בימים אלה, לא פשוט לשמש כנציגה הבכיר של ישראל בניו יורק. לא בגלל שישראל היא המדינה שיש לייצג – כבוד גדול מזה אין – אלא בגלל מצב החברה שאל מולה יש לייצג אותה. חודשים אחרי הבחירות לנשיאות, ארה"ב מקוטבת ומשוסעת יותר מאי פעם; וניו יורק היא בירת המחנה הפוליטי שיצא מהבחירות כשידו על התחתונה. במצב זה קיימת סכנה שמערכת היחסים המדינית החמה המתפתחת בין וושינגטון וירושלים תיצבע, בעיני אמריקה הליברלית, בצבעים מפלגתיים פוליטיים. כדי להבין מדוע מדובר באתגר אסטרטגי של דיפלומטיה ציבורית, יש צורך במעט פרספקטיבה היסטורית.
החלטתו של הנשיא הארי טרומן להכיר במדינת ישראל עם הכרזת הקמתה על ידי בן־גוריון הייתה אירוע חשוב מאוד. אך אין לראות בו את תחילתה של הברית האסטרטגית האמיצה בין ארה"ב לישראל. ברית זו חושלה שנים רבות לאחר מכן בידי שני נשיאים שונים מאוד זה מזה: לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון. רצה הגורל ושני נשיאים אלה זכורים בהיסטוריה שלא לטובה בהכרח: האחד בגלל מלחמת וייטנאם, ויורשו בשל פרשת ווטרגייט. אך הם תרמו תרומה היסטורית לישראל, בכך שעיצבו את הברית המשמשת יסוד מוסד לאסטרטגיה הקיומית הישראלית עד עצם היום הזה.
ג'ונסון וניקסון היו שונים מאוד. האחד ליברל טקסני ורעהו שמרן מקליפורניה. דמוקרט ורפובליקן. זה כוחה של התמיכה הדו־מפלגתית במדינת ישראל, שהחלה להתעצב באותה התקופה שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים: השלטון במעצמה המערבית עבר ממפלגה למפלגה, אך התמיכה בישראל נותרה בעינה. לא כל הממשלים האמריקאיים היו אוהדים באותה מידה למדינת היהודים, אך לא ניתן להסביר את התנודות בעזרת הפרמטר המפלגתי דווקא. רבים בישראל נשמו לרווחה כשהממשל הדמוקרטי עם ביל קלינטון בבית הלבן ו־וורן כריסטופר במחלקת המדינה החליפו את הרפובליקנים ג'ורג' בוש וג'ים בייקר. גם דוגמה הפוכה – של ממשל רפובליקני ידידותי המחליף ממשל דמוקרטי פחות אוהד, ניתן למצוא מן התקופה האחרונה ממש.
בארה"ב של היום הכל פוליטי, הכל מפלגתי. הפלות הן עניין פוליטי. כלי נשק גם. עונש מוות. ואפילו הדיון על מזג האוויר – כן, מזג האוויר! – הפך פוליטי עם התעוררות המחלוקת בנושא ההתחממות הגלובלית. באווירה הזו, השמירה על התמיכה במדינת ישראל כאחד הנושאים הדו־מפלגתיים היחידים בדיון הפוליטי הופכת מאתגרת יותר. תמיכה זו היא אולי הנושא האחרון שרפובליקנים ודמוקרטים מוכנים עוד להסכים על אודותיו. דוגמה מובהקת לכך ראינו לאחרונה כשמנהיגי הרוב והמיעוט בקונגרס עמדו כאיש אחד לגנות את החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם אשר הצביעה על ישראל כאשמה העיקרית בהמשך הסכסוך הישראלי־פלסטיני. שימור התמיכה הציבורית בהסכמה זו הוא היעד מספר אחת של הדיפלומטיה הישראלית אל מול הציבור האמריקאי.
הממשל הישראלי, על כל שדירותיו, מחויב למימוש יעד זה, ועומדים לו לשם כך כלים משמעותיים. ראש הממשלה הנחה אותי ברוח זו טרם יציאתי לשליחות וגם כיום. גם לציבוריות הישראלית תפקיד חשוב במערכה. בשל הקשרים ההדוקים בין החברה הישראלית לחברה האמריקאית, לשיח הציבורי בישראל נודעת השפעה אמיתית על האופן שבו נתפסת ישראל במרחב הציבורי בארה"ב. ניתן ואף חיוני להביע עמדות נחרצות ביחס לסוגיות קונקרטיות של מדיניות אמריקאית. מותר לשבח את הממשל ומותר לבקרו. ואולם, שומה על הקולות השונים והמגוונים בחברה האזרחית בישראל לגלות אחריות. להבחין בין נקיטת עמדות אלה לבין הישאבות אל תוך הקלחת המפלגתית האמריקאית. אחריות כזו תתרום תרומה אמיתית לקיום וביצור הברית הישראלית־אמריקאית למשך דורות.
–
- שמונה צעדים לצמצום הסכסוך | המאמר המלא מאת ד"ר מיכה גודמן | הוצאה מחודשת
- מיהו ישראלי? זהות במבחן // מאת רחל עזריה
- מאה הימים הראשונים // הטור של אורן נהרי
