קרוב ל־150 איש הגיעו בתחילת ספטמבר ליום עיון, תענית ותפילה בבית הכנסת החורבה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. כותרת הכנס הייתה 'מגירוש למלחמה' והעילה לאירוע: תשע השנים שחלפו מאז יציאת צה"ל מגוש קטיף עד למבצע 'צוק איתן'. מבחינת המשתתפים בכנס, כולם מנהיגים בולטים של הציונות הדתית, חובשי הכיפות הסרוגות, אין בצירוף הזה בין ההתנתקות והמלחמה בעזה עניין מקרי. היציאה מעזה היא "הטעות הלאומית הקולוסאלית", המלחמה האחרונה מעידה על ההתפכחות, והעתיד יוכיח שעם ישראל יבצע תיקון, יחזור לגוש קטיף ויחיל את הריבונות גם על הגדה המערבית, בדיוק על פי הדרך שמתווים לו תמיד הדתיים־לאומיים, אבירי ההתנחלויות.

"נזכור ונחזור", פתח ואמר שם שר הבינוי והשיכון אורי אריאל, שעד היום עונד צמיד כתום, זכר לימי ההתנתקות. "1,800 שנה לקח לנו לחזור מהגלות לציון. לחברי גוש עציון לקח 19 שנים לחזור לביתם. בעזרת השם נחזור בהרבה פחות זמן לגוש קטיף ונחיל את הריבונות על כל חלקי ארץ ישראל. זה הולך לאט, אבל אנחנו חזינו הכול. בשוב השם את שיבת ציון. זה אפשרי וזה באחריותנו. חובתנו לחזק ולהסביר ולומר שצריך להחיל ולממש את הריבונות האלוהית וההיסטורית, בראש ובראשונה על הר הבית".

אריאל דיבר בהתרגשות גדולה. מדי פעם הפסיק את נאומו כדי לקחת אוויר. לפני שנה ראיתיו נואם במרכז בגין על ההתנתקות ופורץ בבכי. אז הגיע למקום כמתאבל. אחרי 'צוק איתן' הרגיש שהוא שוב המוכיח בשער, הנביא המודרני, בעל צדקת הדרך האבסולוטית. "לעגו לנו, ביזו אותנו", אמר אריאל ועיווה את פניו. "היום אנחנו נאלצים לומר 'אמרנו לכם'. מי שמאפשר ריבונות לעם זר בבית לחם פירושו שהוא מעודד פצמ"רים על הכנסת, על הממשלה ועל הר הבית. מי שמדבר אחרת, טועה ומטעה".

גם ההליך הדמוקרטי אינו נחשב במיוחד בעיניו של אריאל, לפחות כפי שהוא מתנהל במקומותינו. מבחינתו מי שחושב שיש פרטנר פלסטיני, לא יודע על מה הוא מדבר. גם ההליך הדמוקרטי המוטעה, מתנחם אריאל, הוא שלב בדרך לאימוץ האידיאולוגיה של הכיפה הסרוגה. "כאשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ", ציטט מהכתובים. "כל מדינת ישראל הפכה להיות גוש קטיף, או גוש עזה. מי שבורח מהטרור, הטרור רודף אחריו… אנחנו מצווים לגמור את המלאכה ביהודה ושומרון. גם אם מקשים עלינו, ומקשים עלינו, נמשיך את הבנייה בכל השכונות בירושלים ובעזרת השם נבנה את הר הבית".

"נצח ישראל לא יימחה ולא ישקר", סיים אריאל את דבריו, דפק על הפודיום בחוזקה וירד לקהל הנפעם, שרץ ללחוץ את ידו.

מורשת גוש קטיף

למען האמת, קשה להסביר מה היה בחורבה באותו הערב ב־3 בספטמבר. האם היו אלה באמת אירועי המלחמה בעזה שחיזקו בחלק מחובשי הכיפות הסרוגות את תחושת העליונות הפוליטית־חברתית בעיני עצמם? האם הנוכחות בבית הכנסת המעוצב, 200 מטר מהר הבית, סמל לשיקום דתי ולאומי מרשים, הוסיפה עוד ממד של קדושה אקסטטית למסרים שהעבירו שם המנהיגים? אולי הצום של רבים מהמשתתפים לזכר "יום הגירוש" עינה את הנפש עד כדי תחושת התעלות? או שאולי מדובר במחשבה קרה, הלכתית וסדורה, שמחלקת את העם בין הריקים והפוחזים ובין שליחי השם הציונים, שנועדו להוביל אותו לגדולות ונצורות, ולא יעזור כלום.

מה שבטוח, זה היה אחד האירועים המדהימים שבהם נכחתי במשך עשרות שנים של סיקור פוליטי. מנה גדושה של המשיחיות על כל גווניה במקום צפוף אחד. משיחיות שהיום, בעקבות הניצחונות הפוליטיים והצבאיים, נוספו לה עוד מידה של ביטחון במעשה ואפס ספקות. הטקסטים החדשים, אחרי 'צוק איתן', נחרצים יותר, מחוברים אל הכוונה האלוהית, לפעמים על גבול התימהונות, מקפלים בתוכם חזון בלתי מתפשר, עם טעימות של גזענות נגד ערבים והסתה מוסווית נגד המנהיגים הבוגדים בתורה, בני עמנו.

דב ליאור, רבה של קריית ארבע, הוא אחד האנשים הנערצים ברחוב הדתי־ציוני. הוא נחשב מורה דרך הלכתי ולאומי לרבים מחובשי הכיפות הסרוגות. מבחינתו, הכול ישתנה כאן כאשר תוחלף הממשלה בהנהגה האמונית הראויה. "למה בא עלינו האסון הנוראי בגוש קטיף?", שאל ליאור ומיהר לענות, "בגלל החולשה בהנהגת עמנו. ההנהגה חטאה, ועם ישראל משלם את המחיר. ההשגחה נתנה לנו את ארץ ישראל במלחמת ששת הימים לא כדי לסחור בה. לא החלנו ריבונות ולא בנינו באופן מסיבי. להפך. עכשיו פוגעים ביהודים בעזה. בחומש. העונש על ההתנתקות היה מלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה. הם התחמשו כל הזמן כדי לפגוע בנו.

"האם הבגידה בארץ ישראל תביא את השלום? ממש כמו שאני אגיע לירח", לגלג הרב ליאור. "הערבים זה כמו פרא אדם. חמור כזה. קופץ פה וקופץ שם. הם לא מסוגלים ליום אחד של שקט. החיזור המשפיל של כל ממשלות ישראל אחריהם גרם לאסונות. אם אתה בא לערבי ושואל אותו 'מה אתה רוצה', הוא יכניס לך. תראו את המלחמות בסוריה, בעיראק. אנחנו כל שבת נושאים תפילות שהם ימשיכו להצליח במלחמות ביניהם… אל תיתנו להם אזרחות, כי גם בעוד 50 שנה הם לא יוכיחו לכם שהם לא מחבלים". וכך סיכם: "הלהט שלנו יעלה מתוך הקדושה ואיתו ההתיישבות בכל הארץ. ארץ ישראל כולה תהיה בריבונות של עם ישראל. מי שלא מקבל את הריבונות אין מקומו כאן, שילך לסוריה, לעיראק, ל־20 מדינות אחרות, ואנחנו נפסיק לחזר אחריהם".

'צוק איתן' כמגבש ה"עליונות"

הסימפוזיון נמשך ונמשך וחשף גם את התסביכים הפנימיים של הציונות הדתית. שר החינוך היוצא שי פירון, מנהיג בולט במגזר הכיפות הסרוגות ומייצג זרם מתון יותר, כינה בהזדמנויות שונות את הציונות הדתית כמי שחולה בשתי מחלות במקביל – שיגעון גדלות ומחלת הרדיפה. מצד אחד, הם הטובים ביותר. מצד שני, הם מסתובבים בתחושה שכולם נגדם, מחפשים אותם ורודפים אותם ללא הרף. האבחון שלו נשמע מדויק. האם בעקבות 'צוק איתן' חל שינוי? לא בטוח. קחו את ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי. יוגב מבקש לתקן את המצב וקורא לחבריו לגרוף עוד ועוד תומכים לרעיונות של הדתיים־לאומיים, כי אחרת לא יזוז שום דבר.

יוגב היה מזכ"ל בני עקיבא, תנועת הנוער של הציונות הדתית. אחרי 'צוק איתן' אמר: "חמאס ועבאס זה אותו דבר, ואם קוראים את שמו של המן או של עמלק, אפשר לקרוא גם את שמו של אבו מאזן". יוגב הציע לכבוש את עזה, לטהר אותה במשך שנתיים לפחות, ואחר כך להשליט עליה "מוכתרים וסוחרים שהם המנהיגים האותנטיים שם. אנחנו צריכים להחזיק אצלנו את השליטה הביטחונית". איך עושים את זה? "מחכים לכך שזו תהיה התפיסה הלאומית של המדינה. כך גם יקומו מחדש היישובים. אנחנו צריכים אחדות. לא ייתכן שנצא למלחמת לבנון אבל אחר כך נמצא חצי עם בהפגנות".

בני קצובר הוא עוד סמל התנחלות ותיק, היסטוריון מהלך, שמחזיק בידיו את הנתונים על הצמיחה הגדולה של הציבור שלו. "מוסדות החינוך הציוני־דתי הם היום בהיקף עצום, והוא הולך וגדל", הוא אומר ל'ליברל'. "ב־1974 היו שתי ישיבות הסדר; היום יש למעלה מ־70. אלה ספינות הדגל שלנו. הם שינו את פני צה"ל. יש שם מהפך אדיר. מי הולך היום לקצונה? בתחילת שנות ה־80 אמר לי אלישע שפירא, מזכ"ל השומר הצעיר, איש עין השופט, ש'אם תמשיכו במהלך הסהרורי שלכם, אנחנו נשבית את צה"ל ואת השב"כ. אנחנו השמאל, ואנחנו הדומיננטים גם בשב"כ וגם ביחידות הקרביות'.

"איפה הם ואיפה אנחנו", מנתח קצובר בסיפוק. "היום אנחנו יכולים להשבית. אז היינו בשוליים. היום חדרנו לכל מקום, גם לאקדמיה, לתיאטרון ולתקשורת. לפעמים יש כוחות שפועלים נגדך, אבל אם יש לך 400 אלף מתנחלים בשטח, אז זו הערובה הגדולה ביותר נגד נסיגות. אם היו 50 אלף איש בגוש קטיף, אריאל שרון לא היה יכול לבצע את המהלך הזה. אנחנו החלוץ שמוביל את המחנה. אנחנו חוט השדרה הערכי המתחדש בארץ ישראל. התנועות האידיאולוגיות שהיו פעם התייבשו. התנועות הקיבוציות לא מסוגלות היום להקים יישוב. בעבר הם הקימו בין שמונה לעשרה יישובים בשנה. אנחנו תפסנו את מקומם. פעם אמרתי לעמוס עוז, 'אתם יוצאים נגד חבל ארץ כל כך מרכזי. תתיישבו בעצמכם". שיגעון גדלות כחלק ממשנה סדורה.

קצובר לא לבד. 'צוק איתן' היה שיאו של תהליך שהעצים את התודעה הזו, בעיקר בקרב המתנחלים חובשי הכיפות הסרוגות. בכתב עת חדש שנקרא 'ריבונות', קובעת חברת הכנסת אורית סטרוק מהבית היהודי כי "הסכמי אוסלו היו סטייה קשה מאוד מהנתיב העולה של הציונות, אבל עכשיו יש התפכחות וזה הזמן לחזור לנתיב הקלאסי של הציונות. באנו לארץ כדי להחיל עליה את הריבונות הישראלית". חד וחלק.

–

קיצור תולדות "הסרוגים"

הציונות הדתית החלה להתפתח עם התנועה הלאומית היהודית. הרב יהודה אלקלעי, רב סרבי־ספרדי מהמאה ה־19, נחשב אחד מאבותיה המייסדים, מי ששם בראש סדר העדיפויות את השיבה לארץ ישראל וההתיישבות בה. מאוחר יותר לקח הרצל את הרעיון הציוני צעד אחד קדימה אל הפרקטיקה המדינית.

בתחילת המאה ה־20 הקימו הדתיים הציוניים את תנועת המזרחי, שהייתה לגוף החינוכי והפוליטי הראשון בזרם. הרב יעקב ריינס היה זה שדחף להקמת המזרחי, שכמו התנועה הציונית שהונהגה על ידי חילונים, שאפה להקים את המדינה היהודית בארץ ישראל. כאן פרצה המחלוקת הראשונה. התנועה הלאומית שהונהגה על ידי הרצל ביקשה להקים מדינה חילונית. ריינס וחבריו ל'המזרחי' חשבו כי השאיפה הסופית צריכה להיות הקמתה של מדינת הלכה.

בשנות ה־40 הצביעה תנועת המזרחי נגד תכנית החלוקה של האו"ם. הטענה הייתה כי הוויתורים שנעשו לערבים היו מרחיקי לכת, בעיקר אחרי ההיפרדות מעבר הירדן המזרחי, ועתה יש להקים את המדינה היהודית בכל שטחי הארץ. גם העובדה כי ירושלים לא נכללה בתכנית החלוקה המקורית הייתה סיבה מספקת עבור המזרחי לדחות את התכנית ולהילחם נגדה בתוך ההסתדרות הציונית.

הרב אברהם קוק נתן את הדחיפה המשמעותית ביותר לציונות הדתית במתכונת המוכרת לנו כיום. קוק ציין לראשונה את הקמת המדינה היהודית בתחומי ארץ ישראל כהתחלת הגאולה. ברוח זו התאחדו ב־1957 תנועות המזרחי והפועל המזרחי, והפכו למפלגה הדתית־לאומית, המפד"ל. בגלגוליה השונים מאז ועד היום רשמה המפד"ל הישגים מרשימים יותר ופחות. בכנסת השלישית (1955) עד התשיעית (1977) זכתה המפלגה באופן עקבי במספר דו־ספרתי של מנדטים. לאחר הבחירות ב־1977 חלה ירידה מהותית בכוחה של המפלגה, שזכתה למספר מנדטים חד־ספרתי במשך שנים ארוכות, עד כדי ספק לעתים בדבר יכולתה לעבור את אחוז החסימה. השפל היה שלושה מנדטים בלבד בבחירות 2009, שאיימו למחוק מהמפה את המפלגה ההיסטורית, עד שבא נפתלי בנט וגרף 12 מנדטים בבחירות האחרונות, תוך שהוא ממשיך לטפס בסקרים מאז.

בכלל, בכנסת היוצאת יש מספר שיא לייצוג דתיים־ציוניים. 21 חובשי כיפות סרוגות מכהנים בה, ובניגוד לעבר, אז רוכזו רובם במפלגה אחת או לכל היותר בשתיים, היום הם מתחלקים לחמש מפלגות שונות. מתוך כלל חברי הכנסת הדתיים־לאומיים, כמחציתם משתייכים לבית היהודי. היתר, עשרה חברי כנסת, חברים במפלגות לא דתיות. בליכוד יש ארבעה; ביש עתיד שלושה; בישראל ביתנו שניים; ובמפלגת התנועה אחד. אי אפשר להתעלם מהמגמה: בכנסת הקודמת היו רק 11 חובשי כיפה סרוגה. בכנסת ה־17 היו 14 דתיים־לאומיים, בכנסת ה־16 תשעה ובכנסת ה־15 רק שבעה.

–

בין פנאטיות לליברליות

הכנס ב'חורבה' והמסרים שיצאו ממנו יכולים להדאיג או לעודד, לדכא או לשמש מקור גאווה, תלוי באיזה צד פוליטי וחברתי אתם נמצאים. עם זאת, האירוע יכול להטעות. הציונות הדתית משנה פאזה בשנים האחרונות, ואנשיה הולכים ותופסים עמדות מפתח בציבוריות הישראלית, כפי שלא היה בעבר. השאלה הגדולה היא: האם הזרם המשיחי הוא הזרם הדומיננטי, או רק הרעשני והבולט יותר בהוויית ה"סרוגים"? האם המנהיג הדתי־ציוני שמגיע לעמדת שר בממשלה, מפקד בצבא, שופט עליון או פקיד בכיר במשרד האוצר מתנהג כמו נציג המגזר, או משאיר את הכיפה בכיסו המטאפורי? ואיך משפיע המאבק הפנימי בין הזרמים על העתיד הקולקטיבי שלנו?

העסק הזה מורכב ודינמי. מי שמדבר היום על הכיפה הסרוגה קושר בדרך כלל את חוטי הצמר עם תנועת ההתנחלות. לא מדובר רק ביחסי הציבור המעולים של אריאל, ולרשטיין, זמביש, קצובר וחבריהם בקרב הימין. מדובר במסר פשוט, חד, סיסמתי, "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" וזהו. ד"ר אווה אילוז, במאמר 'גנבי הדמוקרטיה, מחריבי הציונות' ('הארץ', 24.9.14), שנועד להרתיע את הציבור מהמתנחלים באשר הם, מסבירה את ההצלחה בקשר החלוצי־דתי: המתנחלים "קידמו את פעילות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כחלק מחזון דתי גרנדיוזי של שיבת העם לשורשיו הטריטוריאליים מתקופת התנ"ך".

הניתוח של אילוז תואם היטב את האווירה בבית הכנסת החורבה. "נרטיבים דתיים הם עוצמתיים באופן אינהרנטי", היא כותבת, "מכיוון שהם משלבים את העבר והעתיד, את הסיבה והמטרה של הריבונות הלאומית, ומארגנים אותם במסגרת קולקטיבית זוהרת ('אנחנו העם הנבחר', 'הטריטוריה ניתנה לנו על ידי אלוהים'). סיפורים דתיים כמעט תמיד נעלים על סיפורים חילוניים מבחינה פסיכולוגית: הם מנצלים את הצורך בפאר ובוודאות. גוש אמונים הצליחה לכבוש עם החזון הזה גם את לב החילונים בגלל שהשתמשה בטיעונים ביטחוניים ושילבה אותם בחוכמה באלה התנ"כיים".

רבים מחובשי הכיפות הסרוגות משוכנעים שהטיעון כי הזרם המתנחל, התורני והמשיחי הוא השולט בציונות הדתית־לאומית – רחוק מהמציאות. בקרב הציבור הגדול הזה יש אהדה מובנית להתנחלות, אין תמיכה כמעט לרעיון המדינה הפלסטינית וקשה למצוא חובשי כיפות ב'שלום עכשיו', אבל הם רוצים לשמוע מסרים מתונים יותר, ולהתחבר עם תהליכי פתיחות ברמת הדת והמדינה וההתנהגות ההלכתית היומיומית. תשומת הלב מופנית בעיקר לכיוונים החדשים האלה, והם שמושכים אליהם עשרות אלפי מסורתיים וחילונים, מביאים למחלוקת פנימית, ערכית וטקטית קשה, ומסבירים את תופעת נפתלי בנט, שמיד נעסוק בה.

הרב שי פירון מדבר בהזדמנויות שונות על שילוב חדש של "יהדות וליברליות", שמכתיב היום כאמור את השיח הפוליטי. פירון מזהה ברחוב את היהודים הלא דתיים, שרוצים להתחבר למסורת בדרכם, ואליהם מתחבר גם בנט. הזמרים שלמה גרוניך, שלומי שבת או הסופר מיכה גודמן שייכים לזרם הזה. עו"ד יאיר נהוראי הוא דתל"ש (דתי לשעבר) שמעורה היטב בהלכי הרוח של הסרוגים. נהוראי עורך ומגיש תכנית ברדיו 'כל השלום' ועומד מאחורי האתר 'דברים – במה ליהדות', שבהם מתנצחים הזרמים השונים על סוגיות ברומו של עולם. נהוראי: "יש ציבור אדיר של חובשי כיפות שגדלו במוסדות הציונות הדתית, בישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר או אולפנות. הם על הרצף, לא רוצים להיות חילונים, אבל ההוויה שלהם קרובה לשם. הם תובעים להתאים את ההלכה לציונות המשתנה ולא לאבד אותה לגמרי. אתה לא שומע אותם, אבל מרגיש אותם היטב. אתה נתקל בהורים שמחפשים בתי ספר פחות קיצוניים, הם מתקרבים לבתי הכנסת השוויוניים, השפה שלהם שונה, החשדנות שלהם כלפי הרבנים בולטת. זהו הזרם המוביל בעיניי מתחת לפני השטח. יש קשר בינם ובין מתינות פוליטית. בהחלט".

נהוראי מפנה אותנו למאמר הדגל, מסה נוגעת ללב שכתב לאתר 'דברים' פקיד בכיר במוסד פיננסי מכובד, בן 53, תושב המרכז, בוגר ישיבה תיכונית וחובש כיפה סרוגה. המאמר הוא קריאת תיגר על אורי אריאל ואורית סטרוק ודומיהם שגזלו ממנו את התורה ומוליכים אותה לדברי המחבר לכיוונים לא נכונים ולא רצויים. את הזרם הזה מכנה הבכיר "קוקניקים", על שם הרבנים אברהם יצחק הכהן קוק ובנו צבי יהודה קוק, מייסדי ישיבת מרכז הרב ממנה צמחו גוש אמונים ותנועת ההתנחלות.

הבכיר יוצא נגד המילים הגבוהות, המיסטיקה, השימוש בקדושה, מסירות הנפש עד כדי השאיפה למות, ולבו נחמץ. סביר להניח שיש לו מה לומר גם על האיגרת המפורסמת שכתב מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר לחייליו לפני שנכנסו לעזה (עוד ניגע בה). "הפקרנו את התורה לקוקניקים", כותב הבכיר. "אילו היה לי כוח הייתי יוצא ומכריז שמדובר בחבורה של משיחים, שמסכנים את החברה, שנושאים לשווא את שם האל ובשמו מטמטמים עם שלם. הקוקניקים הם צאצאיו של שבתי צבי (משיח השקר, ש"י).

"לאן נעלמו כל הפוסקים והרבנים ומחשבי הדרך של התורה שנלמדה במשך כל הדורות, של 'לא תעלו בחומה'", שואל הכותב. "הכול נמחק ונעלם כחציר יבש. עד היום אני לא מבין איך רגבי האדמה הפכו כאן לדבר החשוב, למטרה, לאידיאה. איך זה הציונות הדתית של הרב ריינס, אותה ציונות שהקימה את המדינה, נכחדת כלא הייתה. איך זה שעד היום הם משנים את פני הכיפה, מעוותים את התורה, לאט־לאט מתחילים לצקת עוד ועוד איסורים, עוד ועוד שטויות. פתאום הם לא רוצים לשמוע אישה שרה, פתאום הם לא רוצים לראות חיילת ופתאום נשיהם לבושות כמו טאליבניות. הרבנים הפכו חזות הכול וזה הולך ומחמיר".

המאמר אינו חתום, מסיבות מובנות, אבל כמו המאמרים האחרים באתר, שמופיעים גם ברשתות החברתיות, הוא זוכה לאלפי צפיות ותגובות. אלה מאמרים שעולה מהם בדרך כלל שאיפה לחיי אמונה אחרים, סובלניים ושוויוניים הרבה יותר. "נדמה לי שכבר היום המשבר בתוך הציונות הדתית הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה", אומר נהוראי. "אני בספק אם חרד"לניק יכול היום להתפלל בבית כנסת שוויוני, שמשמיע קול אישה מעל התיבה. מדובר בתפיסה מהותית, סט שונה של ערכים, ולא רק בשירת נשים. בשנים הקרובות מנהיגי הציונות הדתית של היום יגלו שהקהל שלהם כבר לא שייך להם".

הסיפור שמתחבא בין דפוסי ההצבעה

פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן חוקר את הציונות הדתית שנים רבות. הוא ערך מחקר גדול על דפוסי ההצבעה של הדתיים־לאומיים במרכז ובפריפריה. מסקנותיו מרתקות: את הפריצה הגדולה עשה נפתלי בנט בבחירות האחרונות (12 מנדטים לבית היהודי לעומת שלושה בבחירות 2009) בעיקר בזכות הקולות החילוניים שתמכו בבית היהודי. המגמה הדתית־ליברלית המתונה שהזכרנו, סבור כהן, עשויה להימשך, המעגל הפוליטי יתרחב ופוטנציאל התמיכה בבית היהודי עשוי לעמוד על 25 מנדטים בבחירות הקרבות.

כהן בדק קרוב ל־200 קלפיות ביישובים דתיים־ציוניים מובהקים, בהתנחלויות, בקיבוץ הדתי או בשכונות של הכיפה הסרוגה בערים הגדולות. בקלפיות הללו הבית היהודי לא הגביר את כוחו. "אל תחפש את תוספת המנדטים ביישובים הדתיים או בשכונות החרדיות. תחפש רק בחילוניות", מפתיע כהן. "לדמות של בנט יש תפקיד חשוב בהצבעה הזו. מדובר באנשים לא דתיים שמזדהים עם הקו ועם הדרך. היום אנחנו יודעים שהבית היהודי קיבל חמישה מנדטים חילוניים, מתוכם מנדט אחד שלם מהאוכלוסייה הרוסית", הוא מנתח.

"המפלגה מאוחדת בתחום הלאומי. יש ויכוח בין ימין מתון וקיצוני ברמת הטקטיקה או ההדגשים, אבל כולם מתנגדים למדינה פלסטינית. אין דבר כזה שמאל דתי. אפס. המפלגות יש עתיד, העבודה, התנועה, קדימה ומרצ מקבלות בין חמישה לעשרה אחוזים מהקולות הדתיים. זה הכול.

"הציבור הדתי־לאומי עם הפריפריה המסורתית שלו מונה לדעתי קרוב למיליון איש. מצד אחד, יש את החרדים־התורניים־לאומיים; מצד שני, הזרם הליברלי. באמצע יש זרם ענקי, דתי־לייט, בורגני. זה המיינסטרים. יש חפיפה בין הדתיים הליברליים ובין המתונים מבחינה מדינית. זה ברור. הוויכוח העצום בציונות הדתית מתקיים במישור אחר: אם הבית היהודי רוצה להיות מפלגת מחנה, מפלגת נישה סקטוריאלית, או מפלגה פתוחה וקולטת ציבורים אחרים. הדגם של מפלגת הנישה תפס חזק עד 1977. ראשי המזרחי ואחר כך המפד"ל חששו מפני סחף חילוני ואובדן זהות. מפלגת המחנה הזו הלכה והתמוטטה עד 2009, וכל המנדטים ברחו החוצה, אבל הוויכוח לא נגמר.

"קח את בנט. לעולם לא תשמע אותו אומר שהבית היהודי היא מפלגה דתית. בשום ראיון לא ראיתי מינוח כזה. בנט לקח מפלגת מחנה, הכניס בה פתיחות, הטה אוזן לציבור וכך פרץ קדימה. הבוחרים הסתכלו עליו, ולא על המחנה הדתי־ציוני. הם ראו בו איש היי־טק מהאגף הליברלי, חובש כיפה אבל לא פנאט דתי, תושב רעננה ולא יצהר.

"יש היום מלחמת עולם על האופי של הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית", מסכם כהן. "מי יוביל את הרשימה, כמה לא־דתיים יהיו בה. הרוב הגדול במפלגה הזו רוצה להיפתח. השאלה איך בנט יוכל לתמרן".

נפתלי בנט סופרסטאר

שר הכלכלה נפתלי בנט מכיר היטב את המספרים והנתונים. הוא שועט קדימה בדרכו. נוח לו גם לחדד מדי פעם את הקונפליקט הפנימי, כדי להתחבר עוד יותר לצד הדתי־מסורתי לייט ולחילונים שמחכים מעבר לפינה. נוח לו גם לשמור על קשר סביר עם החרדים־לאומיים, שהזהירו בעלון השבת שלהם 'עולם קטן' מפני אובדן הדרך במאמר שנקרא 'זהירות, החמצה'. בנט גם ניצל היטב את הפיחות במעמד של הרבנים בציונות הדתית, שפעם הכתיבו את הקו המדיני וההלכתי והיום רובם נדחקו קצת לשוליים. ברור היום לכולם כי בימיהם של הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו, שהיו סמכות־על במפלגה, היה בנט מתקשה לפרוץ.

בתחילת ספטמבר הצליח בנט לגבור על הזרם השמרני בבית היהודי, אנשי תקומה. מרכז המפלגה שינה את החוקה הפנימית והעניק לבנט סמכויות נרחבות שיאפשרו לו לקבוע את אופי הרשימה ולבחור את השרים בממשלה. "הבנטיזם ניצח את האריאליזם", חגגו אנשי בנט את ניצחונם. בנט מבקש היום לפתוח עוד יותר את השורות, לשלב חברי כנסת חילונים רבים ולבנות מפלגה חדשה שתוביל אותו לראשות הממשלה. "תקומה רוצה ציונות דתית. בנט רוצה ליכוד ב'", כפי שאומר הפרשן הפוליטי חנן קריסטל.

רבים עומדים בהשתאות מול התופעה של הכוכב החדש. "בנט זוכה במגזר למשהו שהוא הכלאה בין מנהיג רוק למדריך נערץ בבני עקיבא", כתב העיתונאי חובש הכיפה הסרוגה קלמן ליבסקינד ('מעריב'). "כאשר בנט מברך את מעריציו הצעירים בפייסבוק בברכת 'שבוע טוב', הוא אוסף 3,000 לייקים בתוך שעתיים. כשהוא מגיע לאירועים של הציונות הדתית, אפשר להתחשמל ממה שקורה באוויר. כשהוא תופס גיטרה בצעדה לילית של בני עקיבא, בנות הטיפש־עשרה קרובות להתעלף והולכות מכות על סלפי. עם העוצמה שיש בידיו, בנט יכול היום לקחת את הציונות הדתית לאן שירצה".

ליבסקינד עושה הבחנה בין הדמות האמיתית, הדימוי והתוצאה, ומגיע למסקנה כי למרות ההישגים הדלים של בנט, התמיכה בו עצומה בגלל שהוא מבטיח מנדטים רבים לציונות הדתית ואולי גם את השלטון בטווח הרחוק יותר: "הציבור הדתי מעורב בחיי המדינה והחברה הרבה שנים, ועכשיו הוא רוצה לשים יד על ההגה".

היעד המטכ"לי של חובשי הכיפות

מה שברור הוא שהציונות הדתית בואכה 2015 מעורבת הרבה יותר בחיינו, וזו בעצם הסיבה לסימפוזיון הארוך שאנחנו מנהלים כאן. הכיפה הסרוגה מטפסת לצמרת בכל המוסדות השלטוניים: המפלגות, האקדמיה, המשפט והתקשורת. במערכת המשפט הנוכחות בולטת היטב. כך גם החששות. עמיתי יובל יועז תיאר בגיליון הקודם של 'ליברל' את החרדות שעלו במערכת לאחר הצהרתו של שר המשפטים לשעבר חובש הכיפה הסרוגה יעקב נאמן על "הנחלת חוקי התורה". נדבך אחר נדבך מתנחל המשפט העברי כחלק אינהרנטי מהמשפט הישראלי. לטוב ולרע. החל מהטעמות בפסקי דין של שופטים, כמו שופט העליון נעם סולברג, ועד הסטטיסטיקה הפשוטה. בחלק מבתי הדין בערכאות הנמוכות כבר יש שוויון או רוב לשופטים חובשי כיפה.

אבל דווקא תשומת הלב העיקרית, ואולי גם החשש, מופנים לעבר השילוב הגבוה של בני הציונות הדתית בצבא ובזרועות הביטחון. בשב"כ, למשל, מחזיקים שלושה מתוך ארבעה חובשי כיפה בתפקידים הבכירים ביותר בארגון, כולל ראש השב"כ יורם כהן. 'צוק איתן' הטיל אור גדול בכיוון הזה, בעיקר בגלל המעורבות הלא ברורה של הרב אביחי רונצקי במערכה. רונצקי, הרב הצבאי הראשי לשעבר, עמד במרכז הוויכוח בין אנשי שר הביטחון משה יעלון ומקורבי בנט. הטענה הייתה כי בנט שואב מידע מרונצקי ומשתמש בו לניגוח ראש הממשלה ושר הביטחון בדיוני הקבינט במהלך המלחמה. בינתיים, אגב, הודיע רונצקי על כוונתו להתמודד על מקום ברשימת הבית היהודי.

גם האיגרת המפורסמת של מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, לחייליו לפני הקרבות בעזה עוררה הד עצום. זה היה דף קרבי יוצא דופן, שהתאים לטקסטים תנ"כיים קדומים ולא למדינה לאומית־חילונית שיוצאת למלחמה. "אני נושא עיניי לשמים וקורא עמכם 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'", כתב וינטר. "ה' אלוקי ישראל, היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים עשה בנו מקרא שכתוב: 'כי הרי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם בכם עם אויבכם להושיע אתכם', ונאמר אמן".

האיגרת זכתה לדיון ציבורי נרחב, וראשי הציונות הדתית הצליחו להרגיע ולהסביר שלא נגררנו למלחמת דת. כך או כך, השירות בצה"ל ובעיקר ביחידות הקרביות והעלייה בסולם הדרגות הם היום מקור גאווה חשוב לציונות הדתית. דרך של הגשמה עצמית ולאומית בתוספת קיום מצווה מדאורייתא (מצווה שמקורה בתורה), ולכן גם המוטיבציה היא לפעמים חסרת גבולות. משה זר, דתי־לאומי, מתנחל ותיק בשומרון, מי שנחשב לגדול סוחרי הקרקעות ביהודה ושומרון, מספר על השושלת ועיניו בורקות. "תראה כמה מח"טים ומג"דים יש עם כיפות סרוגות. תראה כמה כיפות סרוגות יש בטקסי הסיום של קורס הקצינים. יש לי שמונה נכדים שעברו קורס קצינים. כולם גרים ביהודה ושומרון.

"כבשנו את כל המאחזים", מסכם זר בחיוך. "אנחנו צריכים לכבוש רק את המשטרה, שם עוד לא הצלחנו. זו התחנה האחרונה".

בשולחן האלופים שבמטה הכללי של צה"ל יש רוב ברור לזרם החילוני, בינתיים. מפקדי שלוש חטיבות סדירות, נחשבות ומוכרות, הם סרוגים: הצנחנים, גבעתי וגם חטיבת בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות החי"ר. כבר היום, אגב, כרבע מהלוחמים באים מהמגזר הדתי־ציוני, והמגמה הזו צפויה להתעצם בשנים הבאות, בייחוד בדרג הקצונה הזוטרה, שם כבר כיום כ־40 אחוז מהצוערים הם דתיים־לאומיים.

האם אנחנו צפויים להחלפת מרות המדינה בהוראות של רבנים במקרי מחלוקת? ח"כ אלעזר שטרן, אלוף במיל', דתי־לאומי, משוכנע כי אין בתהליך כל סיבה לחשש. הוא מזכיר את המבחן הגדול שהיה בתכנית ההתנתקות, שגרמה למשבר זהות אמיתי בציונות הדתית. דווקא אז נרשמו מקרים מועטים בלבד של סירוב פקודה על רקע אידיאולוגי.

אגב, אם כבר מדברים על שטרן ועל ההתנתקות, צריך להזכיר את העימות הקשה שמתקיים בינו ובין השר אורי אריאל, שמלמד על הבעיה בזמן אמת. אריאל טוען כי שטרן, ראש אכ"א בימי ההתנתקות, התנכל לחיילים תושבי גוש קטיף שביקשו להגיע להתנחלויות ולשהות עם בני משפחותיהם ברגעי הפינוי הקשים. שטרן מכחיש בתוקף. 

תלמוד בבלי ועמוס עוז

כשמדברים על שאיפות הנהגה, המשנה של הזרם הקיצוני יותר בקרב הכיפות הסרוגות ברורה. הובלת המדינה ברוח דתית־לאומית קשוחה. בני קצובר מבהיר את הדברים בלי כחל וסרק: "העם חזק, אבל המנהיגות שלו נחלשת ומבולבלת. העם הולך אחורה, לא קדימה, לא יוזם, נרתע מהלחץ העולמי. אנחנו שונים. הקמנו 250 התנחלויות, בכל מקום הייתה מחאה, חטפנו מכות, אבל ארץ ישראל המשיכה להיבנות. הרגלנו את העולם. אנחנו, שהיינו מיעוט שבמיעוט, הפכנו למובילים, נושאי הלפיד בדור שלנו. אנחנו מחויבים להמשיך להוביל, וקודם כל לתקן את הטעויות שנעשו".

דב קלמנוביץ, המשנה לראש עיריית ירושלים, תושב בית אל, אומר כי "הגירוש מגוש קטיף בודד אותנו. חשבו שאנחנו חבורה של הזויים שנלחמים על איזה מקום נידח. עכשיו הפכנו למובילים, למיינסטרים. עכשיו אנחנו רוצים להוכיח לכולם כמה אנחנו ישראלים". קלמנוביץ הוא הפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה. בקבוק תבערה שנזרק לעבר מכוניתו שחלפה באל־בירה בינואר 1988 פצע אותו קשה והשחית את פניו. היום הוא מרגיש את המהפך. "חשבו שרבים מבני הציונות הדתית לא יתגייסו אחרי הגירוש. לא נכון. התגייסנו וצרבנו מבפנים את התודעה הכתומה", הוא אומר.

אלא שכאן עולה צפירת הרגעה כמעט מכל עבר. שי פירון, איש יש עתיד, אומר לנו כי כאשר הפוליטיקאי או הפקיד הבכיר או הקצין חובש הכיפה הסרוגה יושב על כיסאו, הוא מאמץ מדיניות אחרת, כלל־ישראלית, לטובת הציבור כולו. הרב פירון הוא בר־סמכא. אין רבים שמכירים כמוהו את העולם הדתי־ציוני. הוא חצה את כל המסלולים, למד בישיבות תיכוניות ובישיבת הסדר, ניהל ישיבות ואולפנות, והגיע עד לתפקיד שר החינוך. "יש דור חדש של מנהיגים דתיים־ציוניים והם לא שליחים דתיים של המגזר", אומר פירון. בראשו ודאי עוברות דמויות כמו ח"כ שטרן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, או למנכ"ל רשות השידור לשעבר מוטי שקלאר.

