fbpx

גסיסתה של הפוליטיקה הלינארית ועלייתה של הפוליטיקה המעגלית // רותם דנון

0

הרעיון הבא מעט מורכב מדי ליריעתו הצרה של עמוד זה. אבל כולכם כבר מבינים לאן זה הולך. קשה לנו כבר להבדיל בין קיצוניות פוליטית משני קצותיה. כמעט בכל חלקה של הפוליטיקה המערבית המסורתית ישנו בלבול, התפרקות של זהויות. ובהמשך ישיר – ערבול וערעור של המערכות המסורתיות.

מהי הפוליטיקה הלינארית? בפשטות, עד לא מכבר ידע כל פלוני בכל מערכת דמוקרטית כמעט להגדיר עצמו בבירור. ימני, שמאלי, מרכז. התיוג השפיע על חשיבתו ועל הצבעתו בשלל התחומים. מדינה, לאום, ביטחון, חברה, כלכלה. פוליטיקאי שהחל בנקודת קיצון מסוימת ורצה להתקדם למעלה, נדרש היה להתמרכז – להגמיש חשיבה, לאמץ פרספקטיבה רחבה ולפנות לקהלים נוספים. לכן הוא זז על הציר הפוליטי מימין או משמאל – לכיוון המרכז. כשיש רוב ימני/שמאלי בציבור, הוא לא חייב להגיע עד נקודת האמצע בדיוק. רבים עדיין פועלים כך. למשל, מסעו הנוכחי של נפתלי בנט (ראו כתבת השער).

אבל משהו משתנה. אתם חשים אותו. הוא משתנה כשמנהיגוֹת בריטניה וגרמניה, פוליטיקאיות ממפלגות שמרניות, הן ליברליות בחשיבתן והן תקוותם של רבים במרכז ובשמאל הבריטי. כשמפלגת שמאל רדיקלי ביוון תופסת את השלטון, תוך שהיא פורטת גם על רגשות לאומיים. כשמועמדת ימין קיצוני (ופופוליסטי) בצרפת מחזיקה בכמה עמדות דומות למועמד השמאל הקיצוני. כשמועמד הרפובליקנים בארה"ב מייצר תסיסה אתנית, אבל מהצד השני חודר ללבבות פועלים עם מסרים כמעט סוציאליסטיים. וכשיו"ר הקמפיין שלו הוא נביא הימין הקיצוני והחדש, אבל רואה עצמו כמהפכן לניניסט.

אם קצוות הימין הפופוליסטי החדש והשמאל הרדיקלי החדש נפגשים, אזי יש לנו פוליטיקה חדשה, מעגלית. מפגשי הקצוות שלה (ימין פופוליסטי ושמאל רדיקלי) הם המרתקים אותנו, והמערערים את הסדר הקיים. המועמד החדש יכול לנוע על המעגל ולנסות לחתוך את פיסת העוגה המספקת לניצחון. התנועה הזו יכולה להיות הלוך וחזור, ולעתים לנסות לירות חיצים לכל הקוטר, בבחינת תפיסת מרובה (ראו מקרה עמנואל מקרון). והמעבר מפוליטיקה לינארית לפוליטיקה מעגלית כבר משנה מהיסוד הלכה למעשה את העולם שבו אנו חיים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook