fbpx

דברים שקורים בשיעור שחייה // הטור של אביעד קיסוס

0

המחוג הגדול בשעון מורה כי עדיין לא עבר חצי משיעור השחייה הראשון, וכבר ברור שאני החוליה החלשה בקבוצה. ואין המדובר במיומנות הטכנית של האחרים – כאמור אנחנו בשיעור הראשון. יש להם פשוט איזה חיבור סודי למים שמעולם לא חתמתי עליו, ושמאפשר להם להשתלט על הגוף בתוך הבריכה באמצעות אותו חלק במוח שאחראי על התנועה היבשתית שלהם, בעוד אותי המים הופכים לסטיבן הוקינג. מרוכז כולי במאמץ לא להיחנק, אני זונח כל מוטיבציה אחרת, מכניס ומוציא את הראש מהמים באקסטטיות משונה, ומשמיע כל מיני "חרר" ו"בררר" בלתי רצוניים, שנועדו כנראה לאותת לעולם שחיי בסכנה.

"מזל טוב, אביעד", אני אומר לעצמי מול המראה במלתחות, "עולם חדש של תסכולים נפתח בפניך כמו מניפה. מי ידע שעוד נשאר לך ממה להתאכזב? סימן שאתה צעיר".

יום אביב בהיר. הבריכה תכולה וחלקה, ואני מדבר לעצמי במלתחות של קאנטרי באזור השרון. מביך? נו מילא. גם ככה יצא כבר שמי כמבוכה הגדולה של נבחרת החתירה. סליחה, קבוצת החתירה, לא הנבחרת. אלוהים, מזל שלא נבחרת. שהרי אז באמת הייתי הפקטור השלילי שמושך את האחרים למטה. לעת עתה אני רק תוגת המדריך.

הכישלון הוא כישלון מקומי. בגדול אני סיפור הצלחה. לא מכבר החלטתי לקחת שיעורי שחייה והנה עמדתי בהחלטתי. לא שחיית חזה מהסוג שהוריך כופים עליך ללמוד בגיל תשע, אלא חתירה ספורטיבית למבוגרים, לפי שיטה מהוללת, שמבטיחה שתוך עשרה שיעורים אהיה חותר או חתרן או שחיין ממש טוב, גם אם מאז שיעורי השחייה של גיל תשע לא הרביתי לטבול בבריכה. עניין של חמש או שש פעמים. כמו כן, את כל הספורט שעשיתי ועודני עושה בבגרותי, אני מקפיד לעשות לבד. גם בחדר הכושר יש לי מאמן, ואני לגמרי מרוכז בו ובעצמי בזמן האימון, בניגוד לרוב המתאמנים, שכנהוג בז'אנר, מחליפים כיפים וטיפים מועילים בנושא אבקות חלבון. אני בשלי. תמיד.

אבל למרות הסוליסטיות האמורה, ועל אף שהגבינות בחיי לא זזות לשום מקום אף פעם, דווקא משום כך החלטתי לשבור את הדפוס ולהתנסות במשהו אחר. להיות אמיץ פעם אחת, ולקפוץ למים. בלי להשתתק בדרך המוכרת מול האפשרות של התפדחות. אלוהים מצדו גמל לי בכישלון. מקומית לפחות. הקושי העיקרי שלי כפי שמסתמן כרגע הוא על אף שאני מבצע את כל התנועות, ושומר על כל הכללים, אני לא מתקדם. פיזית, לא נע קדימה. שני האחרים בקבוצה – גבר ואישה, פחות או יותר בני גילי – מגיעים לקצה השני של הבריכה, ובחזרה, ואני מבצע את אותו התרגיל, ולא מתקדם. ממשיך לראות מבעד למשקפת את אותו ריבוע קרמיקה מאוד ספציפי בקרקעית הבריכה, ולא מבין למה.

"אתה צריך להשתחרר", המדריך אומר לי, "זה הדבר הכי חשוב בשחייה. פשוט תשתחרר".

.

הטור המלא פורסם בגיליון המודפס

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook