באחד הימים הסוערים האחרונים (האם יש בישראל ימים שאינם "סוערים"?), נדמה לי שהיה זה הבוקר שאחרי התבטאות "ניצני הפשיזם" שהשמיע אהוד ברק, כתב אחד מחבריי בפייסבוק (מוכרחים למצוא מילה חלופית ל"חבר" בפייסבוק, שהרי זה מגוחך) הערה בדבר המהירות בה "השמאל" ממהר לתייג "כל התנהגות של הימין כפשיזם" וקבל כי "השמאל" אינו יודע מהו "פשיזם" וכי הוא יודע כהלכה מה טיבו של אותו "פשיזם", שכן מוצא הוריו ממדינה קומוניסטית, שם סבלו מנחת ידו של "פשיזם קומוניסטי". "אף אחד לא ילמד אותי מה זה 'פשיזם'. הוריי סיפרו לי כל מה שיש לספר על הפשיזם הקומוניסטי ממנו סבלו בארץ מוצאם".
לא אכחיש, נותרתי מעט חסר מילים. אחרי הכול, אותו יהודי הוא ברנש אינטליגנטי לכל הדעות. רופא במקצועו. ההפך הגמור מאידיוט נבער ומי שבהחלט הייתי שמח להימנות עם חוג מכריו. ועדיין, אח שלי, "פשיזם קומוניסטי"?! והרי זה דבר והיפוכו ממש. ליתר דיוק – הפשיזם והקומוניזם היו אויבים מושבעים כמחצית אורכה של המאה ה־20 ושנאו ותיעבו זה את זה באופן יוקד ומר. ולכנות את הקומוניזם שנהג במדינות מזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה "פשיזם", הרי זו בורות משוועת, מזעזעת ממש. כה משוועת, עד כי היא מרוקנת מכל משמעות את צירוף המילים הזה ובהמשך לכך את המשפט ואת הטענה כולה. שהרי אם אינך יודע אל נכון מהו קומוניזם ומהו פשיזם, איזה כושר יש לך להעיר הערה כלשהי בנושא הדיון המצית ומסעיר את ישראל בשבועות האחרונים.
הערתי לו על העניין, אך דבריי נותרו תלויים ללא מענה או התייחסות. אדרבה, ניכר שהמילים שלי לא שכנעו אותו שכן למחרת כתב טקסט נוסף בעניין הפשיזם, בו טען כי אדם שהיה מתלונן במשטר פשיסטי כי הוא מזהה אלמנטים פשיסטיים במשטר, היה מושלך חיש ומהר לכלא, ללמדכם שישראל אינה מדינה פשיסטית מכיוון שאיש אינו מושלך בה לכלא שעה שהוא מתאונן על היותה פשיסטית.
ספקתי כפיי בייאוש. הנה כי כן: אפשר שנמצא שורש הבעיה למגדל הבבל המנהל את השיח הפוליטי והציבורי בישראל של ימינו – הבורות. עומדים שני הצדדים, כתרנגולים, ומשננים את אותן מנטרות נזעמות או מיואשות, צודקות או מצטדקות, ללא הועיל. הצד השני נותר איתן כקיר. ומכאן: לך דבר לקיר וגו'.
ואז חשבתי לעצמי שאפשר ויש תקווה בלתי מבוטלת בעובדה שרבים כל כך משתמשים במילים ובמושגים שאת פשרם אין הם כלל יודעים. שהרי אותו אוויל שמזכה בתואר "בוגד" כל מי שאינו רואה באלאור אזריה גיבור ישראל, אינו מבין אל נכון את פירוש המושג "בוגד" והוא משמיע אותו באוזני הזולת בדרך של חזרה על מילים ששמע מבלי שהבין את פירושן. בדרך בה ילד בגן הילדים מסנן לחברו "בן זונה" מבלי להבין באמת את פירוש הצימוד הלשוני. הוא יודע שהביטוי גס, אבל משמעותו ופירושו אינם ידועים לו. באותה מידה היה מחליף הטוען בפייסבוק או בכיכר את המילה "בוגד" במילה "שמן", או "נמוך", או "גזר", או "ג'יפ", ואת המילה "פשיזם" ב"פמיניזם", והרי המשפט היה נותר בעל אותה משמעות והטיעון בעל אותו תוקף: שום כלום.
אותו הכלל חל גם על מושגים אחרים: "ערבים", "שמאל", "נאצים". אם הציבור אינו מלומד דיו ובקי דיו במילים שהוא משלב בשיח הפוליטי שלו, אפשר וניתן להסיק מכך שאין כל שיח פוליטי בישראל, וגם אם יש שיח שמזהה את עצמו כפוליטי או אידיאולוגי, ואפילו מתנהג כמוהו, ואפילו דומה לו בכמה קווים, עדיין – שיח שבו המילים ריקות מכל תוכן ופירוש אינו יכול להתכנות "שיח", לא כל שכן "שיח פוליטי".
–
מכאן ניתן לגזור כמה מסקנות מעניינות. הראשונה היא שמכיוון שהשיח הפוליטי בישראל ריק מכל משמעות, גם האלימות הרבה בה הוא מתנהל אינה צריכה להדאיג או להחריד איש, שכן היא אלימות ריקה מכל עומק וכוונה. אלימות פרימיטיבית, בעלת מאפיינים בהמיים, נעדרי כל עידון חברתי וריסון אישי, אבל אלימות בגין שום כלום ושום דבר; ומכאן: כזאת שגם תחלוף כלעומת שבאה עם התחלף המילה "פשיזם" במילה אחרת, שגם את פירושה אין איש מבין באמת, נאמר "אחדות" או "שלום בעם". כשהאוזניים ערלות, כל מילה שחוזרת על עצמה מספיק פעמים הופכת לכזאת שנשמעת הגיונית וסבירה בעיני המאזין.
מסקנה שנייה ומעניינת היא שאין צורך להתרגש יותר מדי גם מנאומי נתניהו, למשל, או ממופעי הטוק־שואו במעמד צד אחד שמנהל יאיר לפיד מול מיקרופונים בארץ ובעולם. העולם בתוכו שני אלה פועלים הוא עולם פוסט־מודרניסטי מוחלט, בו המסמן והמסומן חדלו להתקיים. עולם בו מילה שמשוגרת היום לנמען, מתוך כוונת מען מסוימת, מחר תמות כלא הייתה – פשוט כי מילה אחרת תחליף אותה, סתומה גם היא. וכך בלולאה אינסופית של היעדר פשר אבסולוטי. ידה ידה ידה וכיוצ"ב. קצף על המים. ומכאן, שהחשש מהטקסטים המסיתים של נתניהו ומהשרלטנות הבלתי נדלית של לפיד – שמצליחה לחדור ללבבות רבים – אינו צריך להיות גדול מדי. אחרי הכול, הנמענים של הטקסט ממילא אינם מבינים אותו. הם מגיבים לו רגשית, כמובן ("היידה ביבי" וכו'), אבל גם כשביבי מזהיר את הציבור שהערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים ומזימתם היא לשים על ראש כולנו את שלטון "השמאל", אין אף אחד מהמושגים בהם השתמש בטקסט המסית והמפלג שנהיר לציבור. אפשר שאפילו המילה "אוטובוסים" אינה נהירה עוד לחלק בלתי מבוטל של אותם נמענים. אותו כנ"ל לעניין לפיד, שממשיך לייצר מילים ריקות לאלפיהן ושומר על עמימות אידיאולוגית מיום שנולד, נדמה. אולם מכיוון שהציבור אינו שולט דיו בהיסטוריה של עמו, בהיסטוריה של האזור ושל העולם ובטרמינולוגיה הבסיסית ביותר, דבריו של לפיד חודרים אל הלבבות כחץ מקשת, מהסיבה הזאת בדיוק: שאין להן כל משמעות. אפילו לא יומרה להיות משמעותיים.
כשמדברים על הציניות שאוחזת בפוליטיקה הישראלית החדשה (לפיד ונתניהו הם מאסטרים בז'אנר), מתכוונים לכך שפוליטיקאים עושים שימוש בהכללות גסות, באמיתות שטחיות ובאמרות ריקות כדי לפנות אל הציבור, מתוך העמדת פנים שיש עומק ואמת שראוי לחקור מאחורי הדברים.
אבל גם לפיד וגם נתניהו נבונים מעט יותר ממצביעיהם. הם פועלים בשדה בו יתרונם על מצביעיהם לא צריך להיות גדול מאוד, כיוון שהיא הנותנת: אפילו אדם משכיל כאותו רופא אינו יודע לזהות את ההבדל בין פשיזם לקומוניזם, ובבוא היום ייגש לקלפי להצביע על סמך אי־הבנתו הגמורה את המציאות סביבו – אותה מתארים במילים, מה לעשות?
אני מנסה לומר שהעת הזאת בישראל היא עת של ריק גדול, של בור גדול, של היפוך יוצרות, של ליקוי גדול של מאורות דעת ושל טמטום לאומי שמתחיל מלמטה, מהמקום בו ישראלים אינם משכילים וידענים מספיק בכדי לגבש דעה תבונית על עתידם. ילדינו הולכים להרוג ולהיהרג ומרביתם אינם יודעים כלל על מה ושום מה. וכשגנרל (יאיר גולן) מנסה לסבר את האוזן, מצטווח ראש הממשלה כי לא יעלה על הדעת. הבורות והציות העיוור משרתים אותו ואת המציאות שסביבו. הבורות והשטחיות והלהג המילולי הריק, אין לטעות, אוחזים בשני המחנות. ובדגש על אותו "מרכז" מופשט, עמום וריק ממשמעות בהגדרת קיומו. הנה כי כן, הגענו לכדי מצב בו ישראל היא ארצם של העיוורים, והאיש בעל העין האחת הוא המלך. לא אופתע לגלות שהרפרור הלז זר לחלק בלתי מבוטל מהקוראים. ובעברית: גם המאמר הזה נקרא (ונכתב) בחלל ריק.
–
- ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן
- ביבי וישראל: משוואה ללא משתנה // מאת שי גולדן
- איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן
