"מתבצע תהליך מסודר מאוד שבו אני מחליט על הקבינט ועל תפקידים אחרים. אני היחיד שיודע מי הם הפיינליסטים!" – דונלד טראמפ בטוויטר (15 בנובמבר 2016)
ימים אחדים לאחר בחירתו המטלטלת של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב התחיל הכאוס. סביב פעולתו הראשונה בדרך לבית הלבן – איוש צוות המעבר – שררה פאניקה מוחלטת. כריס כריסטי ואנשיו לא שרדו את משימת ההדחה, שנראתה כמו חיסול ממוקד בסגנון פרק 'החתונה האדומה' של 'משחקי הכס'. בתקשורת תיארו את הנעשה בחדרי חדרים כ"קרב סכינים". מייק רוג'רס, לשעבר חבר קונגרס ומקורבו של כריסטי, הגדיר זאת כ"טיהור סטליניסטי". וטראמפ, כמו טראמפ, נצמד לשדה הסמנטי המוכר לו, ז'רגון הריאליטי.
בחשבון הטוויטר הידוע לשמצה שלו, זה שהרחיקו אותו ממנו לפני הבחירות כדי שלא יכתוב שטויות כהרגלו, זה שלדבריו בראיון לתכנית '60 דקות' סייע לו בניצחון על הילרי קלינטון, הכריז טראמפ כי הוא היחיד שיודע מי הם הפיינליסטים. "הפיינליסטים" – מתי בפעם האחרונה פוליטיקאים שאמורים להחזיק בתפקידים בכירים כונו "פיינליסטים"? באיזו תחרות בדיוק הם נמצאים, ואיך זה שהנשיא הנבחר הוא היחיד שיודע, כאילו היה "רותי והמעטפה" הזכורה מ'כוכב נולד'. ובכן, כך נראית תחילת כהונתו של נשיא הריאליטי הראשון בהיסטוריה.
בתחילת המילניום, כאשר סוגת הריאליטי השתלטה על הטלוויזיה, רבים הזהירו מפניה. אמרו שהריאליטי מקדש את הפרובוקציה, המציצנות והצהוב, את חוסר המקצועיות, הבורות והנלעגות, את ההתבלטות לשם ההתבלטות. קראו לזה "מלחמת גלדיאטורים מודרנית". באותם ימים קשה היה לדמיין כי מלך הריאליטי והפרובוקציות, אדם שלא כיהן ולו יום אחד בתפקיד ציבורי, יצליח בעזרת עקרונות הז'אנר השנוי במחלוקת – הכל אישי, נמוך, רדוד, בשם "האמת שלי" – להגיע לתפקיד הרם בעולם.
–
"אם לפני 60 שנה הייתה טלוויזיה בכל בית – המדינה הזאת לא הייתה בוחרת לנשיא אדם בכיסא גלגלים"
– ראש סגל הבית הלבן (מרטין שין) לנשיא ארה"ב (מייקל דגלאס) בסרט 'הנשיא מאוהב' (1995)
טראמפ אינו הראשון שהבין את חשיבות המדיום הטלוויזיוני, את הצורך לדבר בסאונד בייטס, לעבור מסך ולמצוא סלוגן קליט כמו "אנחנו נחזיר את אמריקה לגדולתה". אובמה הבין את כל אלה לא פחות טוב, וגם לו הייתה ססמה קליטה – "כן, אנחנו יכולים". ולפניו, כשהאינטרנט והריאליטי היו עדיין בחיתוליהם, הנשיא ג'וזייה בארטלט מהסדרה 'הבית הלבן' השתמש במשפט פשוט שכתב ליאו מקגארי, איש סודו ויד ימינו, על מפית בתחילת מסעם המשותף – "בארטלט למען אמריקה".
למעשה, ארון סורקין, יוצר 'הבית הלבן', הרגיש את הדופק כבר ב־1995, כאשר כתב את התסריט לסרט 'הנשיא מאוהב': הוא ציין במרומז את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהסתיר את נכותו מעיני הציבור האמריקאי כדי להעביר את תובנותיו המדויקות על העידן הטלוויזיוני שבו אנו חיים. מאוחר יותר הסתיר גם הנשיא הטלוויזיוני בארטלט את מחלתו, טרשת נפוצה, מה שלא הפריע לאמריקאים לבחור בו לקדנציה שנייה. אבל אפילו סורקין לא יכול היה לנחש כי כעבור 20 שנה יופיע מתמודד לנשיאות שילעג לאדם בעל מוגבלות פיזית, כפי שעשה טראמפ בנובמבר 2015 – כאשר חיקה באכזריות, מול המצלמות, את תנועות ידיו של כתב ה'ניו יורק טיימס' סרג' קובלסקי, שסובל מארתרוגריפוזיס, מחלת שרירים מולדת.
הבנת המדיום אמורה לכלול בין השאר הכרה בגבולות הגזרה שלו. טראמפ, בניגוד לאובמה למשל, לא יודע להפריד בין המציאות לבדיון. לפי ה'ניו יורק טיימס', טראמפ שוקל להציע למיט רומני להיות מזכיר המדינה בין היתר בגלל שהוא ניחן ב"מראה של דיפלומט מן המעלה הראשונה, ממש כאילו ליהקו אותו לתפקיד" – מסוג הדברים שאמורים להישאר במסגרת הריאליטי 'המתמחה' מבלי שיגלשו לשיקול באיוש משרות בכירות. אבל בעיני טראמפ, החיצוניות היא מהות הכל. כשבועיים לאחר הבחירות, למשל, הטרידה את טראמפ העובדה שרשת CBS אף פעם לא מציגה תמונה יפה שלו, תמונה ממש, לא כמטאפורה, אלא רק כזאת שיש לו בה סנטר כפול.
מיליוני תומכי קלינטון או מתנגדי טראמפ המתינו בליל שמונה בנובמבר מול חשבונות הטוויטר והפייסבוק שלהם לרגע ההכרזה – "והזוכה הוא… היא… הוא… היא" – כדי לשגר נקמה מתוקה בת שתי מילים לעבר המועמד הרפובליקני: "אתה מפוטר!", אותו קאץ' פרייז שבישר בכל תכנית של 'המתמחה' על הדחת אחד המתמודדים והעניק דחיפה משמעותית לפופולריות של טראמפ. אבל בריאליטי הגדול בהיסטוריה יכול לזכות רק אחד – מי שמדבר ריאליטית שוטפת, ברמת שפת אם. וזהו טראמפ.
–
"המרוץ של טראמפ לנשיאות אולי לא טוב לאמריקה, אבל זה טוב לאללה עבור רשת CBS"
– לסלי מונבס, מנכ"ל CBS. פברואר 2016
אם באמצעי התקשורת הבלתי אמצעי של דורנו, הרשתות החברתיות, ניצח טראמפ בנוקאאוט צפוי, הרי שבאמצעי התקשורת הממוסדים, בעיתונים, באתרי האינטרנט ובתכניות האקטואליה בטלוויזיה, הטיפול בתופעת טראמפ היה אמור להתוות דרך. מלבד המאבק בין שמאל וימין, דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים, עמד על הפרק עניין ערכי. אבל במקום לזהות כי מדובר במפלצת תשומת לב שעשויה לגדול לממדים הרי אסון – התקשורת המשיכה להזין אותה בזמן אוויר יקר וקיבלה בתמורה רייטינג חסר תקדים.
העימות הטלוויזיוני הראשון בין קלינטון לטראמפ שבר את שיא הרייטינג של העימות בין רייגן לקרטר (1980), כשהצמיד למסך 84 מיליון צופים והפך לעימות הנצפה ביותר בהיסטוריה (25% יותר מהעימות הראשון בין אובמה לרומני ב־2012). היו לתקשורת לא מעט נקודות מילוט אפשריות – התבטאויותיו השוביניסטיות והגזעניות, הצהרותיו על בניית חומה בגבול ארה"ב־מקסיקו ומניעת כניסת מוסלמים לארה"ב וחשיפת ההטרדות המיניות – אבל הפוטנציאל המסחרי עיוור את כולם.
