עכשיו, כשאנחנו יודעים סוף סוף מהי מדיניות הממשלה ומה החזון לעתידנו פה ("שואלים אותי 'אם לעד נחיה על חרבנו?' – כן!". בנימין נתניהו, 26.10.2015), אפשר להסיר את הלוט מעל התחושה הכמוסה שמפעמת בלב אלפי ישראלים. זו שהם נאבקים בה, ושמאיימת לפרוץ החוצה.
במשאלי שביעות רצון האוכלוסייה בישראל דווקא תמיד מצביעה בעד. מזג האוויר נהדר, התרבות משגשגת, יצר החיים וההנאה בועט. ישראל זוכה במיקומה הגבוה, כנראה משום שהשאלות הן ספציפיות מאוד. אז כן, המשפחה זה פה, השפה זה פה, הצ'אפחות זה רק פה. אבל נראה שאם רק ישנו במעט את סגנון השאלות תתגלה אמת אחרת. מסתובב כאן דור שייאושו גובר והולך. ולא, לא רק הדקירות ברחוב. כבר חווינו דברים קשים יותר. הייאוש החל עוד קודם. זה לא הסכינים, זו העובדה שלעולם לא תופסק הנפתם. העובדה שהאומה שהנפיקה את הרצל ואת בן־גוריון לא מצליחה לייצר מנהיג בעל אומץ, עמוד שדרה וחזון.
"זה הם, זה לא אנחנו", מצטדקים סרבני המשא ומתן. יש לנו אויב קשה ואכזר, אבל איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים מבני האומה החקרנית, היזמית, היצירתית, האוד המוצל שהפך לאימפריית רפואה, כלכלה והייטק – מאמינים ש"הם" שקובעים את עתידנו ולנו אין מה לעשות בנידון? זו העובדה שכבר שנים לא רק שלא הופכים כל אבן, אלא גם לא מתכופפים מתחת לפנס, כדי לנסות לשנות את גורלנו. זו העובדה שאין דבר קל יותר מלומר "זה מה יש" ולהיפטר מכל אחריות; זו התקווה שהפכה מסיבה לחיות – לכותרת ריקה של ההמנון הלאומי.
אבל בכל זאת נותרות כמה שאלות. למה מי שמיואש נשאר פה? ומה בהבטחת נתניהו בכל זאת לא מייאש את רוב הישראלים? שתי תכונות מדהימות יש לישראלים, אולי ליהודים ככלל – יצר ההישרדות ואמונה (שתוצר לוואי שלה הוא יכולת הכחשה – כלי חשוב להישרדות). אמנם האמונה בצדקת הדרך ובחיים על אדמת הארץ הקדושה, שניתנה לנו ישירות מבורא העולם, בהחלט מטעינה את החיים, אבל האם גם למאמינים לא יימאס לעולם לחיות במציאות מדממת כזאת? והרי לא מדובר רק במלחמת נצח. עוד לא דיברנו על יוקר המחיה, משבר הדיור, רמת החינוך; על התחבורה, המשטרה, השחיתות; על נבחרינו שעושים לביתם על חשבוננו; על מעמדנו בעולם; על אי־השוויון בנטל – הצבאי והמשקי; על התפוררות החברה, הערבות ההדדית והסובלנות; על האלימות ברחובות, ההסתה ברשתות; על הבקיעים בדמוקרטיה. אולי חייבים אמונה יוקדת בשביל לשרוד כאן, ואם כך, אין כל טעם להילחם על האיזון שבין 'יהודית' ל'דמוקרטית'.
ולשאלה הראשונה: יש הרבה סיבות להיאחז בישראל, זולת היותה מדינת היהודים וציונות מפעמת. התרבות על כל ביטוייה, השפה, המשפחתיות, הביתיות, הנוסטלגיה, המעורבות, המחויבות, התנ"ך, המאבק על הארץ, האנטישמיות בעולם, השואה. ועדיין – מאז ומתמיד היינו מרוצים, אבל חיפשנו אמריקה. עכשיו כל כך הרבה אינם מרוצים ומחפשים מוצא. יש מי שרוצה ללכת ואין לו איך ולאן. מה שרק מעמיק את הייאוש. אבל הרוב, שיבין שכל עוד יש סיכוי צריך להילחם עליו, צריך להטות את הגה הספינה. כי צריך לשמור על הבית. כי אין לנו מקום אחר. אלה סיבות טובות מאוד להישאר, אבל התהליך השלילי מואץ כל הזמן. בקרב רבים מדי מפעמת, לעתים קרובות מדי, התחושה שגם אלה עלולות להפוך, בעוד זמן לא רב, לקלישאות ריקות.
–
- נגיף ההזנחה // מה באמת עשו הפוליטיקאים והרגולטורים לקידום מערכת הבריאות? // מאת נורית קנטי
- עקומת וושינגטון // התמודדות הנשיא טראמפ עם משבר הקורונה // מאת חיים איסרוביץ
- טראמפוורלד // הטראמפיזם של 2020 // הטור של נדב איל
