"אז איך את מסבירה את זה שהעניינים בירושלים נרגעו, ובשטחים עדיין לא?". השאלה הזו הופנתה אליי לא מזמן על ידי שר בממשלה, המצוי מאוד בפרטים. עניתי את המובן מאליו: בתור התחלה, נתניהו הרגיע את העניינים בהר הבית. פחות יהודים עולים, בעיקר לא שרים וח"כים, יש עבודה רצינית מול הירדנים על מצלמות וכו'.
השר: את הרי לא חושבת שהם באמת מאמינים שהיהודים רוצים להשתלט על ההר.
אני: ?!
הדיאלוג הזה גרם לי לחשוב שכדאי לשקף כמה אמיתות רווחות בשיח הפלסטיני שאף אחד לא מתעכב עליהן. לאינתיפאדה השלישית באמת אופי משונה, אינדיבידואלי, פוסט־מודרני ורב־רבדים, אבל בבסיס, ישנן כמה הנחות יסוד פשוטות שלא עוברות בתרגום מערבית לעברית.
- "היהודים רוצים להרוס את מסגד אל־אקצא". הפלסטינים באמת מאמינים בזה. מבול העליות של יהודים להר הבית, כולל נבחרי ציבור, נתפס כמבטא רצון ממלכתי; שמתחיל בטפטוף, הופך לגשם ואין לדעת מה סופו. התפיסה הרווחת היא ששרים מייצגים את השלטון, ושנבחר שמכריז על רצונו להקים את בית המקדש צריך לקחת ברצינות. העליות האלה להר הבית זוכות לכיסוי גדול בהרבה בתקשורת הפלסטינית מבזו הישראלית; וחשוב יותר, הסרטונים מופצים ברשתות החברתיות והופכים ויראליים. זה היה הטריגר לאינתיפאדה (ולא בפעם הראשונה). יש עוד עניין, בלתי נעים: האמירה החוזרת ונשנית שיהודים מטמאים את המקום בנוכחותם. הנה, אם כן, אקסיומה: שינוי סטטוס קוו בהר הבית יגרור אחריו אלימות. זה באמת עד כדי כך חשוב להם.
- יש גן עדן, ושהיד הוא שהיד. גם מי שהביע התנגדות פומבית לפיגועי הדקירה, אבו מאזן למשל, מהרגע שבו נדרש (בראיון לאילנה דיין) להסביר מדוע בכל זאת הרשות מפארת מחבלים אחרי מותם, ענה: "כשהוא מת, הוא הופך לשהיד. […] אני לא יודע לאן הוא הולך. אל תתחשבנו איתנו על זה". אם נחזור רגע לנערי הסכין הצעירים, נמצא שהם לוקחים ברצינות תהומית את הפיכתם לשהידים, ממירוק חטאים לפני המוות (החזרת חובות, ולו פעוטים, למשל) שיבטיח להם כניסה חלקה לגן עדן, ועד עיסוק בגודל הפוסטר שיכינו עבורם אחרי מותם (לכל שהיד יש פוסטר). ככל שחייך בנאליים, גשמיים ונעדרי ברק, מותך אמור לפצות על כך. בשיח הפלסטיני כמעט אין ערעור על המושג. גם חילונים (אלה שנשארו) משתמשים בו באדיקות.
- סכין אינו כלי נשק. דקירה אינה מעשה אלים, כי אם מעשה מחאה נואש. קחו רגע זוג עיניים פלסטיניות: נער/נערה פלסטינים, חמושים בסכין מטבח, מול חייל או מתנחל, נדמים כפעולת הקרבה התאבדותית, שברור שלא תשאיר חותם היסטורי (בניגוד, למשל, לפיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה הקודמת, שהיו גדולים ויומרניים). זו פעולת מחאה אישית, הרואית לדידם, ומעוררת רחמים (נערה עם סכין פירות) במקרים אחרים. ומכאן מגיעה האקסיומה הבאה:
- חיסול המחבלים הוא פשע כשלעצמו, שמצדיק נקמה. בעיני הפלסטינים, הישראלים מגיבים באופן לא מידתי, בלשון המעטה. יש גם גרסה משוכללת יותר ורווחת מאוד: קודם יורים ואז שותלים סכינים בזירת האירוע. בלי להתייחס לאינספור פוסטים בפייסבוק, אני שמעתי על קונספירציית שתילת הסכינים, ברצינות תהומית, מלפחות עשרה פלסטינים. החייל היורה מחברון שעורר כאן כל כך הרבה רעש, התקבל כמעט במשיכת כתפיים אצל הפלסטינים. בעיניהם זה כמעט תמיד המקרה.
- אין קורבנות ישראלים. קורבן הפיגוע הוא המפגע עצמו. הצד הנפגע מוזכר בהבלטה אם מדובר בחייל, או במתנחל (קצת פחות). כמעט אף פעם אם מדובר בנשים או ילדים. אגב, אני לא בטוחה שהם לא רוצים לדעת. לדוגמה, כתבה שלנו ב'אל־מסדר', בערבית, על דפנה מאיר ז"ל זכתה לעשרות אלפי צפיות (בעיקר של נשים, אגב). אבל הנרטיב התקשורתי הוא: הפלסטיני הוא הקורבן האולטימטיבי. כל אזכור של ישראלי שנפגע מערער על התפיסה הזאת.
והשורה התחתונה? ישנה מעין חומת ברזל וירטואלית בין ישראלים לפלסטינים. השיח מתנהל רק פנימה, לא החוצה. אלה מדברים ואלה לא מבינים.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