פירון לא מאמין בעליונות הדתית־ציונית, ומבקש לראות בה גשר ישיר אל הישראלים האחרים עד כדי חיבור גדול ומבטיח. לא מכבר הוא העלה סטטוס מרגש בעמוד הפייסבוק שלו. פירון הציג שתי תמונות, באחת רואים נערה במכנסיים מתפללת תפילת ערבית ברמת הגולן, בשנייה מדף בישיבת ההסדר המעורבת הראשונה בנטור ועליו התלמוד הבבלי, לצד 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז. "לומדים כאן דתיים וחילונים, לומדים כאן בנים ובנות", כתב פירון. "התנ"ך, התלמוד, המדרש והמחשבה היהודית נפגשים עם חוכמת העולם והישראליות העכשווית. נבנית כאן ישראליות ציונית יהודית מיוחדת. כאן יצמחו ענקי רוח, מנהיגי עתיד מובילי הדור. כאן גדלים אנשים שזהותם היהודית תהיה עמוקה, מחויבותם לחוכמת ישראל בהירה, וגילויי המנהיגות שלהם יהוו עמוד האש לפני המחנה". מי ייתן.

הצד החינוכי: המספרים מדברים בעד עצמם

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתשע"ד למדו במערכת החינוך הממלכתית־דתית 18.7% מכלל התלמידים במערכת החינוך העברית. אמנם זו ירידה משמעותית לעומת עשורים קודמים – בתש"ל (1969) למדו 29% מהתלמידים בבתי הספר הממ"דים. מצד שני, על פי תחזיות הלמ"ס לשנים הבאות, הרי שכמות התלמידים במערכת הממלכתית־דתית צפויה להמשיך לגדול באופן מהותי, בקצב כפול מזה של מערכת החינוך הממלכתית.

בין 2013 ל־2019 גדלה ותגדל מערכת החינוך הממלכתית־דתית בחינוך היסודי בקצב שנתי של 2.78%, בחטיבת הביניים יהיה קצב הגידול השנתי 2.03%, ובעליונה 1.34%. בסך הכול, מתחילת המילניום ועד 2019 צפויה מערכת החינוך הממלכתית־דתית לגדול בהיקף של 14%, לעומת 7% בלבד במערכת החינוך הממלכתית החילונית.

גם מבט על צד הביקושים העתידיים למורים שופך אור על צמיחתה הצפויה של מערכת החינוך הממלכתית־דתית: בחטיבות הביניים צפוי הביקוש למורים בחינוך הממלכתי־דתי לצמוח בהיקף שנתי של 6.1% בכל אחת משש השנים שבין 2013 ל־2019. בסך הכול, ממצב שבו ב־2013 היו 6,804 מורים בדרג חטיבות הביניים בחינוך הממלכתי־דתי, הרי שב־2019 צפויים ללמד כ־9,729 מורים. והסמינרים להוראה מאוכלסים משנה לשנה בזרם גדל והולך של בני מגזר הכיפות הסרוגות, בהתאם.

סוף דבר

מילה אישית לסיום. במהלך החודשים האחרונים שוחחתי עם עשרות אנשים מכל חלקי המגזר הציוני־דתי. הסתובבתי באירועים, במרכזי המפלגה, נפגשתי לשיחות ארוכות עם מנהיגים מובילים וזוטרים וחובשי כיפות סרוגות מכל הגילים. ראיתי ניצחונות פוליטיים במרכז המפלגה ותבוסות וניצחונות של הציונים הדתיים בבחירות לרבנות הראשית ולרבנות הראשית בירושלים. עקבתי גם אחרי סדרות בנושא ברדיו ובטלוויזיה ושוחחתי עם הבמאים והעורכים, שגם הם חובשי כיפות סרוגות.

מסקנתי היא כזו: לפני שהציונות הדתית הולכת להשתלט על המדינה, היא צריכה להשתלט על עצמה. הציבור העצום הזה נמצא בתהליך מרתק, אבל אין איש שיודע לאן הוא יוביל ומתי. הבירור הפנימי בין הזרמים והמנהגים גורם למחלוקת גדולה שיכולה גם להביא לפילוג דרמטי, שיגנוז את כל חלומות המנהיגות. יש כאלה שרוצים להגיע לשלטון. יש כאלה שרוצים להגיע לשלטון, אבל בתנאי שכל הערכים הדתיים־ציוניים־לאומיים לא ייפלו בדרך. הוויכוח הזה עוד לא הוכרע, כנראה.

אני זוכר פעיל צעיר אחד שאמר לי כך: "אנחנו הקרון האחרון ברכבת שמחזיק עדיין בערכים לאומיים ודתיים אמיתיים. הרכבת נוסעת במהירות. עוד מעט היא תחלוף על פני התחנה המרכזית. אולי נגיע ליעד, אבל מה זה שווה אם לא יישאר מאיתנו כלום, אם נתנדף?".

פרשנות: צרכני תקשורת מסיביים, וגם שחקנים במערכה | מאת מרדכי (מוטי) שקלאר

תחקיר: אליאור עמר

–

• צבע אטום – מסמכים חדשים חושפים את המיניעים של איראן בדרך לפצצת אטום | מאת אמיר אורן
• כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום // מאת פיני אסקל
• חיים בזרם: מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע (חלק א) | מאת אורן נהרי