fbpx

ההפחדות בנוגע לאיום האיראני שגויות // רן אדליסט מסביר

0

בנימין נתניהו לא המציא את פאניקת איראן והפצצה. היא הייתה הדמון המיתולוגי האידיאלי עבור ממשלות ישראל, מאז מהפכת חומייני ב־1979. נתניהו רק הפך את איראן לאובססיה לאומית – על גבול הטירוף המבצעי מצד אחד, ומהצד השני – למלחמת מאסף פתטית.

הרציונל היה להפוך את איראן לאיום קיומי מלווה בתחושת חירום. מצב חירום קיומי איננו מאפשר תזוזות פנימיות חדות מדי, כמו חילופי שלטון או נסיגה מהשטחים, או זעזוע אידיאולוגי. ההחלטות בנושא איראן, האיום והפצצה, לא נבעו (רק) מביעותי לילה של מקבלי ההחלטות בגין הצהרות רהב של אייתוללות וטקסי הפגנות רחוב כמו שריפת דגלים, אלא מחישוב פוליטי קר. נתניהו גם לא המציא את איומי השואה בפתח. המנטור הפוליטי שלו היה מנחם בגין, שב־1981 הפציץ בעיראק כור, שלכאורה לא היה יכול לייצר איום גרעיני – אבל די היה במילים "כור גרעיני", "ערבים" ו"פצצת אטום", כדי לחולל סערה מודיעינית ופוליטית.

באותם ימים, עוזי עילם היה ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. הוא מתואם עם ראש אמ"ן דאז יהושע שגיא וראש המוסד דאז יצחק (חקה) חופי. שלושתם יודעים שהצרפתים הסבו את הכור העיראקי מיכולת העשרה של 95% ל־20%. כלומר, שמכאן ועד פצצה הדרך רחוקה עד כמעט חסומה. עילם זימן עצמו לבגין, כשהוא מגובה בחופי ושגיא כמי שמתנגדים להפצצה בגין שמועות בלתי מבוססות וחרדת שווא. בגין שמע ולא הגיב. הוא רכב אז על תמיכתו של הרמטכ"ל רפאל איתן – רפול – בעל המנטליות הידועה של להרוג איפה שאפשר. דוד עברי, מפקד חיל האוויר, אמר מה שאמור לומר כל מפקד חיל אוויר ("בטח שאנחנו יכולים"). יפתח ספקטור, טייס, ישב ליד דלת חדרו של רפול ואמר לו פחות או יותר "אם אני לא טס, אני לא זז מכאן".

ומבצע 'אופרה' נסק והיה הצלחה צבאית, מורלית ופוליטית.

בשיחה בארבע עיניים אמר בגין לעילם "לא עוד שואה", וש"הם" (המערך בראשות פרס) לא יעזו להפציץ את הכור. בגין אולי לא הבין יותר מדי באחוזי העשרה, אבל הוא הבין באחוזי הצבעה. ואם מישהו מחפש את הקשר בין איומים, סיכולם ובחירות, נזכיר שהכור הופצץ בתחילת יוני 1981, ובגין לקח את הבחירות על חודו של מנדט, שלושה שבועות אחרי.

שלא יובן לא נכון: החרדות אצל בגין היו אמיתיות, כולל זו מפני פצצה גרעינית עיראקית. לאיראנים היו פחדים ומעצורים משל עצמם ואין דרך להבינם אלא באמצעות הליכה מדודה במבוך הגרעיני, עקב אכילס בצד אגודל ניצחון, מתוככי הכור הישראלי באיראן עצמה ב־1978, עד לאישור הסכם הגרעין עם איראן בלוזאן ב־2015.

מסולל בונה ועד פעולות מאיר דגן

בספטמבר 1980 תקף סדאם חוסיין בנשק סובייטי ובקריצה אמריקאית את איראן. זאת בעוד האמריקאים מטילים על המדינה הפרסית אמברגו קיצוני, כלכלי וצבאי, בגין מהפכת חומייני.

שמונה שנים נמשכה מלחמת איראן־עיראק. ביולי 1990 תקף סדאם את כווית במטרה לנכס את בארות הנפט שלה. באוגוסט 1990 תקף ממשל ג'ורג' בוש האב את עיראק ושחרר את כווית. במרץ 2003, באמתלות שווא כאילו סדאם מפתח נשק להשמדה המונית, תקף ממשל בוש הבן את עיראק וחיסל את סדאם ואת משטרו.

