לפני 15 שנה (פחות חודש), כשהוקרן סרט הביכורים של דובר קוסאשווילי 'חתונה מאוחרת' בפסטיבל קאן, התחיל עידן חדש בתולדות הקולנוע הישראלי. כמה חודשים אחר כך הוא גם יזכה בפסטיבל ירושלים, יסחף את פרסי אופיר, ימכור 300 אלף כרטיסים, יהפוך לסרט הישראלי הראשון שמכניס יותר ממיליון דולר בקופות באמריקה ויזניק את הקריירות הבינלאומיות של מוני מושונוב, ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ. 'חתונה מאוחרת' חשף עבור ישראל והעולם דור חדש של יוצרים שפתח את התקופה הכי מרתקת בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. בארץ, זיהה זאת הממסד והחל ביוזמות שיווק בינלאומיות אינטנסיביות ומלאות ביטחון עצמי; ובחו"ל, אותם פסטיבלים בינלאומיים שהתעלמו מהקולנוע הישראלי ברוב שנותיו החלו לגלות אותו, במקביל לקהל האמריקאי. למעשה, הסרט יצר פרדיגמה חדשה שלא הייתה מוכרת לקולנוע הישראלי: אפשר להצליח גם בישראל וגם בחו"ל – האחד לא חייב לבוא על חשבון השני.
קורות החיים של הקולנוע הישראלי השתבחו מאז ללא הכר: 'כנפיים שבורות' של ניר ברגמן זכה בפרס הגדול בפסטיבל טוקיו ובפרס הקהל בברלין (2002); 'אור' של קרן ידעיה זכה במצלמת הזהב בקאן ו'ללכת על המים' של איתן פוקס הפך לסרט הישראלי הראשון שמכניס למעלה מ־2 מיליון דולר בקופות בארה"ב (2004); לראשונה מאז עודד קוטלר ('שלושה ימים וילד', 1967) זכה שחקן ישראלי בפרס המשחק בקאן – חנה לסלאו על 'אזור חופשי' של עמוס גיתאי (2005); 'אדמה משוגעת' של דרור שאול זכה בפרס הגדול בתחרות הבינלאומית של סאנדנס, 'בופור' של יוסף סידר זכה בפרס הבימוי בברלין (ומאוחר יותר נעשה לסרט הישראלי הראשון זה 23 שנים שהועמד לאוסקר הזר), 'חופשת קיץ' של דוד וולך זכה בפרס הגדול בטרייבקה, 'ביקור התזמורת' וששון גבאי כבשו את קאן ו'מדוזות' של שירה גפן ואתגר קרת זכה במצלמת הזהב באותו פסטיבל (2007); 'ואלס עם באשיר' זכה בגלובוס הזהב, היה מועמד לאוסקר ובדרך ליקט פרסים היסטוריים ברמה הישראלית, כמו פרס סזאר לסרט הזר, פרס גילדת הבמאים לסרט תעודה ועוד (2008); 'לבנון' זכה בפרס הגדול בוונציה, ההישג הכי משמעותי לסרט ישראלי בזירת הפסטיבלים הבינלאומיים עד היום, ו'עג'מי' היה לסרט הישראלי השלישי ברציפות שמועמד לאוסקר הזר; ניר ברגמן זכה (בפעם השנייה) בפרס הגדול בטוקיו, הפעם על 'הדקדוק הפנימי' (2010); 'הערת שוליים' זכה בפרס התסריט בקאן והיה מועמד לאוסקר הזר (מועמדות שנייה לסידר – הישג שרק אפרים קישון ומשה מזרחי הגיעו אליו בישראל) ו'בוקר טוב מר פידלמן' של יוסי מדמוני זכה בפרס הראשון בפסטיבל קרלובי וארי (2011); הדס ירון זכתה בפרס השחקנית בוונציה על 'למלא את החלל' (2012); 'מי מפחד מהזאב הרע' של אהרון קשלס ונבות פפושדו הפך לאחד הסרטים הישראליים הכי מדוברים בעולם והביא את הקולנוע הישראלי לראשונה לפסטיבלים ולמבקרי קולנוע שלא שמעו עליו לפני כן (2013); 'אפס ביחסי אנוש' זכה בפרס הגדול בטרייבקה ושישה סרטים ישראליים הוקרנו בקאן, יותר ממספר הסרטים הסיניים באותה שנה (2014).
הרשימה הארוכה הזאת היא רק ראשי פרקים של ההישגים הבינלאומיים הכי בולטים של הקולנוע העלילתי הישראלי. ישנן תקופות שבהן מדינות הופכות פתאום אופנתיות ובמאים מפנים זרקור אל תעשייה לאומית שגורפת לפתע שלל פרסים. בשנים האחרונות ראינו את זה קורה באיראן, במקסיקו, ברומניה, וממש לאחרונה באיסלנד. לפני 15 שנים זה קרה גם לישראל, אלא שבאופן מפתיע – ודאי לאור העובדה שבתקשורת העולמית ישראל זוכה במקביל לכותרות שליליות מנקודת מבט מדינית־פוליטית – זה יצא מגבולות הטרנד ולא נעצר.
מה קרה בתחילת שנות האלפיים שהזניק את הקולנוע הישראלי
השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מה קרה בתחילת שנות האלפיים שהזניק את הקולנוע הישראלי לרשימת הישגים כה מפוארת.
1. חוק הקולנוע. החוק, שעבר ב־1999 והתחיל להיות מיושם ב־2001, מבטיח עד היום לקולנוע הישראלי סכום קבוע ויציב שהתחיל עם 60 מיליון שקל בשנה ועלה באחרונה ל־80 מיליון. הכסף הזה הסדיר כמה דברים: הראשון, עלייה משמעותית בכמות הסרטים שמופקים בארץ. השני, תמיכה במוסדות שעוזרים לחשוף את הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם. וכך, גם עושים יותר סרטים וגם יש מקומות שיכולים להציג אותם (סינמטקים, פסטיבלים). בשנתיים האחרונות הופצו בארץ כ־35 סרטים ישראליים בשנה – כמות חסרת תקדים. רוב הסרטים יוצאים לחודש בבתי הקולנוע, מביאים כמה אלפי צופים, נודדים בין פסטיבלים קטנים בעולם ומתאדים אל השכחה. אבל בכל שנה יש כארבעה סרטים, לפעמים אף יותר, שמצליחים לבלוט. חלקם רק בישראל, חלקם רק בחו"ל, אבל כמה מהם גם וגם.
2. קרנות הקולנוע. אפשר להגיד שזה צירוף מקרים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמהפכה אירעה בסמוך לכניסתו של כתרי שחורי לתפקיד מנהל קרן הקולנוע הישראלי. שחורי הוביל שינוי תפיסתי לגבי איזה סוג סרטים אמור להיות ממומן על ידי הקרן ובמקביל דחף את הקולנוע הישראלי בעולם, בין היתר בזכות הסכמי קופרודוקציות. צריך גם לתת קרדיט לקרן רבינוביץ – ולחזון של מנהלה האמנותי נחמן אינגבר – שמ־2004 התחילה לתמוך בסרטים באורך מלא. לעתים הקרנות מתחרות זו בזו, לעתים משלימות זו את זו – וביחד הן יצרו לקולנוע הישראלי פרופיל מגוון, שנע בין האמנותי לפופולרי.
3. היוצרים. צריך לזכור: 'חתונה מאוחרת' הופק לפני יישום חוק הקולנוע, להזכירנו שלא הכול עניין של כסף, צריך גם כישרון וחזון. ייתכן ש'חתונה מאוחרת' היה מגיע להישגים גם בלי חוק הקולנוע, אבל הייתה כאן סינרגיה מופלאה בין דור חדש של יוצרים שחשב על הקולנוע אחרת מהדורות שקדמו לו, ובין תמיכת הממסד בהם. זהו דור של יוצרים שלמד קולנוע בשנות ה־90 במקביל לתחילת ערוץ 2 ושידורי הכבלים, והבין שאולי אפשר לעשות מזה גם קריירה. בשנות ה־90 הפסיק הקולנוע הישראלי להיות חובבני והפך ממוקצע, עם איגודים ועם אנשי צוות בכירים. השדרוג הטכני של שנות האלפיים אִפשר גם ליוצרי הדורות הקודמים לחזור לתמונה וליצור את סרטיהם הטובים ביותר: משמי זרחין ועד ארי פולמן, מאבי נשר עד נסים דיין. עבור מי שגדל, כמוני, על הקולנוע הישראלי של שנות ה־80, מהפכת שנות האלפיים הייתה ברורה לעין: הקולנוע הישראלי התחיל להיראות טוב. סוף־סוף אפשר היה לאהוב סרטים ישראליים בלי אפולוגטיקה.
אבל מעבר לצד הטכני קרה דבר מעניין נוסף: החיבור בין היוצרים ובין הקהל. זו, דומני, המהפכה הגדולה; דור שלם של יוצרים הבין שקולנוע אמנותי ואישי יכול להיות גם קולנוע נגיש ופופולרי, דור שגדל על קולנוע ישראלי ומנהל דיון עם האבות המייסדים שלו. 'חתונה מאוחרת', כמו גם 'כנפיים שבורות', הם דוגמאות מצוינות לכך: סרטים אישיים, פרטיים, שהקהל האנין ראה את ערכיהם הליריים והאמנותיים, והקהל העממי התחבר לרגש ולהומור שבהם.
–
השאלה השנייה שנשאלת בדרך כלל היא מתי כל הטוב הזה ייגמר, או בגרסה החיובית שלה – איך לא הורסים את זה. בהנחה שקולנוע הוא עניין מחזורי, ההיגיון אומר שמתישהו הרצף הזה אמור להגיע לסופו. מה יכול להפיל את הקולנוע הישראלי? הגירה המונית של היוצרים הכי בכירים אל שדות הקולנוע בחו"ל, למשל. למעשה, זה כבר קורה: יוסף סידר, ארי פולמן, נדב לפיד, אהרון קשלס ונבות פפושדו כבר עסוקים יותר בפרויקטים בינלאומיים דוברי אנגלית או צרפתית ופחות בקולנוע ישראלי.
אבל את מקומם, אפשר להניח, ימלאו כישרונות חדשים. בכלל, יש סיבה לאופטימיות בגזרת היוצרים; נדמה שהקולנוע הישראלי הולך ונעשה הרפתקני ושאפתני יותר: מצד אחד, פנייה לקולנוע ז'אנריסטי (כמו סרטי האימה 'מי מפחד מהזאב הרע', 'מסווג חריג' ו'ג'רוזלם', ואנחנו עדיין מחכים לסרטי המד"ב הישראליים שבוא יבואו) שעוזר גם לקהל צעיר יותר להתחבר לקולנוע הישראלי (שתמיד תקשר טוב יותר עם קהל מבוגר); ומצד שני, תעוזה גדולה יותר דווקא לכיוון של קולנוע אמנותי, אפילו ניסיוני (למשל, סרטיו של נדב לפיד, 'השוטר' ו'הגננת', וגם 'תיקון' של אבישי סיון, להיט הפסטיבלים הנוכחי).
וקרנות הקולנוע, שכבר יודעות איך לבחור תסריטים עם עלילה סדורה ומיינסטרימית, צריכות למצוא דרך לקדם יוצרים בעלי חזון צורני, כי בסופו של דבר, מ'חתונה מאוחרת' ועד 'לבנון', מ'ואלס עם באשיר' ועד 'הערת שוליים', אלה הסרטים שהיה בהם חזון ויזואלי דומיננטי שהפכו לסנסציה עולמית.
השאלה, אם כך, עוברת אל הממסד. בכל פעם שקרתה קטסטרופה בקולנוע הישראלי, זה הגיע מהצמרת: התקוממות של יוצרי הקולנוע הצעירים נגד סרטי הבורקס בשנות ה־70, שמחקה ז'אנר שלם; וקיצוץ תקציבים בשנות ה־90. חוק הקולנוע מ־1999 מבטיח שיהיה קשה מאוד לממשל קפריזי להזיק לתעשיית הקולנוע, לקצץ את תקציביה ולשלוט בתכניה, אבל זה אפשרי. כשאני שומע את נאומיה של שרת התרבות מירי רגב אני חושש שיהיה מי שינסה להזיק לקולנוע הישראלי, מכל מיני טעמים, גם אם לכאורה חלקם מוצדקים. אני נזכר בשרת התרבות הקודמת לימור לבנת, שכמו רגב נכנסה לתפקיד עם המון הכרזות, רצון לאלף את היוצרים והתרעמות נגד התעשייה, ובסופו של דבר הפכה לאחד האנשים שהכי היטיבו עם הקולנוע הישראלי ועמדו לצדו בכמה רגעי משבר (ולבסוף, עם העלאת תקציבו). לבנת למדה שהדרך לתקן את הקולנוע, על פי עמדותיה, אינה לבטל משהו אחד על חשבון משהו אחר, אלא להוסיף אליו. זה הביא לגיוון בתכנים ובזהות היוצרים. אם זו תהיה שיטתה של רגב, הרי שהקולנוע הישראלי רק יפרח וירוויח מכך, אבל זה דורש בגרות ושיקול דעת, שמגיעים בדרך כלל עם היכרות ולא עם ניכור.
