שני דברים אנו יודעים על סיפורו של סול גודמן/ג'ימי מקגיל עוד לפני שאנחנו מכירים את הפרטים. הראשון, אנחנו יודעים איך זה ייגמר. ראינו את 'שובר שורות', וכדי שלא יהיו בלבלות בעניין, זו גם סצנת הפתיחה של הסדרה: סול גודמן יושב במקום המחבוא שאליו ברח ומסתכל בקלטות וידיאו של ימיו המפוארים. איננו יודעים עדיין מיהו ומהו ג'ימי מקגיל. אבל אנחנו יודעים שבסופו של יום הוא יהיה סול גודמן. שהוא יהיה עורך דין עם חוט שדרה מוסרי של מדוזה. שהוא יטפל בחוק כמו שילד מטפל בפלסטלינה. שהוא יאסוף אליו את כל העקומים והמפוקפקים שבבני האדם. על פסל החירות שלו יהיה כתוב: "הב לי את פושעיך הקטנים, ערב רב של פגומים מוסרית. שלח אליי את רפי השכל ונטולי המצפון". הסיפור של סול גודמן הוא Reverse Engineering, הנדוס לאחור. הוא איננו סיפור של מה יקרה, אלא של למה זה קרה.

הדבר השני שאנו יודעים, מיד לאחר פרק הפתיחה, הוא שזו סדרה על אמריקה. המיקום, הסגנון, הדמויות, הדיאלוגים – כולם נעים ברווח שבין מערבונים לסרטים של האחים כהן. מסע של אמריקה אל גבולותיה במערב ובדרום, עם כל המשמעות המתלווה לכך, לטוב ולרע.

ואם זו סדרה על אמריקה, הרי שג'ימי מקגיל הוא האול־אמריקן הירו. האיש שנוסע למערב כדי להמציא את עצמו מחדש. כי על פי האתוס האמריקאי, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אדם יכול להמציא את עצמו מחדש. זה רק עניין של עבודה קשה. גם ג'ימי "המחליק", עבריין בשקל שבעים, האיש שחרבן על ילדים מגג של מכונית, יכול להיות עורך דין. וכמו כל גיבור אמריקאי, ג'ימי הוא סלף מייד מן. מזמן לא ראינו דמות כה בודדה מובילה סדרה. זה לא שאין לו חברים, זה משהו עמוק יותר. זו ההוויה – המכונית, הבולים בחניון, המשרד/בית שלו בתוך המני־פדי, הבינגו, המדבר. ג'ימי מקגיל צועד לבדו במדבר.

בגידתו של פסל החירות

שתי דמויות משרטטות את המנעד שבתוכו נע ג'ימי מקגיל. הראשונה היא אחיו. צ'אק, עורך הדין המצליח והמוערך, האיש שמזמר את החוק מתוך שינה, הוא האלטר אגו. המקום שאליו ג'ימי רוצה לשאוף. הטוב המוחלט הבלתי מושג, כך אנו חושבים בהתחלה. לצ'אק יש מחלה. הוא חושב שהוא אלרגי למכשירי חשמל. זוהי מטאפורה מובהקת לאדם שאינו יכול לחיות בחברה המודרנית, כי מהי חברתנו המתקדמת אם לא סך המסכים והכבלים שמסביבנו? במשך שמונה פרקים וחצי זה מה שאנו מקבלים: האיש המוכשר, ההגון, הראוי, מוקא החוצה מהחברה. אמריקה אינה יכול להכיל בתוכה את אלו שאליהם היא שואפת. אמריקה מגדירה את הטוב – ובוגדת בו.

מהצד השני נמצא מייק, השומר בחניון, שגם את סופו – לבד, במדבר, מכדור שתקע בו וולטר ווייט – אנו יודעים מראש. האיש הזה, במשך שבעה פרקים, הוא עבורנו פושע. רוצח שכיר. אדם נטול כל עכבה מוסרית, ושהדבר היחיד האנושי בו הוא אהבתו לנכדתו. כל פעם שבה הוא מחזיר את ג'ימי מהחניון כי אין לו מספיק בולים היא אישור לשרירותיות ולאינסטרומנטליות שביחסו כביכול לבני אדם.

אנו יודעים מיהו סול גודמן, התוצאה הסופית. אבל ג'ימי מקגיל שמצטייר לנגד עינינו שונה ממנו בתכלית. הוא עובד קשה. הוא נאבק. הוא לוקח אחריות על חייו. הוא מרוויח את פת לחמו ביושר. מההצלחה במבחני לשכת עורכי הדין, דרך ההתמחות במשפט לגיל הזהב ועד התמרון של הזוג העברייני שמעל בכספים – ג'ימי הוא שילוב מעורר הערכה, גם אם הוא מחליק מדי פעם בדרך, של לעבוד קשה ו"לעשות את הדבר הנכון". או במילים אחרות – ג'ימי הוא הדרך האמריקאית, האתוס של פסל החירות, הפעם בלי ספין: "הב לי את בניך היגעים, העניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין".

בכל הזמן הזה אנחנו מנסים להבין מה קרה, מה גרם לג'ימי להפנות עורף לאתוס הזה ולבחור לגלוש בעונג במדרון החלקלק כאילו היה מקפצת סקי. ובמשך שמונה פרקים וחצי התשובה שלנו ברורה: אמריקה בועטת באלטר אגו שלה ומחבקת את מחריביה. וג'ימי, כך אנו משערים, יידחק בסופו של דבר בעל כורחו אל עבר עברי פי פחת.

כל זה משתנה, כמובן, כשאנחנו מגלים כי צ'אק הוא זה שמכשיל את ג'ימי פעם אחר פעם. קול דמי אחיו זועק מן האדמה. הקונטרסט האדיר בין מה שג'ימי עושה עבורו ובין הגמול שצ'אק מחזיר לו משנה באחת את הדרך שבה אנו תופסים את צ'אק – מאלטר אגו הוא הופך לאיד. מצנוע לארוגנט. מאמפתי לחסר כל יכולת להכיר בערכו של הזולת.

המחלה של צ'אק הופכת בעינינו לפינוק. הסלידה ממכשירי חשמל נראית כמו בעלי חברות מזון שמאביסים את אמריקה במקדונלדס ותירס משובט, ואוכלים ירקות אורגניים בלבד. הקרקור של ג'ימי סביבו הופך מערבות הדדית בין אחים לניצול. והעובדה שאת ג'ימי מחליף בפרק האחרון אדם שחור רק מחזקת את הנקודה הבאה: צ'אק הופך למעשה לאלגוריה לשכבת הכוח באמריקה. לבעל הממון שלוקח את התמורה שהוא מקבל כמובנת מאליה, וסוגר את הדלת למוביליות חברתית. אתה יכול לעבוד קשה כמה שאתה רוצה – אבל אתה לא באמת יכול להיות עורך דין.

ובמקביל גם הפרספקטיבה על מייק משתנה. מקרימינל לקורבן, ולא סתם קורבן – אלא של רשויות החוק. האיש לקח את החוק לידיו כי אף אחד אחר לא היה נוקם את מותו של בנו. אז זה לא שהוא הופך לחסיד אומות העולם ובן דוד של הדלאי לאמה, אבל אלמנט השרירותיות והאינסטרומנטליות נעלם.

וכשהאלטר אגו משתנה, משתנה גם הפרספקטיבה. הטוב והרע מתהפכים. צ'אק איננו הטוב הטהור שמוקא מהחברה, אלא בדיוק להפך – אדם שהחברה אפשרה לו להגיע לאן שהגיע רק כדי שיבגוד בה ויקיא אותה מתוכו. מייק איננו אקזמפלר לאדישות המוסרית, אלא תוצר של חברה שדחתה אותו מעליה.

וג'ימי – הוא מביט סביב. על מה ויתר ועבור מי, ועל מה הוא השיג. הוא לא בגד בדרך של פסל החירות – הדרך היא שבגדה בו. כשם שהפרספקטיבה שלנו משתנה, כך גם שלו. ולכן הוא איננו נדחק אל שולי החברה – הוא בוחר בכך בעיניים פקוחות לרווחה. בסצנה האחרונה הוא חוזר מבית המשפט, מההיכל של צ'אק, אל השער של מייק. "זה לעולם לא יעצור אותי שוב", הוא אומר – ושועט עם יד על ההגה, מבט על הכביש, כל הדרך אל עבר חייו של סול גודמן.

דברים שאמרו על ג'ימי/סול

1.  "כשג'ימי אומר בסוף, 'אני יודע מה עצר אותי וזה לא יעצור אותי יותר', הוא מתכוון לרצון לרצות את אחיו. לקבל את האישור שלו. בכלל, לקבל את האישור מאחרים, במקום מהלב שלך". [בוב אודנקירק, שמשחק את ג'ימי/סול]
2. "השאלה היא אם ג'ימי מקגיל היה הופך בכל מקרה לסול גודמן, והדבר היחיד שעצר אותו היה אחיו צ'אק, או שג'ימי הוא אדם שונה לחלוטין מסול גודמן. מצפייה בעונה הראשונה אני לא חושב שזה רק בגלל צ'אק. יש בבסיס שלו משהו טוב". [פיטר גולד, שותפו של וינס גיליגן ליצירת הסדרה]
3. "ג'ימי הוא דמות תלת־ממדית שמכילה בתוכה גם את עורך הדין המסור שמתמחה בגיל השלישי וגם את הנוכל ההרפתקני, אמן פרפורמנס בהונאה. יש את ג'ימי הטוב ויש את ג'ימי הרע – והם משלימים זה את זה". [דיוויד סגל, 'ניו יורק טיימס']

–

• בנות // הפריחה המחודשת של סדרות הספין־אוף
• אין תפקידים קטנים (וגו') // דמויות המשנה הטובות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה
• מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'