מי שנבהלו מהאורח הברוטאלי שבו הכתה ארה"ב בעיראק, היו האיראנים שהעריכו שהם הבאים בתור. להבנתם, הדרך היחידה להרתיע את "מטורפי וושינגטון" (מונח לא רחוק מהמציאות לטעם הח"מ, כשמדובר בדיק צ'ייני ובדונלד רמספלד) מלפלוש לאיראן, היא לייצר פצצה גרעינית.

התשתית לכך הייתה מוכנה מאז ימי השאה הפרסי. האמריקאים הסכימו בסוף שנות ה־70, לפני עליית חומייני, לבניית כור גרעין לצורכי ייצור חשמל. סולל בונה הישראלית בנתה את המבנה עצמו. אבל המהפכה האסלאמית של חומייני סגרה את האופציה הזו. בעקבות מלחמות עיראק באיראן וארה"ב בעיראק, פנו האייתוללות המבועתים לארגנטינה של משטר הקולונלים, כדי לקבל דלק גרעיני להפעלת הכור החשמלי על מנת לבנות תשתית לפצצה. בארגנטינה, כבכל משטר פשיסטי תאב כוח, פיתחו הקולונלים יכולת גרעינית בהעשרת דלק של 20%. הם מכרו לאיראנים (ולא רק להם) שאכן הפעילו את הכור בדלק מועשר ארגנטינאי. בהמשך הם ניסו לקנות מגרמניה (סימנס) עוד כמה כורי חשמל, אבל לחץ אמריקאי בלם את השלמת המכירה. הרוסים השלימו את תוכניות הרכש מסימנס, תוך הסדר שהדלק המוקרן חוזר לרוסיה, כדי שבאיראן לא יישאר פלוטוניום.

בישראל של תחילת שנות ה־90 זיהה ראש הממשלה יצחק רבין את האיום העתידי (צבירת ידע) והורה לעקוב אחריו. נתניהו בקדנציה הראשונה התקוטט עם הפלסטינים. הפיגועים והפחד ברחובות סייעו לו להפוך אותם לאויב קיומי. אריאל שרון, שנבחר ב־2001, הרגיע את הפלסטינים באמצעות ההתנתקות, אבל לא התכוון לוותר על השטחים. יחסי הכוחות בינינו לבין הפלסטינים לא איפשרו להפוך אותם לאיום קיומי – ואיראן הייתה זמינה.

שרון גובה במודיעין אמיתי על ההתקדמות האיראנית. "איראן עושה כל מאמץ להשיג נשק להשמדה המונית וטילים בליסטיים", אמר שרון בנאומו באו"ם. "הדבר מהווה סכנה למזרח התיכון, לישראל ולאירופה". אמר – והעביר את תיק האיום האיראני לאחריות מאיר דגן ולמוסד. אני מניח ששרון הבין שפעלולי החסמב"ה של המוסד לא אמורים לחסל מדיניות אסטרטגית של מדינה בסדר גודל של איראן. דגן עשה מה שהוא יודע, לעקוץ. היה ברור מראש לכל מי שעיניו בראשו שחיסולים, השמדת חומרים, תולעים וכו' (על פי פרסומים זרים, כמובן) לא יסיטו את איראן ממטרתה. בהמשך נאומו באו"ם אמר שרון: "לאחר שהפעולה נגד בגדד תסתיים, יש להמשיך ולפעול נגד טהראן".

האיראנים הבינו את הקשר הסימביוטי בין ישראל (עיראק הייתה אז החזית המזרחית המאיימת), השוטרת הגרעינית של ארה"ב במזרח התיכון במובן מסוים – ובין ממשל בוש הבן. מצד אחד הם נכנסו לפאניקה מחשש לפעולה אמריקאית וישראלית, ומצד שני האיצו את פיתוח הפצצה. שרון שקע בתרדמת וירד מהבמה. אהוד ברק, לפניו, ואהוד אולמרט, אחריו, סברו שהסדרים עם הפלסטינים ובתורם הסדרים אזוריים רחבים יותר יסייעו גם לבלימת ההתקדמות האיראנית.

דמון או סתם בריון?

אחרי שלוש שנות אולמרט, ב־2009, חזר נתניהו לקדנציה שנייה כראש ממשלה. עד אז ליהק את עצמו בתפקיד הלוחם מספר אחת בטרור הפלסטיני לטובת ארץ ישראל השלמה. הבעיה הנוכחית הייתה הלגיטימציה שזכו לה הפלסטינים מצד העולם כולו. נתניהו נאנס לכבד את הסכמי אוסלו, להקפיא את הבנייה בשטחים ולשאת את נאום שתי המדינות בבר־אילן. כמו בימי שרון, התחושה הייתה שחרף הפיגועים, הפלסטינים כבר לא מייצגים איום שיצדיק מדיניות חירום. איראן הייתה פתרון זמין ונתיב מילוט אידיאלי. בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. כשאיראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90%, הצהיר שם, זו תהיה נקודת האל־חזור, זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו.

עם ברק כשר הביטחון בממשלתו, החלה ישראל בהכנות לתקיפה באיראן של אחמדינז'אד. הלחץ באיראן גבר. אלא שכבר ב־2003 שיגר המנהיג העליון עלי חמינאי את שגריר שווייץ בטהראן לוושינגטון של בוש הבן, עם הצעה כתובה להפסקת הפעילות הגרעינית תמורת הסדר. חבורת האחיתופלים צ'ייני את רמספלד דחתה את ההצעה. ככה? האיראנים הפעילו את הסרכזות בכור בנתנז. עשר השנים האחרונות של נתניהו הן דהרת אמוק על בלוף פשוט, לתפיסת הח"מ, שכותרתו "איראן גרעינית והיא מתכוונת להשמיד את ישראל". זה לא מה שחושב צה"ל. האלוף (במיל') חגי טופולנסקי אמר בספטמבר 2017: "איראן היא לא איום קיומי על מדינת ישראל. איראן היא מדינה שכמו מדינות אחרות משקיעה בצבא שלה". ורק כדי להתכתב עם המציאות: זו דעתו של רוב או כל המטכ"ל הישראלי. הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמבין פוליטיקה, אומר בראיונות חג לאחרונה כי "אין שוני בתפיסה בין הדרג המדיני לצה"ל". מצידו: "בסך הכל, האיראנים ממלאים חלקים. אבל אין לי ספק שברגע שהם יוכלו למצוא את המעקפים, הם ימצאו אותם כדי לצאת מהמצור שהם היו בו עד לפני שנתיים". בתשובה לשאלה אם יתקוף באיראן אמר: "אם צה"ל יידרש, הוא יידע לפעול ולממש מטרות שדרג מדיני יטיל עליו". מתי? איך? "אני חושב שלא נכון להציב קווים אדומים ולא נכון להצהיר מה הם הקווים האדומים".

השאלה הבסיסית היא: האם מטרתה של איראן הייתה פצצה גרעינית והשמדת ישראל? והתשובה, כמתברר מן העובדות בשטח, היא שכנראה לא כצעקתה (והאיראנים יודעים לצעוק). בייחוד כאשר הנשיא היה אחמדינז'אד. הנכון הוא שאיראן היא מדינה בעייתית. מדינה שאנשים חילונים ליברלים לא היו רוצים לחיות בה. כמו סעודיה, סודן, ניגריה ומדינות רבות נוספות שאפילו בני אותה ארץ מהגרים ממנה. איראן היא גם מדינה מסוכנת, בייחוד למי שמסכן אותה. ומבחינה זו יש דמיון מסוים לישראל ולארה"ב, שמגיבות על כל איום באיום נגדי, ולא פעם באלימות. אבל איראן היא בהחלט לא דמון הטרור המוחלט שבנימין נתניהו מצייר. איראן לא מתכוונת בהכרח לפתח ולייצר פצצה גרעינית כפי שמאמין ציבור שלם שטוף מוח. איראן אפילו לא "תומכת במדינות רבות בטרור" בהיקף ובאופן שנתניהו אנד קומפני חוזרים ואומרים.

*****************

עשרות שנים עוסקים חגי רם, עוזי עילם, שמואל מאיר ושלמה ברום באיראן וברזולוציה של הברגים המניעים את החברה, הצבא והפוליטיקה בטהראן. ארבעתם, ורבים אחרים, שותפים להנחת היסוד שאיראן של היום אינה בדרך לפצצה, אין בכוונתה להשמיד את ישראל, ורמת הקנאות וההשפעה של האייתוללות בירידה. עשרות כלי תקשורת איראניים יושבים על המסך של פרופ' רם, וכשהוא משוטט בבלוגוספירה האיראנית הוא רואה איראן אחרת. לא מדובר בליברליזם פרוע, אלא במשבים של רוח שונה מבעבר. מצד אחד ביאנלה לפיסול מודרני, שהוצגו בה 80 עבודות של פסלים איראנים, מצד שני ביטול קונצרטים לאחר שהכרטיסים כבר נמכרו; ובכל מקרה מתקיים שיח אלטרנטיבי לשיח הממלכתי. החל מהתנגדות למעורבות בסוריה, כולל מחאת אמהות על הרג חיילים איראנים וכלה בניסוחים מרדניים של צעירים ואנשי עסקים. בסך הכל, המגמה ברורה למדי.

צילום: גיל אליהו, הארץ, Thomas Imo, Getty Images Israel

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook