אז הנה זימנה ההיסטוריה לבני דורנו טבח המוני של ילדים, נשים וקשישים, במרחק נגיעה מאיתנו.
בעולם שאחרי שואת יהודי אירופה, אחרי ההבטחה שלא עוד, המלחמה בסוריה מעמתת אותנו עם אותה מחשבה המלווה אותנו עוד מימי הטקסים בבית הספר היסודי. לו היינו גרמנים, היינו משתפים פעולה? ואם היינו ה"עולם", היינו שותקים? עומדים מנגד? והנה, בעידן הדיגיטלי, הכל מול עינינו הרואות ללא הפסקה, את מה שנראה כרצח עם.
אכן זו מדינת אויב. אכן המציאות שם סבוכה ורחוקה מחלוקה דיכוטומית של טובים ורעים. אכן ישראל מעצמה במזרח התיכון, אך ממולכדת במצב רגיש. את כל זה הסברנו לבן שלנו, בן עשר, כששאל איך יכול להיות שאנחנו נותנים לילדים למות ככה. איך יכול להיות שאנחנו, שסיפרנו על עולם ששתק, על אנשים רגילים שעמדו מנגד בזמן שעמנו נטבח, ממשיכים בשגרת יומנו מבלי לעשות דבר. הסברנו לו והוא הסביר בחזרה, שלהציל את ילדי סוריה זה להציל את העולם. הוא הסביר שמבחינתו עולם שמאפשר לצוד ילדים כמו פוקימונים ציד קטלני, הוא עולם שאומר לכל ילד בו שגם לו זה יכול לקרות. עולם שאיבד היגיון עד שאינו יכול לשאת זאת. עד כדי כך.
להציל את ילדי סוריה זה להציל את כל ילדי העולם, זה להציל את האמון שלהם בחיים עצמם. הוא הדהד לי את ההבנה שבראי ההיסטוריה, כל ההסברים שאנחנו נתנו לו וכל ההסברים ההגיוניים שהמדינאים וקציני הצבא מספקים ייראו כאוסף הצדקות עמומות; וכל שיישאר בזיכרון ההיסטורי הוא העובדה הפשוטה שאנחנו – כאומות וכפרטים – היינו העולם שעמד מנגד. ושתק.
כאדם פרטי מצאתי כמה אפשרויות לעשות מעשה. להצטרף אל המאמץ המתבקש של ארגונים הומניטריים. לתרום כפי יכולתי לטובת תרופות, מזון, בגדים, שמיכות. לאין האונים הפרטי יש מענה. ומה עם הלאומי?
יש לי ציפיות גבוהות ממדינתי. אני עדיין מחכה לנאום באו"ם של מנהיגיי. שיקראו לעולם לחלץ את החפים מפשע מהתופת. הייתי מצפה מהם לאסוף את מנהיגי העולם ולהפעיל יחד לחץ עצום על אסד ופוטין, לאפשר חילוץ של קורבנות הזוועה הזו. שנהיה חלק מתביעה אנושית מוסרית למעשה הזה. שנהיה חלק מהמדינות הקולטות, מבלי שניבהל ממחנות פליטים נוספים בקרבנו. עד יעבור זעם. בהסדר שיפתור את החששות הריאליים שלנו, מבלי שנשחית את צלמנו כפי שההיסטוריה והמקורות שלנו תובעים מאיתנו. בברירה הניצבת בפנינו, אין רק התערבות צבאית או מדינית בסכסוך. יש גם את האפשרות האנושית הבסיסית.
ולאן נעלמו קולם וכוחם של אנשי הרוח וההשכלה? קשה להתעלם ממה שנראה כמו בגידת האינטלקטואלים. אלה הנמצאים בעמדה המאפשרת – ומחייבת – והם לא משתמשים בה, כדי למלא את ייעודם במרקם האנושי. עמדה של מי שמסוגלים להניח את ההווה על סרגל הזמן ולצלצל בפעמוני האזהרה. לראות ולחשוב מעבר לזמן ולמקום. זו חובתם המוסרית וזה ייעודם.
שוו בנפשכם אינטלקטואלים מובילים מרחבי הגלובוס, סופרים והוגים, חוקרים ומרצים, כל מוסדות האקדמיה, המפעילים לחץ על מנהיגי העולם למען חילוץ הומניטרי מיידי. כן, אני מצפה מאינטלקטואלים ואקדמאים ישראלים להוביל מהלך בינלאומי כזה. המבט הנבוך מול הזוועה הגלויה והמתועדת הוא לא פחות מאיום על ההוויה האנושית. כמו שבני אומר, אין טעם בקיום אנושי, אם מה שיש לו להציע לילדי כל העולם הוא אוסף נימוקים כבדי משקל – לעמדה הרפה מול רצח עם. כל עוד לא עשינו את המעט הזה, לא עשינו די.