הדברים שנשא האיש החזק ביותר ברשת CBS בפברואר האחרון לא נאמרו מתוך נאיביות או היו פליטת פה אומללה. מונבס עצמו טען כי אמנם מדובר ב"קרקס תקשורתי", אבל העדיף להתמקד ב"טוב לאללה" והדגיש את מה שחשוב באמת: "הכסף זורם, וזה ממש כיף". ואם לא היה די במתן חותמת רשמית להתבטלות השיקולים העיתונאיים, הענייניים והמוסריים בפני האינטרסים הכלכליים, מונבס אף בחר לדרבן את טראמפ: "מצטער, זה דבר נורא לומר, אבל – אל תפסיק, דונלד, המשך בדרכך".
ההכאה על חטא מצד קברניטי החדשות הגיעה מאוחר מדי. כשלושה שבועות לפני הבחירות הסכים נשיא CNN ג'ף צוקר לומר כי הייתה זו טעות לשדר את העצרות של טראמפ ובכך להגדיל את התמיכה בו מצד גזענים. התירוץ של צוקר לאובססיה של התקשורת כלפי טראמפ בזמן אמת היה פשטני: "אף פעם אי אפשר היה לדעת מראש מה הוא יגיד, היה לזה כוח משיכה". ההצטדקות בדיעבד לא מנעה ממנו לחגוג במכתב ששלח לכל עובדי הרשת: "ערב הבחירות היה היום הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו. רבות עוד ייאמר על התפקיד שמילאה התקשורת בבחירות האלה. ספרים ייכתבו, מומחים יביעו דעתם ואחרים יספקו כפיים. מעולם לא הייתי גאה יותר לעמוד בראש ארגון כפי שאני גאה היום".
–
"בעל רגישות של כפתור קאפס לוק; כוכב ריאליטי ששויף בנייר זכוכית; האפנדיציט הראשון של אמריקה; אלביס שמן; פעוט סוציופת בן 70; ג'ורג' וולאס עם פאה; המוסוליני של הקזינו; נבל שעיר גדול וכתום; שקית דמגוגית של סוכריות גומי כתומות; מפלצת זבל נבזית; זחל גרוטסקי שהפך איכשהו לפרפר גרוטסקי יותר; נורת משמש מפלצתית; פח אשפה קלמנטיני; אסטרואיד שהרס מסיבת דינוזאורים; נוכל סדרתי, חובב דיקטטורים, שקרן פתולוגי, מעלים מסים, משחד פרקליטים"
– סמנתה בי (פברואר־דצמבר 2016)
בזמן שרוב העיתונאים חיפשו אחר הסנסציה הטראמפית הבאה, הפרשנים ניסו להתנבא באיזה שלב כל הטראמפ הזה ייגמר והבוסים של רשתות החדשות התענגו מהרייטינג – היו מי שהתאמצו מאוד להיות כלבי השמירה של אמריקה. מנחי תכניות הלייט נייט, הקומיקאים והסאטיריקנים ניסו לעשות כל שביכולתם כדי למנוע מטראמפ כניסה לבית הלבן.
בשנים האחרונות מדברים הרבה על הניסיון של הטלוויזיה ליצור אירועים מיוחדים, מדורות שבט, שימגנטו את הצופים למסך בזמן אמת. מסע הבחירות האחרון הפך כל תכנית לייט נייט ל"אירוע טלוויזיוני", משהו שחייבים לראות עכשיו כדי לדבר עליו מיד אחר כך, כמו גמר ריאליטי בשידור חי בימים הטובים של הז'אנר, אם תרצו.
סמנתה בי, מנחת תכנית הלילה 'פול פרונטל', שעלתה בערוץ הכבלים TBS במהלך המרוץ לנשיאות, התמסרה למלחמה בטראמפ. היא סיפקה לא רק כינויי גנאי (כמפורט לעיל), אלא גם נתנה פרשנות חתרנית וחדשנית מנקודת מבט נשית: בתגובה לאחת ההערות הארסיות של טראמפ כלפי קלינטון, הציעה בי למכירה באתר שלה חולצות טריקו שעליהן מתנוסס הכיתוב "I am a nasty woman". במקרה אחר היא השתמשה בטקטיקה של טראמפ עצמו כדי להגחיך את מעשיו: כפי שטראמפ נהג להעלות ספקולציות שקריות על קלינטון ועל אובמה בצירוף המילים האמורפי "אנשים אומרים ש", היא סיפרה כי "אנשים אומרים שטראמפ לא יודע לקרוא", והביאה "הוכחות".
ג'ון אוליבר, מגיש 'השבוע שעבר', לייט נייט שבועי בלילות ראשון של HBO, הציג יומיים לפני הבחירות קטע ארכיון מ־2013, כשעדיין היה חלק מהתכנית 'הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט', שבו הוא מגיב בהתרגשות למשמע הצהרה מוקדמת של טראמפ על רצונו לרוץ לנשיאות. "לך על זה!", התלהב אוליבר מודל 2013, "אני אתרום לקמפיין שלך בשם המדינה שממש לא רוצה שתהיה הנשיא שלה, אבל בהחלט רוצה שתתמודד". אוליבר גרסת 2016 נשמע שונה לגמרי אחרי שידור אותו קטע: "אני אידיוט. ואם אתם חושבים לא להגיע לקלפי כי אין שום צ'אנס שזה יכול לקרות, אתם טועים. תקשיבו למישהו שלמד בדרך הקשה".
סת' מאיירס, מנחה תכנית הלייט נייט של NBC, הציג שורה ארוכה של עובדות שליליות בנוגע לטראמפ, וביקר את כל מי שמשווה בין אותה רשימה לפרשת האימיילים של קלינטון. לואי סי־קיי, שהתארח ב'קונאן', הטוק שואו הלילי של קונאן אובריאן בערוץ הכבלים TBS, קבע כי צריך להצביע לקלינטון. ג'ון סטיוארט, שנעדר כיום ממסכי הטלוויזיה, השמיע את קולו מעל כל במה אפשרית והקריא בכנס שבו הופיע סדרת ציוצים בעלי גוון אנטישמי ובריוני שהטיח בו טראמפ הרבה לפני תחילת הקמפיין. טרוור נואה, שנכנס לנעליו הגדולות של סטיוארט כמנחה 'הדיילי שואו' בקומדי סנטרל, ניתח בזעם את האישיות הסליזית של סוג האדם שרוצה "לתפוס בחורה בפוסי" ומתרץ ב"זו שיחת חדר הלבשה". ביל מאהר הציג בתכניתו השבועית ב־HBO את טראמפ כטיפש יותר אפילו משרה פיילין, וכמה ימים לפני הבחירות ציווה על הקהל האוהד בהופעתו במדיסון סקוור גארדן לא להתעצל וללכת להצביע להילרי. סטיבן קולבר, שהחליף לפני כשנה וחצי את דיוויד לטרמן ב'לייט שואו' של רשת CBS, הביע שוב ושוב את סלידתו הגלויה כלפי המועמד.
יוצא הדופן ברשימת מנחי הלייט נייט ותכניות האירוח העוקצניות היה ג'ימי פאלון, שמגיש ב־NBC את 'הטונייט שואו', הפופולרית ביותר בין תכניות הז'אנר. פאלון נקט גישה פוליטית פחות, הזמין את טראמפ לאולפן והעניק לו פן אנושי, אפילו חמוד, כשפרע את שערו. אבל כאמור, ההתגייסות נגד טראמפ הייתה גדולה, גדולה כל כך עד שפאלון עצמו זכה לביקורת שוטפת מצד הקולגה סמנתה בי.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
ימי כתום // ארבע שנות טראמפ בטלוויזיה האמריקאית // מאת רותה קופפר
