודעות שמסרה לאחר קריסת משטר מובארק בפברואר 2011. אולם צעדי המועצה לא תאמו את ציפיית הגופים שהצטרפו למהפכה נגד מובארק, למעבר מהיר של השלטון לידיים אזרחיות. רמיסת חירויות האדם נמשכה תחת הנהגת המועצה הצבאית, ואף בוצעה באופן אגרסיבי, כאשר גברה המחאה ברחובות נגד המועצה עצמה.

כיסי האנרכיה היו מקלטם של מי שקראו תיגר על תוצאות המהפכה – ובצפון סיני היו אלה תאי טרור, שלימים תטען המדינה המצרית כי היו בקשר עם 'האחים המוסלמים' ועם חמאס בעזה, במטרה לערער את היציבות. העובדה שסיני היה ונותר מוקד של טרור והברחות (ובשנים האחרונות מעוז דאעש במצרים) רק מחדדת את הקושי של השלטון, הצבא וגופי הביטחון השונים של מצרים להתמודד עם מגוון של סוגיות ביטחון בו־זמנית ולתמרן על פני שטחה העצום של מצרים, המאכלס כ־90 מיליון בני אדם בקירוב.

אחרי המהפכה, המוצר החיוני ביותר למשטר ולאזרח הסובל מנזקי האנרכיה ובעיות הביטחון המלוות אותה, הוא היציבות. כל ההשקעות, תכניות הלחימה בטרור, המאבק בארגוני הטרור והפשיעה וכו' – כל אלה נועדו אך ורק לייצב את מצרים כדי שחוט השדרה הפוליטי והכלכלי שלה יוכל לתפקד באופן תקין. על רקע זה הצליח מהלך הדחת 'האחים המוסלמים' ב־2013 ו"המלכתו" של מפקד הצבא עבד אל־פתאח א־סיסי, כאיש שהפך להיות "מר ביטחון, איש של יציבות", בתקופה קשה זו.

'האחים המוסלמים' ומורסי נשיאם נבחרו באופן דמוקרטי, אך איבדו אמון בקרב קהל רחב מהציבור המצרי עקב אידיאולוגיה בלתי מתפשרת השואפת להטמיע את עקרונות הדת בחוקת המדינה. מהלכיהם רק הגבירו את חוסר האמון והובילו, בעקיפין, להדחתם. א־סיסי פסל אותם כשותפים פוליטיים אחרי היבחרו, מתוך מחשבה שאיתם אין פשרות. אבל בעקבות זאת גם מאמציו לייצב את מצרים מטורפדים על ידי מחנה לעומתי – 'האחים המוסלמים' ותומכיהם, בעיקר מקרב התנועות האסלאמיות. זוהי פוליטיקה שמונעת מזהויות מתנגשות ומרגשות מעורבים בנוגע לנושאים היוצרים את קווי השבר והמחלוקות בחברה המצרית. חילוניות לעומת דתיות, הממסד הצבאי לעומת חברה אזרחית, שלטון סמכותי ותקיף לעומת שוחרי חירויות וזכויות אדם.

השלטון במצרים עבר, אפוא, ממצב של ריכוזיות ושליטה הדוקה למצב של משחק פוליטי בין מוקדי כוח – הכוללים את הצבא והממסד הביטחוני, ההתארגנויות החברתיות ומפגיני הרחוב ("דין הכיכר") וכמובן, "הפוליטיקה הישנה" שכוללת את כל מי ששרדו או נבנו בזכות המהפכה: מפלגות, מנהיגים וגם אנשי דת ומעצבי דעת קהל בתקשורת, שהפכה להיות הרבה יותר פלורליסטית. בעתות משבר הפך הרחוב מוקד כוח חשוב יותר מאשר מוסדות השלטון או מנגנוני הביטחון, בהיעדר יכולת לכפות ציות ולאכוף שליטה דרכם. ניתן לזהות במצרים תהליך גסיסה של הסדר הפוליטי הישן, המבוסס על נאמנות לפטרון אחד שמסוגל לרדות ולדכא את כל מתנגדיו, אך תהליך זה טרם הגיע אל קיצו. מנגד, צומחת פוליטיקה חדשה, תוססת ורבגונית, המבוססת על נאמנות לאידיאולוגיות ולהשתייכויות קבוצתיות שונות (עדות, דתות, מעמדות חברתיים). הצלחתו של א־סיסי לאורך זמן, כמו גם הישרדותו הפוליטית, תלויות ביכולת לרצות את רוב האוכלוסייה ולספק ביטחון ושיפור כלכלי – לא רק בביצור שלטונו.

סוריה

השחרור משלטון עריצות הוא דחף אנושי. כפי שתיאר זאת הפילוסוף ישעיהו ברלין – השאיפה לשחרור מדיכוי פוליטי היא קודם כל דחף להשתחרר מחוסר היכולת לפעול בחופשיות, לאו דווקא מתוך מחשבה מראש על בנייה מחדש של סדר חברתי־פוליטי או על סמך אידיאולוגיה ברורה. כך אפשר להבין את התפשטות 'האביב הערבי' בסוריה, שהחל דווקא בשוליים, בקרב החלכאים והנדכאים של החברה, ובפרט בני החוראן, המחוז הדרומי העני.

אין זו הפעם הראשונה בתולדות סוריה המודרנית שבה מחאה ואף מרד נגד משטר הבעת' שואבים את כוחם מהפריפריה. גם בעבר הרחוק הגיעה המהפכה בסוריה מהאזור הכפרי. הוא שהיה מחובר פחות מהמרכז העירוני לכל תשתיות המדינה, ועל כן חווה ניכור והזנחה. לרגשות תיעוב כלפי השלטון קל שם הרבה יותר להכות שורשים.

כשהחל המרד בחוראן לטפס צפונה, נוכח צעדי דיכוי אלימים של המשטר נגד המפגינים, ספגה המדינה את הזעזוע ללא יכולת ממשית להחזיר את הגלגל לאחור. השלטון היה עריץ וחסר מוכנות לפשרות; ובקרב המורדים לא הייתה מוכנות ממשית לדיאלוג עבור רפורמות פוליטיות – כפי שכבר הציע המשטר בעבר. מדובר בקוסמטיקה בלבד. גם בסוריה הופיעו הקריאות להפיל את אסד, להוציאו להורג, למוטט את המשטר. זה הפך למרד אלים שאליו הצטרפו עריקים רבים מהצבא. התוצאה – שדות ההפגנות הפכו לשדות קטל. במקום העברת שלטון מסודרת מתנהל בסוריה זה כשש שנים קרב על הבית, שגבה את חייהם של מאות אלפי אזרחים. אך לצד ההתפתחויות הצבאיות יצרו המורדים מסגרות אלטרנטיביות למשטר, ברמת המועצה המקומית, כדי לטפל באוכלוסייה האזרחית. היא זו שמשלמת את המחיר היקר ביותר של חיים בין פטיש לסדן.

התהליך שהתרחש בסוריה הוא העצמה של מה שקרה באופן ספונטני בכמה מדינות ערביות במקביל, גם אם לא קיבל לבסוף את הממדים המפלצתיים המוכרים לנו מהמקרה הזה. הפגנות החלו כמחאה ספונטנית על עוולות המשטר, דווקא באזור הפריפריה, ולא כמהלך מתוכנן של אלפי בני מעמד הביניים במרכז העירוני, בסגנון 'כיכר תחריר'.

ביסודו של דבר, פני המהפכה הם פני החברה הסורית, ובעיקר פני הדור הצעיר באזורים כפריים נחשלים או במרכז העירוני, בני מעמד הביניים שאינם רואים עצמם בשר מבשרו של המשטר. הכמיהה לאקטיביזם חברתי של דור זה מצאה לבסוף ביטוי בפעולה נחושה נגד השלטון. גם אם יש נהייה אחר תנועות אסלאם ובפרט אסלאם קיצוני – כגון אל־קאעידה ומאוחר יותר דאעש – הרי שזו תופעה שמקבלת תאוצה מהתפוררות הקשר בין החברה המתמרדת לשלטון הבלתי לגיטימי והיווצרות אנטיתזה לכל מה שהוא מייצג.

לרוב נמצא כי האסלאם הפוליטי הוא האידיאולוגיה המקובלת על ארגוני מורדים, אך חשוב לזכור כי האסלאם הוא רק יסוד אחד מני רבים שעשויים לעצב את פני המזרח התיכון בעקבות 'האביב הערבי'. גם בתוך האסלאם יש מגוון, וזה מה שמסביר את הפיצול לארגונים שונים – מ'הצבא החופשי' ועד ג'בהת א־נוסרה ודאעש.

המוקד שאליו כיוונו המורדים הסורים את מלחמתם הוא המיעוט השליט והשלטון שנשען על תמיכתו. בני הכת העלאווית, שהיא זרם נרדף של האסלאם השיעי, חיים ברובם בסוריה, ובפרט לאורך חוף הים התיכון. העלאווים נעזרו בקצינים בני עדתם שהתקדמו בשורות הצבא ובשורות מפלגת הבעת', ומאז 1970 – לאחר שאסד האב, שהיה אז שר ההגנה, ביצע הפיכה פנימית נגד השליט סלאח ג'דיד – סוריה נשלטת למעשה על ידי משפחה המייצגת עדה. לכך יש להוסיף עוד מיעוטים – במיוחד הנוצרים, וגם הדרוזים והשיעים – שהמצב הקיים עשוי להיות מיטיב עמם יותר מאשר עליית שלטון המייצג את הרוב המוסלמי־סוני, המספק את כוח האדם העיקרי למרד באסד. לכך יש להוסיף את הכורדים, שהיו מאז ומתמיד בדלנים בהשקפתם.

על רקע זה נוצר בסוריה מודל של עימות פנימי במתכונת מלחמת אזרחים. חולשתו של משטר אסד, נוכח חוסר היכולת לדכא את המרד באמצעים כוחניים, הובילה לתגובה מהירה מבחוץ ובפרט להתערבות צבאית מסיבית. בשנה הראשונה למהומות כבר נעזר אסד בסיוע צבאי מאיראן ובגיבוי של רוסיה וסין, נוכח ההפנמה כי לא יוכל להכיל את הבעיה בבית כל זמן שהמורדים מקבלים סיוע מבחוץ. זה קורה באופן מובהק בגבול הטורקי, שם "נולד" 'הצבא הסורי החופשי'. שם גם מצאו מחסה פליטים רבים מאזור אידליב, ובחסות "הגדר הטובה" הטורקית קיבלו המורדים גם אספקה צבאית סדירה. האמריקאים אף הם הגישו סיוע – אם כי מוגבל – למורדים שחסו בצילם. גם מדינות המפרץ הערביות, בדגש על סעודיה וקטר, בחשו בקדירה הסורית ונתנו אספקה למורדים. כך גם ירדן באמצעות גבולה.

לצד זאת, יש בעיה של גבולות פרוצים שבהם נעזרים המורדים – או ארגונים שהפכו להיות "טפילים" על גבי המרד, שמקורם בעיראק – אל־קאעידה (ג'בהת א־נוסרה) ודאעש מצד אחד, ומיליציות שיעיות מהצד השני. יכולת המעבר לשטח לבנון, עקב גבול פרוץ ובלתי מסומן, הפכה את אזור הרי קלמון לאזור השפעה, עם הפגנת נוכחות צבאית והעברת אמל"ח עבור חזבאללה.

בסופו של דבר, הגורם שאיפשר לאסד לייצב את משטרו בשנתיים האחרונות הוא התערבות של צבא רוסיה. למשטר הסורי אין יכולת לפקח על כל מה שקורה לאורך כל גבולותיו הארוכים, וכוחות הצבא אמנם מונים מאות אלפים אך רובם מרוכזים באזורים אסטרטגיים סמוך לערים הגדולות, מול הגולן ולאורך קו החוף. מיליציות כמו חזבאללה, שרכשו מיומנות וניסיון במהלך מלחמת האזרחים, הן אלו שהשיגו עבור הקואליציה של אסד את ההכרעות בקרבות הקשים נגד המורדים בדמשק ולאחר מכן גם בחאלב.

צבא סוריה, על שריונו ומטוסיו המיושנים, לא ערוך לעימות רב־זירתי נגד מורדים מבית (לחימת גרילה), אלא מיומן בעיקר ב"משחקי מלחמה", המתבססים על ירי טילים לטווחים בינוניים וארוכים – בכך הסתכמו התרגילים הצבאיים שערך בשנה הראשונה למהומות. הצבא כשל בניסיון לדכא את המהומות בראשיתן, ועוד יותר מכך באמצעים שנקט בניסיון למגר את התופעה, לאחר שהפכה לתסיסה ממושכת, בלתי גוועת, במספר מוקדים. מכאן שאם שותפיו של אסד יחליטו שהגיעה העת לייצב את הזירה הסורית, להפסיק את הקזת הדם ובמקום זאת להפיק תועלת מדינית ממעורבותם בסוריה, לא תהיה לו ברירה אלא לקבל את תנאיהם.

מאידך, גם המורדים סובלים ממצוקה צבאית, על אף נחישותם שלא להיכנע ולהכריז על סוף המרד. הקושי להשלים את המהפכה הערבית, עד לרמה הגבוהה ביותר של שינוי השלטון הקיים, נובע מהיעדר גורם מלכד בין קבוצות זהוּת שונות, אתניות ודתיות, המתקיימות בכל מדינה. ערב רב של שבטים, קבוצות דתיות וקבוצות אתנו־לאומיות הם אבני היסוד שמהן מורכבת החברה במדינות הללו. לכל אחד מהגורמים החברתיים הללו יש נקודת מבט משלו לגבי הסדר הראוי במדינה עם השלמת המהפכה, ואף אחד מהם אינו יכול לטעון למעמד בכורה, בהיעדר היררכיה מוסכמת ובהנחה שדיקטטורה אינה לגיטימית עוד לאחר הפלת המשטר. רעיון מלכד בין הקבוצות הללו נחוץ כדי לנתב את המהפכה לתהליך של בניית מוסדות השלטון, בהתאם לסדר עדיפויות מוסכם, כגון משטר פוליטי ייצוגי או הסכמה על "אמנה חברתית" המשקפת פשרה.

חיסרון ברעיון מלכד כזה הוא סממן בולט של המהפכה במדינות ערב, הנגזר מעצם הגדרתן כמדינות חלשות: מדינות שחסרה בהן לגיטימציה של כלל החברה (המפולגת לדתות, עדות ושבטים) למשטר אחד ולשליט אחד, והשליטה בהן – עד בואו של גל מהפכות – הושגה בכפייה ובדיכוי. כשהחבילה הזו מתפרקת, קשה עד בלתי אפשרי להרכיבה מחדש.

–

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.