fbpx

הגל התיאולוגי החדש של הקולנוע הישראלי // יאיר רוה

0

לפני שנתיים שאלתי ממש כאן למה נעלם אלוהים מהקולנוע הישראלי. הקולנוע הישראלי, כמו החברה שממנה הוא נוצר, לא היה סתם חילוני, אלא אתיאיסט ממש. אלוהים – שאין יצירת מופת קולנועית מהעולם שאינה מכילה דיון או הרהור כלשהו באשר למהותו, מקומו, קיומו ויחס האדם אליו – פשוט לא הוזכר בסרטים הישראליים. הכל היה רק אני ואני ואני.

ופתאום, קורה משהו מעניין. ארבעה סרטים ישראליים, שמוצגים במקביל בבתי הקולנוע, מנהלים דיון ישיר עם אמונה דתית ועם דמויות שנעות בין אורות רוחניים למשברי אמונה. ההפתעה הגדולה אינה רק שארבעת הסרטים האלה מוצגים במקביל בבתי הקולנוע, במה שמסתמן כמו צירוף מקרים גמור (או אולי השגחה), אלא שהם גם בין ההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי ב־2016.

'ישמח חתני', שביים אמיל בן־שמעון על פי תסריט של שלומית נחמה, המתרחש בקהילה מסורתית שמנסה לבנות מחדש את בית הכנסת השכונתי, היה הסרט הישראלי הכי מצליח בשנה שעברה. 'לעבור את הקיר', שביימה רמה בורשטין, מגולל את סיפורה של חוזרת בתשובה שמחליטה להתחתן בנר שמיני של חנוכה מבלי שיהיה לה חתן, תוך שהיא קוראת תיגר על הקדוש ברוך הוא. 'אבינו', שביים מני יעיש, הוא מעין גרסה בת־ימינו לסיפור מספר בראשית, על אדם מאמין וכמיהתו לילד מאשתו, והקונפליקט הרוחני והמוסרי שהוא מכניס את עצמו אליו כדי להגשים את רצונו. 'תיקון', שביים אבישי סיון, הוא סרט אמנותי מרהיב בשחור־לבן העוסק בבחור ישיבה שחייו ניצלים אחרי שליבו כבר עצר מלכת, וכתוצאה מכך הוא הולך וסוטה החוצה מדרך הרוח אל דרך הגופניות והיצר. האחרון, יש להניח, לא יביא קהל גדול (עובדה שמן הסתם לא נעלמה מעיני מפיציו, שדחו את צאתו למסכים שוב ושוב במשך שנה וחצי), אבל כבר זמן־מה הוא אחד הסרטים הישראליים הכי מדוברים בעולם, מאז שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2015 ונדד משם לפסטיבל לוקרנו ולפנטסטיק פסט באוסטין, טקסס. באתר האינטרנט IndieWire אף בחרו בו כ"אחד הסרטים הזרים הכי טובים שלא ראיתם ב־2016".

ארבעה סרטים על דמויות דתיות, מאמינות, בסרטים שמכבדים את אורח החיים שלהן. לא סרטי מחאה נגד דתיים או דת או אמונה (אפשר לטעון ש'ישמח חתני' נושא מסר אנטי־חרדי, אבל הוא מציג תמונה כה שובת לב של אמונה יהודית פשוטה ותמימה, שהיא מעקרת את המחאה והופכת את האנטגוניסט לדמות פרטית, ולא למייצגת של מגזר שלם). אני קורא לזה "הגל התיאולוגי של הקולנוע הישראלי". ארבעה סרטים שמצטרפים כבר לקורפוס הולך ומתחזק: 'אושפיזין', 'המשגיחים' (סרטו הקודם של יעיש), 'למלא את החלל' (סרטה הקודם של בורשטין), 'המשוטט' (סרטו הקודם של סיון). בעיניי זהו נס.

זה נס לא רק כי פתאום יש נושא שיחה שלם שלא היה קודם ותורם את חלקו לגיוון התוכני, אלא כי את הדיון הזה מבינים היטב בראש ובראשונה הצופים החילונים. 'לעבור את הקיר', סרט שעוסק באישה דתייה, נוצר על ידי חרדית ועוסק בנס, זכה לפני כחודש בפרס סרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל. הייתי בישיבה שבה התקיימה ההצבעה ושמעתי את הדיון. זה היה מחמם לב. ספק אם תמצאו קבוצה יותר חילונית ואפיקורסית מאותם 15 מבקרים, אבל את האמונה שחלקנו לא מסוגלים להבין (או אפילו לסבול) במציאות, אנחנו מקבלים בקלות בקולנוע. כי הרי קולנוע הוא אמנות הניסים, ואין נס גדול יותר מקומדיה רומנטית שבסופה שני אנשים מוצאים את זיווגם. חודש לפני כן, 'לעבור את הקיר' זכה בפרס אופיר לתסריט. כלומר, הערכה מצד תעשיית הקולנוע לעולם שבורשטין הביאה אל המסך. סרט נטול ציניות התקבל בחיבוק נטול ציניות, אמיתי. וזו אולי המהפכה שחיכיתי לה: הקולנוע כגשר שממסמס מניעות והתנגדויות וגורם לנו לחוש אמפתיה כלפי האחר.

הסרט החמישי שנכנס לרשימה, ואולי יוצא הדופן בה, הוא 'החטאים' של אבי נשר. יוצא דופן, כי נשר, חילוני אדוק, יצר סרט שאין בו דתיים, ובכל זאת מתנהל בו משא ומתן מעניין מול אלוהים וגורל. בסרטיו האחרונים, ובעיקר ב'הסודות' וב'פלאות', בחן נשר את החברה הישראלית מבעד למשקפי הדת והאמונה. אך בעוד בני דורו מביטים בשינויים בחברה הישראלית באימה ובניכור, נשר מסתכל על השינויים במצב האמונה הישראלית המתחזקת באמפתיה מוקסמת, ואף משועשעת, שיודעת להפריד בין הרוחני ובין המניפולציה הפוליטית שנעשית לעיתים בשמו.

'החטאים' מתקיים בעולם חילוני לחלוטין – האקדמיה למוזיקה ומערכת עיתון – בישראל ההדוניסטית והמתירנית של 1977. משפט המפתח בסרט הוא "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". בנות, במקרה דנן. אחת משתי גיבורות הסרט – עיתונאית, חובבת תיאטרון, שמאמינה שחטאי אביה הם היסוד לייסוריה – עוצרת לבחינה דרמטורגית פשוטה של מהלך העלילה: כשם שיש במאי להצגה, כך בוודאי יש במאי לעולם. כעת נותר לנו רק לפענח, כשם שפועלים מבקרי תיאטרון, איזו מין הצגה הוא מביים – אם זו קומדיה או טרגדיה, ואם זו בכלל הצגה שראוי להישאר בה עד סופה. זו פנייה פשוטה לעזרה שמימית, תפילה בעת שכרות, שהקולנוע העולמי ספוג בו – החיבור הטבעי לאלוהים כדמות ערטילאית של סעד, שהפכה להיות מזוהה בישראל רק עם "פולחן של דתיים".

לא צריך להרחיק מעבר לשמות חמשת הסרטים האלה כדי להבין את העולם החדש/ישן שבו הם מתקיימים: 'אבינו' (הרומז לסיפורי האבות במקרא, או לאבינו שבשמים); 'החטאים' (עיסוק בשכר ועונש, בטוב ורוע, במוסר תיאולוגי); 'תיקון' (מושג קבלי בהקשר של עולם המצוי בקלקול); 'לעבור את הקיר' (שם סמלי הלקוח מטרמינולוגיה חסידית); 'ישמח חתני' (שמו של פיוט דתי של עדות המזרח בשבת חתן). חמישה סרטים שצפו בהם יותר מ־850 אלף ישראלים. זה המיינסטרים החדש.

לפני כמה שבועות ישבתי עם שלושה מבמאי הסרטים האלה בפאנל שעסק בקולנוע וזהות יהודית. למרות שמבחוץ אפשר לחשוב שכל הסרטים האמוניים והדתיים האלה דומים, הרי שכל אחד מהם נוצר מנקודת מבט שונה בתכלית. רמה בורשטין מודה שהיא באה עם אג'נדה, ליצור קולנוע הלכתי העוסק בעולם של שומרי התורה והמצוות. המגבלה הזאת, היא אומרת, מקשה עליה מול הקהל ומחייבת אותה להיות יצירתית יותר, כי אחרת הצופה, כבר בסרט השני, עשוי לטעון "עוד פעם הדתיים האלה?", ולחוש שובע. נשר, שסיפר כי גם סרטו הבא עוסק במשברי אמונה ובחוזרים בתשובה, מספר כי העיסוק בצד היהודי של המדינה – שנולדה מתוך דת אחרת, סוציאליזם – מעסיק ומעניין אותו למרות חילוניותו, וכמי שלמד בישיבה תיכונית בניו יורק בנעוריו הוא לא מרגיש מאוים מהנושא. אבישי סיון העיד כי אמנם הוא מגיע מבית חילוני, אתיאיסטי, אבל סרטיו עוסקים בחרדים כי הוא מגיע ממסורת קולנועית אירופית, שבה העיסוק בדת הוא אינהרנטי לתרבות, שמבחינתה אמנות היא בעצמה כמו דת. כאמן, הוא שואף לנהל חיים של מסירות נפש, לחיות את ערכיו עד הקצה ולא ליפול לפיתויים, והעולם הדתי הוא מבחינתו מטאפורה טובה לכך.

למרות ההבדלים המהותיים ביניהם, שלושת היוצרים התייחסו לעובדה שהקולנוע בעצמו הוא עניין דתי, הדורש התמסרות מוחלטת, ויש בו ממד פולחני, קהילתי, קתרטי. וזה הרגע שבו המשיכה שלי לסיפורים האלה התבהרה לי: הפניית העורף של הקולנוע הישראלי לדיונים באמונה ואלוהים לא הייתה רק התנכרות למורשת התרבותית וההיסטורית של ישראל, אלא התנכרות למסורת הקולנועית, אשר בסיס היצירה שלה והצפייה בה הוא חוויה דתית כשלעצמה. בהנחה שחמשת הסרטים האלה אינם מופע חד־פעמי, ודומני שלא, הרי שיש כאן חידוש. חידוש שהוא בעצם עתיק מאוד.

צילום: מתוך הסרט "לעבור את הקיר"

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook