1977 הייתה שנה קשה למפלגת השלטון, המערך. היא החלה רע, ונמשכה רע עוד יותר. מיד בתחילתה, ב־3 בינואר, התאבד שר השיכון אברהם עופר. התאבדות זו חידדה תחושות של מיאוס מן השחיתות השלטונית. הזעם הציבורי אמנם לא הופנה כלפי עופר באופן אישי, אך פרשת החשדות נגדו הצטרפה לפרשת אשר ידלין, ובהמשך אותה שנה לפרשת חשבון הדולרים של לאה רבין. אחרי 29 שנים, איבד המערך את השלטון. הליכוד הדהים את המדינה בניצחונו.
40 שנה לאחר מכן, נדמה שמדובר בהיפוך תפקידים. מאז המהפך הפוליטי ההוא, למעט חמש שנות כהונה של יצחק רבין ואהוד ברק מהעבודה, ושלוש שנות כהונת שרון ואולמרט בראשות קדימה, הליכוד נמצא בשלטון. יותר מ־29 שנות שלטון המערך. תמונת המראה כמעט מושלמת. חקירה רודפת חקירה, פרשה רודפת פרשה וסקנדל רודף סקנדל. הסדקים בהגמוניה השלטונית הולכים אט־אט ומתרחבים. האם בסיום תמונת המראה הזו מסתתר לו מהפך?
בשונה מרבין של 77', אין יורש בולט. בליכוד, נתניהו בחוכמתו הפוליטית חיסל וייבש כל ניצוץ למנהיגות חלופית. גם בקואליציה לא נמצא מי שיקרא תיגר על מנהיגותו של ראש הממשלה. אבל כולם ממתינים לאיש אחד: היועץ המשפטי לממשלה, שיאותת לאן פניו. מנדלבליט, שאינו נחפז, מותיר את המערכת הפוליטית על בלימה כבר שנה ויותר. כפי שנראה לוח הזמנים הנוכחי, 2018 לא תהיה שנת ההכרעה.
***************
בשנה החולפת התחרו הפוליטיקאים מי יישא יותר חן בעיני הציבור, ודומה שחייהם מתקיימים משבתרבות אחת לשנייה. הפופוליזם פשה במפלגות, כאילו נדבקו כולן בווירוס של מרכז הליכוד. פרשת אזריה הייתה רק קטליזטור להתלהמות, כששרים וחברי כנסת מתחרים זה בזה מי רואה בחייל – ששני בתי דין צבאיים קבעו שסרח בעבירה חמורה – צדיק גדול יותר. משם קצרה הדרך להשמצות, עלבונות ואיומים כלפי כל גורם ממלכתי בעל עמוד שדרה: הרמטכ"ל, בית המשפט העליון ונשיא המדינה. רב־אלוף איזנקוט הופקר על ידי המערכת הפוליטית. רק הממונה הישיר עליו, שר הביטחון ליברמן, יצא מיד להגנתו. בשנה החולפת לא נמצא המבוגר האחראי שירגיע את ההתלהמות, יצנן את ההמון ויאמר לכיכר העיר המשתוללת בפייסבוק: עד כאן.
אבי גבאי, היו"ר החדש של מפלגת העבודה, שהימם כשניצח שועלים פוליטיים ותיקים, התחרה בחודשים האחרונים בעצמו איך ניתן לפנות יותר ימינה. אפילו ב־waze טרם נמצאה הנוסחה "פנה ימינה, ואז שוב ימינה. ושוב, ושוב. עוד ימינה". בסוף ייתקל בקיר של הליכוד. אבי גבאי הוכיח שהרצון להשביע את טעמו של ההמון אינו זר לו. לזכותו, או שמא לחובתו, הודה בכך בריש גלי. בריאיון למגזין האמריקאי היהודי הנחשב 'Forward' אמר גבאי בפשטות: "כשאני צריך להחליט בין אידיאולוגיה לבין ניצחון בבחירות, אני בוחר בניצחון". לא פלא שאין כמעט יום שבו הוא לא מוציא את השמאלנים מדעתם.
אריק שרון המנוח טען שבחייה של קואליציה יש כמה שלבים. בשנה הראשונה מייצבים את השלטון, בשנה השנייה מבצעים מדיניות, ובשנה השלישית עיני השותפות הקואליציוניות כבר פוזלות לבחירות. דומה שממשלת נתניהו הרביעית שִכללה את האמירה של שרון. מהיום הראשון כולם כבר בקמפיין בחירות. העתיד הוא ההווה. שר האוצר כחלון נתן לזה ביטוי מוחשי, כשבחלוף שנה וחצי בלבד לכהונת הממשלה הציף את המדינה בכרזות ענק שלא מביישות שום קמפיין פוליטי של ערב בחירות. מדי חודש הוא נאלץ להתקוטט עם ראש הממשלה על קרדיטים של מהלכים ורפורמות. נתניהו אוהב קרדיטים. אין לו בעיה ליטול אותם משרי ממשלתו. כחלון הגיע השנה למסקנה שמוטב לעיתים לשכוח לעדכן אותו, או ליידע ממש ברגע האחרון.
*****************
בסיכומה של שנה, למרות החקירות, הפרשיות וחוסר החיבה של שרים בממשלה לראש ממשלתם, בסקרים הבוחנים התאמה לראשות ממשלה ניצב נתניהו גבוה מעל מתחריו. לא יאיר לפיד ולא אבי גבאי מדגדגים, בשלב הזה, את שולי אדרתו. אין בנמצא פוליטיקאי מיומן כנתניהו, ואין כמוהו שיודע לדבר אל הבוחר הממוצע. הוא פיצח טוב מכולם את הדנ"א של הישראלים. לדבר על ביטחון ועל מדינה יהודית טוב מכולם. הוא נטש השנה סופית את הראיונות לעיתונאים הישראלים שמתעקשים לשאול על פרשת הצוללות, על רעייתו, על הסיגרים ושאר מרעין בישין. נתניהו מנצל עד תום את המדיה החלופית – הרשתות החברתיות, ה־youtube וכל אמצעי אחר, כולל ערוץ 20 הידידותי למשתמש, כדי להגיע לקהל הבוחרים תוך נטרול התקשורת. לא מעט אנרגיות השחיתו השנה ראש הממשלה, פרקליטיו ויועציו על פרשיות רעייתו, אבל ספק אם הייתה להן השפעה על מעמדו של נתניהו. בחלוף סקנדלים, וכתבי תביעה הקשורים לרעיה, ממילא כל אחד כבר גיבש דעה: אלה שרואים בה מתנכלת סדרתית לעובדים, חסרת יציבות וחמדנית חסרת גבולות, ואלה שרואים בה קורבן של רדיפות ושקרים שנועדו לפגוע בבעלה. ובעיקר מככבת האדישות.
שני שרים מצאו עצמם ב־2017 בעמדת השפעה גדולה משל חבריהם – נפתלי בנט ומשה כחלון. בנט, שהתחרות שלו עם ראש הממשלה מכניסה את האחרון ללחץ בלתי פוסק, ומאלצת אותו להתיישר שוב ושוב עם מי שפעם, לפני שנות דור, היה ראש המטה שלו. ומשה כחלון, שבא לממשלה הזו כדי לטפל ביוקר המחיה ובמחירי הדיור, ומצא עצמו השנה בעמדת המגן החוסם בגופו ניסיונות של הליכוד וראשו לדחוק את רגליהם של שומרי הסף. בין אם בעמידתו מול נתניהו בפרשת תאגיד השידור הציבורי, בין בנוגע לחוק ההמלצות הנועד למנוע מהמשטרה להמליץ מה ייעשה לחשוד בתום חקירתו (במיוחד החשוד בנימין נתניהו), ובין בחוק החדש לצמצום כוחו של מבקר המדינה. כחלון עומד בפרץ, לפי שעה, והוא, כחלון, בכלל לא ידע שהוא כזה.
האם 2017 המסתיימת עתה מבשרת את תום שלטון נתניהו? אחד מבכירי הליכוד משוכנע שכן. לאו דווקא בגלל חקירות ראש הממשלה, אלא בגלל ההיבריס. בשל התאווה הבלתי מרוסנת של חברים בקואליציה, שיוזמים מהלכים בלתי פוסקים לכרסם במשטרה, בפרקליטות, בבתי המשפט ובתקשורת. לא הכל בליכוד מתלהבים מהקו הלוחמני הזה. אחד מאלה שמכירים את תנועת הליכוד מיום שעמד על דעתו אמר: "מה בסופו של דבר רוצים הליכודניקים? שיכבדו אותם. שהאנשים ששלחו לכנסת ולממשלה ייתנו להם כבוד. וזה לא מה שהם רואים סביבם בימים אלה".
–
צילום: תומר אפלבאום
–
