עשיתי שיימינג בפעם הראשונה בחיי. הדרעק הזה עובד, אין מה לומר. האמת היא שאינני מחסידיו של הז'אנר ואני נוטה להאמין שהלבנת פני הזולת היא עבירה של בין אדם לחברו, ואני מעדיף תמיד להימנע מהלבנת פנים של אנשים – גם אם הם ממש חרא וזה ממש מגיע להם וזה ממש עשוי למנוע מהם לשוב לעשות את מה שהם עושים. אבל לפני עשרה ימים, הוגדשה הסאה. מגיע הרגע בחייו של כל איש (שמחזיק בדעות) שמאל (שהרי אינני "פעיל שמאל") שבו נמאס לו. פשוט נמאס מהקלות הבלתי נסבלת בה אנשים מרשים לעצמם לגדף אותו, לאחל לו ולמשפחתו מוות, להשוות אותו לנאצי, וסתם לחרחר סביבו אלימות מילולית בלתי מבוקרת. אז חוסמים ומוחקים לעשרות ולמאות תגובות ומגיבים, אבל מגיע הרגע בו האות השביעית באל"ף־בי"ת פשוט נשברת (שמאלנים – תמיד מוכרחים להתחכם. תמיד להתייפייף).
והרגע הזה ואני נפגשנו. והסתכלנו זה לזה בעיניים והסכמנו עם אריאנה מלמד, אחת מאמהות השיטה, שלפעמים שיימינג הוא הדרך היחידה גם לנער את הזולת, גם לגרום לו לקחת אחריות על מעשיו ולשלם עליהם מחיר, גם להכניס בו קצת פחד (למה שרק אני אפחד לי בחשכת חדרי מהאיומים והאלימות בתיבת המסנג'ר?) וגם – להעביר מסר לאחרים, שהנה גם הם עלולים לשאת בתוצאות (הפייסבוקיות) של מעשיהם.
אז עשיתי שיימינג לשני חבר'ה. אחד איחל לי שמחבל יזיין אותי בתחת והשביע אותי שלפני שאמות אזכור אותו ואחשוב עליו ועל מה שאמר (נשבע לכם); והשני אמר שהוא ישמח לראות אותי ואת "שכמותי" תלויים בכיכר העיר ואז הוסיף מאה קללות (דווקא מנוסחות בעברית סבירה). אז הראשון, טכנאי באל על, זכה לשיימינג מסוג מכתב פומבי למנכ"ל אל על, בו הבעתי את חששי כי מטוסים בטיפולו של הטכנאי המדופלם אינם בטוחים לנוסעי אל על שמתנגדים לטקטיקת הלוחמה בשטח בנוי של אלאור אזריה, כמו גם הבטחה גורפת כי לא אשוב לטוס בחברה הזאת כל עוד הוא עובד בה, שכן לא יעלה על הדעת שאממן מכיסי את שכרו של אדם שמבקש שאזכור את פניו שעה שמחבל רוצח אותי, לא לפני שהוא מזיין אותי בתחת. וגו'.
–
התגובות היו חלוקות. מרבית המגיבים תמכו בצעד ועודדו אותי במאבקי, ומעטים טענו שהעונש שאני משית עליו מוגזם ושהיהודי הזה עלול לאבד את פרנסתו. שור אינאף, לא חלפו 30 דקות מרגע פרסום הפוסט/מכתב ואותו מגיב חזר לזירת הפשע, הפעם לוחמני הרבה פחות. מפויס ועטוף בחרדה, הוא ביקש את סליחתי בכל לשון של בקשה והתחנן, ממש כך, שאמחק את הפוסט. לא הרהרתי בדבר אפילו לשנייה – המסר עבר, התנצלות וחזרה גמורה מהדברים הן שלל ראוי לצאת עמו מהקרב הזה, ומיהרתי למחוק את הפוסט, תוך שאני משיב לו "מודה ועוזב ירוחם". זה אמנם ביטוי מעט ארכאי, ואני מסופק אם הוא בקי בו – בהסתמך על השליטה בלשון שהפגין בתגובות שכתב לי – אבל אני מאמין בו, מכל מקום. יהודי מצידי, גם אם שמאלני. או להפך.
כך או כך, אני לא אלאור אזריה: כשאני רואה פצוע שוכב על הרצפה מדמם, אחרי שהקרב נגמר, אני לא יורה לו בראש מטווח אפס.
שעה אחריו פרסם האוויל האחר את איחולי התלייה בכיכר, ושיכור כוח מהצלחת השיימינג הקודם פרסמתי את תגובתו ברבים והבהרתי שבכוונתי לפנות למשטרה בגין הסתה לרצח. שור אינאף (2), לא יוצאת חצי שעה וגם הלה חוזר בזנב מקופל לאתר התלייה המיועד ומבקש על נפשו סליחה ומחילה ומסביר כי יצאה שגגה גדולה מבין עיניו ואנא־אנא־אנא שאקבל את סליחתו. גם כאן: אפס התחבטות – מודה ועוזב ירוחם. נפרדתי ממנו במילים נעימות ואז תקף אותי גל משונה. גל של תגובות נגד למעשי (קבלת התנצלותו בזריזות וללא תנאי) של חבריי לעמדה הפוליטית. שיכורי הצלחה מהמהירות בה חזרו השניים בהם מדבריהם והפכו מנמרים לעכברים, הם לעגו להם בקול גדול בפוסט המדובר (אחד הפליא בדימויי ניצחון שהיו אלימים ומכוערים), והיו לא מעטים שנזפו בי שנכנעתי בקלות רבה מדי ושסלחנותי החטיאה את המטרה.
הבנתי את העניין. הם רוצים לראות שמאל לוחם, שמאל נוקם, שמאל נוטר. שמאל שיודע להיכנס לזירה עם הימין ולגרום לו לדמם, ממקום אכזר וקר. כי, האמת, אין מה לומר: די חרא להיות שמאלני בישראל בעת הזו. לעובדה שקמפיין הדה־לגיטימציה של השמאל הצליח הרבה מעל למשוער תוסיפו את העובדה שמנהיגיו של השמאל הם סמרטוטים באופן כללי, או תל־אביבים מדי אפילו לטעמי, ועל זה את העובדה שהימין ממשיך לקונן על כך שהשמאל "שולט במדינה", ותגלו למה לא מעט אנשי שמאל מאבדים את צלילותם בעת האחרונה, צורחים כתרנגולות שחוטות, מייבבים כתינוקות בני יומם, ובאופן כללי מאבדים כל צלם של פאסון. אז כשכבר נכנס שמאלני לזירה בה כל דאלים אזריה ויואב אליאסי, ויוצא ממנה מנצח, הם רוצים לראות – כמו ברומא – את הראש נערף בסיום קרב הגלדיאטורים.
אז אני מסביר להם שווידוא הריגה של אותו טכנאי מאל על הוא בדיוק הדבר שעליו אנחנו מקוננים ונגדו נלחמים. שהרי גם במלחמות פייסבוק צריך שיהיו כללים וקודים אתיים. אני לא אגרום לפיטוריו של אדם, לאחר שהתנצל בפומבי וחזר בו מדבריו, רק כדי להנחיל את אפקט "יראו וייראו". לא מאמין באפקט הזה. ובכלל, המושג "כוח הרתעה" עמום בעיניי עד למאוד, והוכח כלא אפקטיבי לאורך ההיסטוריה – הוא קונה זמן, אבל הוא לא מחסל את התופעה.
בריתות בין מדינות, הבנות בין עמים, מציאת מכנים משותפים ושפה משותפת בין שבטים – הן הבסיס עליו נבנה העולם החדש והדמוקרטי שעליו אנחנו מגוננים. אז לחתור תחת זה במגרשך הפרטי? זה נשמע לי מעט לא ישר מבחינה אינטלקטואלית. אי אפשר לנהום במרירות כנגד נורמות ההתנהגות של הימין ואז להשתמש באותן שיטות פעולה כנגדו. בריונות היא בריונות ונקמנות אלימה היא נקמנות אלימה – גם אם היא כרגע נשקו ומפלטו של החלש. ולמען הסר ספק, השמאל (בטח האשכנזי) הוא החלש והנרדף כיום. הוא קבור בעמדת מוצא מתגוננת זה תקופה ארוכה וכשהוא מנסה להרים את ראשו הוא עושה זאת בסגנון אראל מרגלית, שאימץ לעצמו את משה קלוגהפט, הקמפיינר של נפתלי בנט, כדי לנצח את הימין בנשק שלו. אז לא, לא ננצח את הימין בנשק שלו. הדרך היחידה עבור השמאל לחזור להיות רלוונטי היא גם להפסיק להתנצל כל הזמן, אבל גם לשמור על ערכיו ועל סגנונו. לשוב ולהבהיר ולשוב ולחזור ולומר, שהפתרון היחיד והתקווה היחידה לשפיות באזורנו היא לא "לנצח נחיה על חרבנו" של נתניהו, אלא בדרך של מציאת מכנה משותף עם חפצי החיים מהצד השני, יצירת אינטרסים משותפים ובריתות על בסיס הבנה של צרכים אסטרטגיים זהים עם מדינות ועמי האזור ובנייה של תקווה מהמקום הזה (נאיבי? אולי. אבל עדיף על אסכולת "במזרח התיכון צריך לדבר בשפה של המזרח התיכון". אגב, עוד אמירה גזענית ומטופשת. אבל אין לי כוח להרחיב. וגם לא מקום במכסת המילים).
–
הרוח הרעה הזאת שאוחזת בישראל של ימינו לא תישאר לנצח. היא תחלוף יום אחד. אני מאמין בכך. גם העם היושב בציון חפץ חיים שפויים, בסופו של יום ובסופו של בצלאל סמוטריץ' ואלאור אזריה. אני בוחר להאמין בזאת, כדי לא לרדת מהארץ. ומהמקום הזה – של אהבת החיים יותר מאשר המשיכה הדאעשית למוות – הוא ימאס בייאוש ובאלימות ובטרור הרגשי שמפעילים עלינו כבר כמעט שני עשורים הנתניהו'ז.
ואתם יודעים מה: וגם אם הוא לא יתפכח. וגם אם אלאור אזריה יקבל את אות המופת על מעשיו, לפחות נדע, לפחות אני אדע, שלא הפכתי לבריון, שלא בחרתי לאמץ את השפה והטקטיקה והמנגנון הנפשי הגלותי והפאסיב־אגרסיב ואז אגרסיב־אגרסיב של הימין בישראל. אדע כי נותרתי נאמן לערכים ולנורמות שבגללם מלכתחילה חטפתי את הקללות ואיחולי המוות שהובילו לשיימינג שעשיתי, מבלי לוודא הריגה.
ובעיניי, זה ניצחון גדול יותר מללמד עוד ימני לקח שהוא לא ישכח בחיים.
–
