fbpx

האלבום מת, תחי המוזיקה? // מור קומפני

0

בפרפראזה על הקלישאה הידועה ההיא עם הלימונים ולימונדה, אם החיים מזמנים לך בגידה – עשה ממנה אלבום מוזיקלי. לפני שנה וחצי זה בדיוק מה שעשתה ביונסה. 'לימונדה', אלבומה השישי של הזמרת, ובעיני מבקרים רבים הטוב ביותר שלה, שוחרר לאוויר העולם ביום אביבי אחד, בהפתעה, ללא הכנה מוקדמת – מלבד כמה אזכורים רנדומליים של המילה 'לימונדה' מצד ביונסה במדיה החברתית. אמנם זה קצת פחות מפתיע כשמתחשבים בעובדה כי גם אלבומה החמישי יצא באותה השיטה, אבל בכל זאת, ב'לימונדה', שלווה בסרט בן 60 דקות ששודר ב־HBO, היה אפקט "וואו" שונה לגמרי. ה"וואו" הזה נבע בעיקר מתוכן האלבום, שעסק בתהליך שעובר על אישה נבגדת, והתעצם בזכות הופעתו בתזמון מושלם.

באותם הימים צצו במדורי הרכילות שמועות באשר לפרידה של ביונסה מבן זוגה ג'יי זי על רקע בגידה. זמן קצר לאחר מכן אירעה תקרית מתוקשרת שבה תועדה סולאנז', אחותה הצעירה של הזמרת, כשהיא מכה את ג'יי זי לעיני ביונסה, מבלי שזו תנסה להפריד – מה שליבה מטבע הדברים את הלחשושים על אודות הבגידה. האלבום, כאמור, השתלב היטב בתוך כל הדרמה. כל השירים ב'לימונדה' נוגעים בשלבי ההתמודדות עם בגידה – המתח, הגילוי, העלבון, הכעס, השנאה, המחילה והאהבה הגדולה. כל ציטוט תמים שנשלף מתוך המילים ששרה הזמרת נתפס כדברי אלוהים חיים ושלח את המעריצים והעיתונאים לחפש סימנים מקבילים בחיי הזוג המלכותי. כל העולם תחב את אפו, יותר מאשר במקרים דומים, לתוך הסיפור הצהוב. ואילו ביונסה עצמה – היא שמרה על שתיקה, דממת אלחוט, רק נתנה לשירים ולמוזיקה לדבר בשמה על הבגידה שהייתה או לא הייתה.

'לימונדה' הפך לאלבום הנמכר ביותר ב־2016 ברחבי העולם עם 2.5 מיליון עותקים פיזיים ודיגיטליים. יותר מאדל, דרייק וקולדפליי. יותר מהאלבום האחרון של דיוויד בואי המנוח. ההישג של האלבום הזה מרשים עוד יותר כשמתעמקים ברשימת הסינגלים הנמכרים ביותר באותה השנה – בעשירייה הפותחת לא תמצאו אפילו שיר אחד של ביונסה. במילים אחרות: המעריצים, שרצו לקבל את סיפור הבגידה המלא בגרסת ביונסה, בחרו לקנות את האלבום השלם. ובזמן שמיליוני סקרנים רכשו את 'לימונדה', גירדו אלפי מבקרי מוזיקה בכל העולם את פדחתם: רגע, מה קורה פה, לא סיכמנו לפני כמה שנים שהאלבום מת?

התמונות שבאלבום

הסיבה העיקרית לקביעת מותו של האלבום קשורה בעיקר לעניינים טכנולוגיים. ולכן, אם נרצה להבין אם מדובר בתחייה מחודשת או בפרפוריו האחרונים של המת, יש לחזור יותר מ־100 שנים אחורה, לזמן שבו הוא נולד. מאז ימי אמיל ברלינר, שהמציא את התקליט בשלהי המאה ה־19, ועד ימי ביונסה, עבר האלבום לא מעט תהפוכות. בתחילת הדרך הסתפקו המאזינים בתקליט בקוטר 25 ס"מ שהגיע למהירות של 78 סיבובים לדקה ושהצליח להכיל שלוש דקות מוזיקליות בכל צד, כלומר שני שירים בסך הכל. נקודת המפנה המשמעותית הראשונה הגיעה ב־1909 בזכות חברת אודאון רקורדס הגרמנית שהוציאה למכירה את מארז 'מפצח האגוזים' של צ'ייקובסקי. המארז, שכלל ארבעה תקליטים בעלי שני צדדים בתוך כריכה קשה, זכה לכינוי "אלבום" בשל אריזתו המהודרת והאפשרות לעטר את הכריכה בתמונתו של האמן ובאותיות מעוצבות. הפורמט החדש הרשים את שאר חברות התקליטים, שהחלו לחקות את השיטה. בדרך כלל העטיפות היו פונקציונליות, דלות ורזות, בצבעי שחור ולבן. רק לעיתים נדירות הגיחו אלבומים מהודרים שכללו בתוכם את שם האמן ורשימת השירים בפונטים מעוצבים, ומידע נוסף על חברת התקליטים והיצירה.

הראשון לזהות כי העטיפה חייבת להיות אטרקטיבית היה מאייר ומעצב בשם אלכס שטיינוויס. אביו היה מעצב נעלי נשים, אמו הייתה תופרת, והוא עצמו מונה בגיל 23 למנהל האמנותי של חברת התקליטים קולומביה. האלבום הראשון שעיצב שטיינוויס היה אוסף שירים של רוג'רס והארט (1939), שהקפיץ את המכירות ב־900% בזכות העטיפה. שטיינוויס, שעיצב במהלך הקריירה שלו יותר מ־2,500 עטיפות אלבומים, לא עצר כאן – הוא פיתח עטיפה שתחליף את נייר הקראפט המחוספס ששרט תכופות את התקליט. עד אמצע שנות ה־40 רוב עטיפות האלבומים של כל החברות כבר היו צבעוניות, מאוירות ובעלות ציפורניים קהות.

בעשורים הבאים צצו חידושים טכנולוגיים שסייעו לקונספט של האלבום לצבור תאוצה – תקליט הוויניל שהסתובב במהירות גדולה משמעותית והכיל למעלה מעשרה שירים, הווקמן שאיפשר לחובבי המוזיקה לשמוע את האמן האהוב עליהם בכל זמן ובכל מקום מתנגן בתוך קופסה קטנה עם סליל שנקראה בצרפתית "קסטה", התקליטור שגרם להנאה דומה בזכות הדיסקמן, ועוד. במשך יותר מ־50 שנה לא היה דבר מרגש יותר עבור חובבי המוזיקה מאשר לגשת לחנות התקליטים, לבחור תקליט, קסטה או דיסק של האמן הנערץ עליהם או של אמן חדש שזכה להמלצת המוכר, לחבוש אוזניות עצומות על האוזניים, ללחוץ על כפתור הפליי כדי לדגום 30 שניות מכל שיר, ולבסוף, להגיע הביתה, לקרוע בעדינות את עטיפת הניילון הצמודה מדי, לגרד עם הציפורניים את מדבקת המחיר, לשקוע בכל מילה, בכל צילום, בכל שרבוט, בכל קרדיט שמופיע על עטיפת האלבום, להסניף את הריח החדש לתוך הנחיריים, לתוך הלב, ואז, רק אז, לפוצץ את האוזניים או את חלל הבית בווליום מוגזם, ושוב, ושוב. ועבור האמנים, לא היה דבר שלם יותר מאשר להיכנס לאולפן ההקלטות ולא לצאת ממנו עד ללידת אלבום חדש.

תולדות הארכת הזמן

טכנולוגיה ואמנות הן שני ענפים השונים בתכלית זה מזה – הראשון מבוסס מדע ומחקר, ניסוי וטעייה, והשני מבוסס על נפש חופשית, חוויות אישיות, רגעים היסטוריים ויצירתיות. למרות הריחוק הקונספטואלי ביניהן, לנצח יצעדו האמנות והטכנולוגיה יד ביד, שעונות זו על זו. ברוב המקרים, בכל עידן, חב הסגנון האמנותי החדש את חייו לשינוי הטכנולוגי, וכל שינוי טכנולוגי נוצר על מנת לשרת נאמנה את הסגנון האמנותי. התלות של אמנות המוזיקה באמצעי מדיה כמו הרדיו, למשל, יצרה מגבלת זמן טכנית של רצועות קצרות, בנות שתיים או שלוש דקות. הפורמטים הטכנולוגיים המאוחרים כבר הגמישו לטובת האמנות את הזמן ושינו את חוויית ההאזנה, בכל פעם עוד טיפה. תקליט הפך לאסופת שירים, מארז מוזיקלי הנושא עמו מטען תוכן מחייב: מכמה שירים שיצאו באריזה אחת נדרש כעת מכנה משותף, סגנוני וגם נרטיבי. שיר נמדד פתאום לא רק כיחידה בודדת אלא בהשוואה לשיר שנמצא לפניו ולזה שאחריו, וכל אחד מהם היה חלק ממכלול. התפתחויות נוספות, כמו ההשקעה בכל מה שמתווסף לאלבום – העטיפה, הצילומים והקרדיטים – שינו את הרגלי הצריכה למשיכה לאלבום על פי צורתו החיצונית, הזדהות עם היוצר בשל פיסות מידע שהתווספו לאריזה, והשקעה רגשית בעלת משמעות גדולה יותר מעבר לצלילים עצמם.

סרט הטלוויזיה הבריטי 'כשהאלבום שלט בעולם' (2015) משרטט את קו פרשת המים, תחילת תור הזהב של המוזיקה המוקלטת, ברגע שבו הפסיק התקליט להיות פורמט שמשמש למוזיקה קלאסית או לסינגלים, והפך למעיין נובע של יצירתיות בזכות מתיחת גבולות הזמן של תקליטי ה־12 אינץ'. זו הייתה תקופה חד־פעמית, שבה כמעט כל ז'אנר מוזיקלי זכה לחידוש יצירתי, והאמנים נדחפו על ידי תקציבי ענק ששריינו עבורם חברות התקליטים.

'פט סאונדז', אלבומם של הביץ' בויז מ־1966, למשל, היה בית ספר לאמנות ההקלטה והתחכום הקולי. עד אותו אלבום חיברו ושרו חברי הלהקה שירים קלילים על בחורות יפות, משקפי שמש וגלישה, בעלי לחנים פשוטים ונטולי מורכבות. בריאן ווילסון, אחד הגאונים המוזיקליים הגדולים ביותר של עידן הפופ, כתב והלחין אלבום קונספט שבו כל שיר מתקשר למשנהו, ושעוסק בכללותו באהבה והתבגרות, מעין התפכחות לתוך מציאות אחרת מזו ששרו עליה חברי הלהקה עד כה.

היה זה אלבום מורכב ומאתגר בעטיפה מוזיקלית חדשנית, מוקפדת ומרתקת. שולבו בו הרמוניות מלאכיות, כמו גם קולות של חיות, רכבות, מזחלות ושאר צלילים שהתייחסו לעולם שנמצא מחוץ לאולפן. היום זה נעשה בלחיצת כפתור, אבל אז זה דרש דיוק טכני שלווה במאמצים כבירים. כמה מהטייקים הוקלטו יותר מ־100 פעמים עד לשחיקתם המוחלטת של הנגנים, הזמרים ושאר הצוות. אבל ווילסון, פרפקציוניסט מטורלל שכמותו, הצליח להנפיק בעזרת עריכת צליל שכמוה לא נשמעה קודם לכן את אחת מיצירות המופת הגדולות של היובל. הביץ' בויז הצליחו סוף־סוף לקרוא תיגר על שלטונם הבלעדי של הביטלס, הציבו רף עליון כמעט בלתי אפשרי להשגה, וגרמו לאמנים אחרים לצאת למסע של חיפוש מוזיקלי ולמתוח את גבולות יצירתם השלמה.

פסקול של דור

הדוגמה הטובה ביותר, ככל הנראה, להשפעה המסחררת של יצירה מוזיקלית שלמה, הגיעה כעבור שנה עם 'תזמורת הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר', אלבומם השמיני של הביטלס, ובעיני לא מעט מבקרים האלבום הטוב ביותר שנוצר אי פעם. 'סרג'נט פפר', שיצא ארבע שנים אחרי תחילת הביטלמניה, משקף את השינויים הטכנולוגיים, התוכניים, העיצוביים והקונספטואליים שהתגבשו בעולם המוזיקלי של אמצע וסוף שנות ה־60. חברי הלהקה בדיוק החליטו לסיים את סיבובי ההופעות בעקבות תשישות שנבעה ממעמדם האלוהי בבריטניה ובארה"ב, חשש מביקורת ציבורית שתצא משליטה בתגובה להתבטאויותיו האנטי־דתיות של ג'ון לנון, ועוד סיבה קטנה: רצון עז להתרכז בדבר שלשמו הם התכנסו מלכתחילה – יצירת מוזיקה. האלבום הושפע מ'פט סאונדז', הודה פול מקרטני, ומהרעיון של אלבום־נושא שבלט בתקליטיו של פרנק זאפה.

מטרת האלבום הייתה להציג אלטר אגו משוחרר עכבות – אלבום שיוכל לעורר הדים במקום הלהקה, יצירה שלא נוטלת על כתפיה את כובד המותג שהפך להיות הביטלס. לא מדובר באלבום הקונספט הראשון, ולמעשה, זהו אלבום קונספט נטול קונספט, או ליתר דיוק, אלבום קונספט שמערער בעצמו מן היסוד את המושג הזה (סיפור המסגרת, על אותה להקה בדיונית, מופיע רק בשני שירים), אבל הביטלס ידעו מראש כי 'סרג'נט פפר' יגרום למעריצים המושבעים ולמבקרים לחפש אחר הקשר הסבוך בין השירים והחליטו ללכת על הגימיק הזה בכל הכוח. והם צדקו.

בפן האמנותי, חברי הביטלס שילבו באלבום סגנונות כמו רוק פסיכדלי ומוזיקה קלאסית, השתמשו בטכניקות הקלטה חדשות ובכלי נגינה שהיו זרים עד אז לאוזניים מערביות, הגיעו לאולפן עם רעיונות כלליים שגובשו שם עם אנשי הסאונד ולא עם שירים מלאים, וסיימו את התקליט בדרך בלתי שגרתית: בניגוד לתקליטים אחרים מאותה התקופה, שבהם המחט הייתה מתרוממת וחוזרת להתחלה, ב'סרג'נט פפר' לא הוגדר סוף, וכך המחט המשיכה לנגן לופ אינסופי של צלילים. האלבום אותת את המיאוס של הביטלס מהופעות בכך שהורכב משירים שלא פשוט לבצע בהופעות חיות. העטיפה האיקונית, שעוצבה על ידי פיטר בלייק כקולאז' של דמויות היסטוריות וגיבורי תרבות, זכתה לאינספור מחוות ואזכורים.

מאחורי החדשנות הווקאלית והוויזואלית עמדה אמירה מובהקת מצד הלהקה הפופולרית בעולם: אנחנו רוצים יותר מזה, יצירת אמנות היא יותר מזה. באלבום הזה ביקשו הביטלס לפנות לאניני טעם, ובמקביל, להרגיל את האוזן הקלילה של המעריצים הצעירים למוזיקה מורכבת. אבל השפעתו של 'סרג'נט פפר' יצאה רחוק יותר מתחומי המוזיקה – הוא הפך לאחד הסמלים הגדולים של ילדי הפרחים ושל תרבות הנגד. הוא היה פסקול של מהפכה, דגל של דור שלם.

איור: תמר מושקוביץ

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש" בלבד – לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook