fbpx

היום שבו הפכה הדמוקרטיה לקללה // דנה ויס, הטור המלא

0

קל להתנחם בגינויים ובאחדות השורות, שבאו בעקבות המעשה הנורא בכפר דומא וההתקפה הנפשעת במצעד הגאווה בירושלים. לפחות זה. תארו לעצמכם שהיינו בנקודה שגם זה כבר לא מגיע. אומרים שאחרי האפס יש אין סוף נקודות. אז יש עוד מעט תקווה. אבל יש לא מעט רגעים שבהם אנחנו כבר קרובים לתחתית. "אנחנו?", אני כבר מריחה את המתקפה המתקרבת על 'התקשורת השמאלנית'. תנוח דעתכם, הטור הזה הוא אישי לגמרי. לא קשור למקצוע (עיתונות), לבמה (חדשות 'ערוץ 2'), לניסיון ופרספקטיבה (יותר משני עשורים). זה טור של ילידת ובת הארץ הזו מעל 45 שנה, שעשתה את המסלול המתבקש: ילדות בירושלים, צופים, קורס קצינות, שירות קבע קצר, טיול במזרח; חזרה ארצה, אוניברסיטה, תארים, בחינות לשכה, "גלות" לתל־אביב; ובחירה במקצוע שיש בו, גם אם באופן נאיבי, איזו תחושה של שליחות ציבורית, שמדי פעם אפשר להשפיע, לשפר, באמצעותו.

והנה מזה זמן, וביתר שאת לאחרונה, מתחדדת התחושה שמשהו משתבש. הפעם כללי המשחק בסכנה. המסגרת שמאפשרת את הוויכוח, הדיון, החיים עצמם. המסגרת הזו נתונה תחת מתקפה רבתי. ביטוי מוחשי קיבלנו לא מזמן ממשל 'ה־D9' של ח"כ מוטי יוגב. ראש הממשלה נזעק ובצדק, גם שרת המשפטים. אבל יוגב רק פעל כבולדוזר, במקום שבו מתוחכמים ממנו פועלים ברגישות ובנחישות שלא לעבור את הקו. כלומר לשנות את הכללים, מבלי לאבד חן פופוליסטי, שמסווה ביעילות את הכיוון, הכוונה והתוצאה. תחשבו כמה פעמים בחודשים האחרונים מזכירים נבחרי ימין: "מי ניצח בבחירות", בצימוד הביטוי המשכנע "נבחרנו כדי לשלוט". כמו שאומרים האמריקאים, בהחלט עושה שכל. דמוקרטיה היא שלטון הרוב; ואם הרוב קובע, הגיע הזמן שזה יקרה. שהרי הימין, רוב הזמן, לא "באמת" היה בשלטון. תמיד נתקעו עם איזה עלה תאנה מהמרכז ושמאלה. עכשיו הם לבד. ועכשיו יש מי שלוקח את הדמוקרטיה לקצה. הלאה קריטריונים של חלוקת תקציבים שוויונית. די עם חוות דעת, שמתעקשות על שקיפות ומנהל תקין; של יועצים משפטיים שעומדים בדרך להקצאת משאבים, למשל, לחטיבה להתיישבות. מספיק עם מימון גופי תרבות שלא חושבים כמונו. עוד מעט גם ינסו למצוא יועץ משפטי לממשלה משלנו; וגם את העליון רצוי לרסן, ומהר. שלא יבלבל את המוח עם צווי הריסה לבניין לא חוקי בבית אל. לא מזמן נתקלתי בטור שניסה לשכנע שהעליון אינו, רחמנא ליצלן,  שמאלני! (עובדה, נאמר שם, הוא הכשיר בפועל את מפעל ההתנחלויות). מה הקשר? ממתי מבחן הפסיקה הוא בנטייה ימינה או שמאלה? מה קרה למבחני הסבירות והשוויוניות והאיזון הנכון והזכויות המתנגשות. קרוב לתחתית, אמרתי, והנה ההוכחה; אחרי שהפכו את השמאלנות לקללה, הגיע תור המושג 'דמוקרטיה'. כללי המשחק שלה אינם יותר ממזימה שמאלנית. עכשיו נראה להם מה זה. עכשיו נשנה את הכללים. שרת המשפטים אומרת תודה ומציעה לקחת עו"ד פרטי שיפסוק כמו שהשלטון רוצה. אחרי חוק עוקף בג"ץ, מגיע תור חוק עוקף ייעוץ משפטי. אבולוציה שכזו.

נמציא מחדש את השיטה. נחשוף את המסכה מעל פרצופם של יפי הנפש, שמתעקשים שהדמוקרטיה נועדה להגן גם על המיעוט ולשמור על איזו מסגרת עקרונית שמשרתת גם את אלה שאינם בשלטון. הדה־לגיטימציה לשמאלנים הצליחה בענק, אין ספק שהיא תצליח גם נגד הדמוקרטיה. זה השלב הבא. אולי זו תבוסתנות; אולי התבכיינות. אבל אל תגידו שהכתובת לא הייתה על הקיר. לא צריך להרחיק בהיסטוריה. כן שווה לחזור לדמותו של שמשון, ולראות איך בקרבנו יש ציבור שלם שמרגיש קורבן, בו בזמן שהוא בעצם הגיבור בעל הכוח. אני קוראת לזה תסמונת 'שמשון הנעבך'. יותר משלושים שנה בשלטון, אבל תמיד השמאלנים, שליברמן שלח להצטופף בתא טלפון, 'האליטות', מכתיבים מדיניות. כללי 'הדמוקרטיה' המגבילים הם המצאה שמאלנית. שמאלנים הם פוסט־ציונים. קרוב לתחתית, אני מרשה לעצמי להרהר, בטור המאוד אישי הזה, של מי שזכתה לגדול בימי הפריחה של ירושלים, לעבוד בימים הטובים של התקשורת ולהנות מצמיחת אומת הסטארט אפ והנס שנקרא 'ישראל', ומתעקשת שעוד מוקדם לארוז את התיק ולעלות למצדה. רק שלא נעצום עיניים ולא ניתן למישהו להשתמש ולזרוק, ולהוציא חוזה על הדמוקרטיה. בלעדיה לא נוכל להישאר מדינה יהודית. בלעדיה לא נוכל להיות מדינה ראויה בכלל.

– צילום: אמיל סלמן, גיל כהן־מגן, 'הארץ'

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook