fbpx

שי גולדן: הדמיון המבהיל בין גרמניה של טרום עליית הנאצים לישראל של ימינו

0

במהלך השבועיים האחרונים הזדמן לי לקרוא, בדרך של צירוף מקרים, שני ספרים שעניינם סיפור חייהם של שניים מהנבלים הגדולים ביותר שהילכו מאז ומעולם על פני כדור הארץ הזה שלנו. האחד, הרמן גרינג, סגנו של אדולף היטלר; והשני, אלפרד רוזנברג, מי שנחשב לאידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית, ובפועל הייתה השפעתו על היטלר, על גרמניה ובוודאי על ההיסטוריה, פחותה מכפי שנהוג לסבור.

כך או כך, שני הספרים הקדישו, כנדרש וכמקובל במחקר ההיסטורי של ימינו, פרק נכבד לילדותם ולנערותם של השניים, לדרך בה עוצבה אישיותם ולאירועים הפרוזאיים של החיים – ולדרך בה אלה סיתתו את אופיים של השניים. שניהם סבלו מהיעדר או מאובדן הורי; שניהם התקשו בתוך המסגרות החינוכיות בהן למדו; שניהם אימצו כבר בגיל צעיר תחושת עליונות על הזולת, אותה החליפו לאחר מכן בתחושת ״שליחות״, ושניהם סבלו מהסביבה היעדר כבוד לעומת זה שהרגישו שמגיע להם. על קרקע זאת, לצד הקרקע הטראומתית עבור גרמנים ובני עמים גרמאנים (רוזנברג היה אסטוני במוצאו) של מלחמת העולם הראשונה – ההפסד בה, כמו גם הסכמי הכניעה המשפילים עליהם אולצו לחתום הגרמנים – צמחו רוזנברג וגרינג כדמויות פוליטיות וכאנשים מבקשי זהות ושייכות.

את התחושות הללו סיפק להם היטלר הצעיר, שמתואר בשני הספרים – ובספרים רבים אחרים – כדמות כריזמטית באורח יוצא דופן. השניים היו צעירים חסרי דרך מקצועית (חייו של גרינג, טייס הקרב, התרוקנו מתוכן עם סוף המלחמה ופירוק חיל האוויר הגרמני; ורוזנברג חיפש הכרה וביטוי בחוגים עיתונאיים ואקדמיים, אולם התקבל רק לחצרו של דיטריך אקהארט, עורך עיתון שוליים של חוגי הימין הקיצוניים המתוסכלים פוסט המלחמה) והשתייכות קהילתית; והקהילה הנאציונאל סוציאליסטית שהקים אדולף היטלר סביבו שימשה בית להם כמו גם להרבה מאוד גברים מושפלים אחרים, אנשים צעירים דחויים וכאלה שמרבית המסגרות המסורתיות והרשמיות הקיאו מקרבן. האנטישמיות, בהמשך לכך, הפכה ממכנה משותף פסיכולוגי (רגשי נחיתות) לאידיאולוגיה ואז לסעיף מרכזי באסטרטגיית הפעילות של המפלגה, מרגע שהוקמה ועד להתאבדותו של הפיהרר בבונקר בברלין.

השאלה המרתקת, מבחינה היסטורית, אינה כיצד הצליחה קבוצת אנשים שולית במספרה, מוגבלת במשאבים ומוגבלת לא פחות מזה בכוחות אינטלקטואלים של ממש, להשתלט על מדינה ולהחריד את האנושות כולה בפרק זמן קצר של 12 שנים בלבד; מעולם, לאורך ההיסטוריה, לא צמח כוח גדול כל כך, והמיט נזק רב כל כך, בפרק זמן קצר כל כך; ובהיעדר של כמעט כל תשתית מתקבלת על הדעת. השאלה, כאמור, אינה כיצד התחולל הדבר בגרמניה, אלא האם הוא מסוגל להיתכן ולהתרחש במקומות אחרים, כמו גם בתקופות אחרות של ההיסטוריה – נאמר למשל, ישראל של ימינו.

לפני שיזדעק הקורא, אחוז שאט נפש, ״לא ולא!״, וימחה על הפגיעה בשמם הטוב של מוסדות הטיעון האקדמי והמאמר הפובליציסטי, יש לשוב אל השאלה ולנסחה בצורה מדויקת. אם כן, כך: האם תיתכן בישראל של ימינו, בפרק זמן קצר, השתלטות של גורמים רדיקליים, על מוסדות השלטון, לצד הסטת ישראל ממסלול התקדמותה ההיסטורי ״הטבעי״?

מותו של האינטרס הקולקטיבי

חוששני, שהמציאות בישראל של ימינו אינה סותרת היתכנות של אפשרות כזאת על הסף. נתחיל בתופעה המסוכנת של התנפצות המרכז הציבורי והפוליטי לקבוצות ולתתי קבוצות, למגזרים ולקבוצות אינטרסים – פוליטיים, כלכליים, דתיים או אידיאולוגיים – ונגלה סיטואציה פוליטית דומה להבהיל לזו שהתקיימה בגרמניה של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. הנאמנות העיקשת, של כל אחת מהקבוצות וקבוצות המשנה, לאינטרסים שלהן – מתוך עצימת עיניים לאינטרס הלאומי המרכזי, לא רק מסכנת את האינטרס הקולקטיבי, אלא גם מעמידה בספק רב את קיומו של אחד כזה.

״הציונות״, שהייתה הבסיס האידיאולוגי עליו הושתתה המדינה, סובלת מכרסום בלגיטימציה מחוץ ומבית, כמו גם ניצבת בפני מתקפה של ממש בסוגיית נחיצותה והכרחיותה לחיים כאן ולקיומה של ישראל כמדינת לאום לעם היהודי. יהיו אלה גופים משורות השמאל המקומי, שכופרים דה-פקטו בלגיטימיות ההיסטורית, המשפטית והמוסרית של קיומו של עם יהודי (בלבד) במדינת ישראל – כמו גם חוברים לגורמים בינלאומיים שעניינם קעקוע הלגיטימיות המוסרית והמדינית של מדינת ישראל; או המתנחלים שמקדשים את האדמה על פני המדינה – אשר נוטלים את החוק לידיהם לא אחת ומסכנים את ריבונותם של גורמי הביטחון והאכיפה של המדינה; או החרדים, אשר מעולם לא היו חסידים נלהבים של הרעיון הציוני; כל זאת לפני שאוזכרו ערביי ישראל, שעבורם מסמלת עצמאותה של ישראל את יום אסונם הלאומי שלהם – הכרחי להכיר בעובדה שאיתנותה של הציונות כאידיאולוגיה והן כתשתית לפעילות לאומית, נפגעה באורח בלתי הפיך כחלק מהעוגן עליו נשענת ונסמכת המדינה בשעה זו של אובדן זהות ודרך.

נוסיף לכך את התפוררות המרכז הקהילתי הלאומי – שנסוב בעבר על נרטיב ההגנה מפני האויב הערבי מחוץ, לצד התלכדות סביב צה״ל כצבא העם; לצד השבר החברתי והכלכלי של העשור האחרון, ששיאו במחאה העממית החברתית הגדולה ביותר בתולדותיה של המדינה, בתחילת העשור הנוכחי; לצד פירוק היבטי האחריות הלאומית החברתית, הסוציאלית והכלכלית של המדינה כלפי אזרחיה והחלפתם בקפיטליזם שיילד קבוצות אינטרסים כלכליות צרות, לצד חלוקה מעוותת של משאבים; והנה לכם מתכון בדוק לדרוויניזם חברתי וכלכלי, לפערים קיצוניים בתוך החברה ולתחושת ההתפוררות של מה שמכונה ״מעמד הביניים״.

השילוב של התפוררות האתוס הישראלי המכונן, כמו גם הערעור והכרסום בנרטיב ההיסטורי, לצד החרפה חמורה בשבר החברתי; ביחד עם דורסנות אינטרסנטית רבת פנים, גוונים ומניעים – הופכת את ישראל של ימינו למדינה נעדרת מרכז מוסכם, מכנה משותף לאומי (פטריוטיזם, אפילו, כתחליף לאתוס – כמקובל במדינות רבות) וציר שיבטיח את קיומה כאומה. יותר מאשר ספינה טובעת שכל העכברים המבוהלים נמלטים ממנה, הדימוי המתאים לישראל הוא של גוף שאיבריו הפנימיים כולם נאבקים אלה באלו, מתוך הבנה אנוכית כי קריסת הגוף כולו היא התוצאה הבלתי נמנעת של עימות פנימי זה.

תפאורה של אלימות גדולה ודם רב

אפשר ותהיה זו מלחמה בהיקף גדול מיכולתה של ישראל להכיל; התפוררות כלכלית מתמשכת של שכבות הביניים ושקיעה למשבר כלכלי מוניטרי עמוק; אפשר סיטואציית משבר דמוגרפית (נתוני שיעור הילודה הדרמטיים במגזר החרדי והמתנחלי, לצד זה של הפלסטיני, מגבשים מבנה דמוגרפי חדש לישראל) כדי שתיווצר כאן מציאות פרלמנטרית לא מאוזנת, שתיאלץ את הרשויות המחוקקת והמבצעת לנקוט בצעדים חריגים ומסוכנים (הכרזה על מדינת לאום; הגבלת חופש הבחירה לקבוצות אוכלוסייה או מעשים אנטי דמוקרטיים קיצוניים אחרים) ולהכשיר את הקרקע לסיטואציה פוליטית, כלכלית וחברתית שתאפשר את עלייתה לשלטון של מפלגת קיצון, שבכוח האינטרס, האידיאולוגיה, או תחושת הדחיפות והשליחות – תעלה את ישראל על המסלול המהיר לסוף דרכה ההיסטורית.

לעניין השאלה שנשאלה: האם תיתכן בישראל של ימינו, בפרק זמן קצר, השתלטות של גורמים ראדיקליים, על מוסדות השלטון, לצד הסטת ישראל ממסלול התקדמותה ההיסטורי ״הטבעי״? ובכן, חושבני שהעתיד כבר כאן; שהקרקע בשלה ומוכשרת להתרחשות פוליטית קיצונית שכזאת; ושישראל מצויה ערב התרחשות פנימית מטלטלת שאת סופה אין לשער. כדרכה של ההיסטוריה, נדמה שגם הפעם לא יפסח הכלל הנוהג אצל עמים ומדינות במצוקה כזאת, או ערב תחושת אבדון: אלימות גדולה ודם רב יהיו התפאורה ופס הקול של העשורים הקרובים בישראל, שעה שכוחות הקיצון ינסו לגבור אלה על אלו עד להשגת הכרעה. אפשר "מלחמת אחים" (למרות שהמושג הזה, "אחים", נדמה כמו הלצה בימים אלה של פילוג ושנאה), אפשר נטישה מאסיבית של השדרה המדעית והיצרנית של ישראל לעבר מדינות אחרות והותרתה בידי החרדים, הערבים-ישראלים והמתנחלים להילחם על שליטה בה (תופעה דומה התרחשה בגרמניה והותירה אותה חסרת אונים מול העליונות הטכנולוגית של בעלות הברית בזמן המלחמה). אפשר הוצאה בינלאומית של ישראל מ"משפחת העמים" (גם זו, בוודאי, משפחה לא מתפקדת, שסובלת ממוסר כפול ומאיפה ואיפה בתוך "המשפחה") ; שלל התסריטים המאיימים, אשר מסכנים את קיומה של ישראל גדול מאי פעם. והעניין המטריד הוא – שמרביתם של תסריטים אלה אינם היפותטיים ובדיוניים בהגזמה, כי אם אפשרויות שמביטות לריאלי ולהסתברותי עמוק בתוך הלבן של העין.

נקודה אחת של אור, בכל זאת? התקווה והאמונה כי בדומה לכל יצור חי שקיומו בסכנה, תבחר ישראל, בגופה הלאומי, בנשמתה הלאומית, בחיים על פני המוות. ההיסטוריה הקצרה של המקום הזה ושל יושביו הוכיחו כי אין להקל ראש בכוח שרידותם של הישראלים. נסתמך, אם כן, על הקלף הזה, גם הפעם.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook