בעז גאון: המדינה שהפסיקה ללחוץ על הברקס

זהו רגע המוכר לכל ילד, ילדה: אחרי אי־אלו ניסיונות להתגלגל במדרון בצורה אחראית, עם עין אחת על המכוניות המגיחות כדי שהאיברים לא יתגלגלו לכל עבר – מצהיר המוח האינפנטילי על מדיניות של "על החיים ועל המוות".

לפי גישה זו לחיים, כדי למצות חוויות "על אמת",ללא צנזורה עצמית או ברקס, יש להרים רגליים באוויר. לשלוח את הידיים לשמים. לעצום את העיניים ולעשות פרצוף דבילי, גאה, ואז לקוות לטוב מתוך ידיעה גמורה כי הסיכוי לכך הוא נמוך עד לא קיים. שהרי מכוניות ימשיכו להגיח, גם בעיניים צומות. המהמורות הרגילות יתגלו מאוחר מדי. החצץ הידוע ייתקע בין גלגלי הסקייטבורד, או הגלגיליות, בלי שום אזהרה כי זה דינו של כביש וזה דינו של מדרון. לאמור,שמהירות הצניחה לעולם גוברת תוך כדי הידרדרות ואיתה, במתאם ישיר, פוחתת היכולת להבחין מבעוד מועד בסמי טריילר המגיח מחניה ברוורס.

2014 היא השנה שבה ישראל כיוונה את חרטומה לעבר ספו של מדרון מדיני, כלכלי ותרבותי, שחררה את בלם היד וזעקה במלוא גרון פטריוטי – "על החיים ועל המוות".

השנה הושקה באופן סימבולי 13 יום אחרי 1 בינואר, עת נטמן אריק שרון עמוק באדמה ואיתו שאריותיה של הגישה הפרגמטית, הריאליסטית, למציאת נוסחת נסיגה כלשהי שתאפשר את קיומה של ישראל במרחב האזורי לאורך זמן. כל זאת מתוך הבנה כי ”להחזיק 3.5 מיליון פלסטינים תחת כיבוש זה דבר גרוע גם לישראל, גם לפלסטינים, גם לכלכלת ישראל“, כפי שהצהיר שרון באוזני חברי סיעת הליכוד, במאי 2003, למרות זעקות השבר של אושיות ציוניות דוגמת יחיאל חזן, תושב אריאל ויו"ר שדולת יש"ע דאז בכנסת.

11 שנה אחרי, לאמור השנה, ניהלה אותה השדולה (במהדורתה המיניסטריאלית) את יחסי החוץ של ישראל. שר השיכון אורי אריאל, בגיבויו של ראש הממשלה הישראלי, הביס פעם אחר פעם את מזכיר המדינה המתייפח ג'ון קרי. בשנה זו אושרו לבנייה 2,300 יחידות בהתנחלויות מינואר ועד ספטמבר, זינוק של 866 אחוז יחסית לתקופה המקבילה ב־2013. "הרעיון שאותו אני עומד להציע", אמר אורי אריאל בפברואר 2012 במסגרת 'כנס ירושלים', שמארגן ערוץ 7 מדי שנה, "מפחיד רבים בעם ישראל, אך בסופו של דבר הוא הפתרון הראוי: עלינו לספח 100 אחוז משטחי יהודה ושומרון תוך מתן אפשרות לערבי יו"ש לקבל אזרחות מלאה הכוללת גם הצבעה לכנסת ישראל". לפי אריאל אז, וכדי למנוע "רוב ערבי בכנסת", סיפוח הגדה המערבית כולה יכלול גם את שינוי שיטת הבחירות בישראל תוך "פירוק יו"ש לאזורים השונים וחיבורם לאזורי הארץ הסמוכים: ג'נין תצורף לאזור הבחירה של עפולה, שכם תצורף לאזור הבחירה של גוש דן, רמאללה לזה של ירושלים רבתי וכן הלאה…בכך יישמר הרוב היהודי־דמוקרטי בכנסת". ב־2014, הלכה למעשה, יישמה ישראל את שלביה הראשונים של תכנית אריאל, בהיעדר תכנית מבית נתניהו.

אלא שבאופן אירוני, 2014 לא הייתה רק השנה שבה נקברה אופציית החלוקה – אלא גם זו שבמהלכה נרמז על חיינו במדינה שכזו. ב־12 ביוני נחטפו נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח מצומת אלון שבות על ידי מרוואן קוואסמה ועאמר אבו עישה. השטח, כמו ישראל כולה בחזונו של אורי אריאל, נמצא בשליטה ישראלית ביטחונית מלאה. הנערים נורו למוות אגב שירה עליזה, בגלל היותם יהודים. 18 יום לאחר מכן, למחרת נאום ראש הממשלה שנישא מעל גופותיהם העטופות בדגלים, ושכלל את המשפט הביאליקי ההוא שנכתב על אודות קישינב, יצאו יהודים ירושלמים לפרוע בפלסטינים תושבי העיר. למחרת חברו יחד שישה יהודים מירושלים, מבית שמש ומההתנחלות גבע בנימין (שתסופח לירושלים במוקדם או במאוחר), כדי לצוד נער שפשעו הוא בהיותו ערבי. מוחמד אבו ח'דיר, בן 15, נרצח והוצת בעודו בחיים. מאז, ובאופן עקבי ומאיץ, הידרדרו היחסים בין יהודים לפלסטינים בירושלים רבתי, כמעין מנבא בן זמננו למה שעתיד לראות ב"ישראל הגדולה" – כאשר כבר אי אפשר יהיה לחלק אותה. לאמור, טרקטורים דורסים, מכות ודקירות ב"רכבת הקלה" המחברת את שכונות העיר, גרזנים היורדים על ראשיהם של מתפללי בית כנסת, יהודים המהלכים בירושלים עם סדין ועליו המילה "נקמה", נערים פלסטינים שעוברים לינץ' בגלל היותם "ערבים". והכול, בעיר שחוברה לה יחדיו ושההתנחלויות הסובבות לה עתידות להסתפח אליה, כנראה ב־2015. אחריהן, דברי שר השיכון הנוכחי, יגיע תורה של רמאללה.

כדי להמשיך להידרדר במורד המדרון הזה, תיאלץ ישראל לשנות את פניה ולהיות דמוקרטית פחות. לא רק באמצעות העברת חוק הלאום, אלא גם בהמצאת מנגנונים משוכללים יותר להסתרת הכספים (מהמפלגות המתנגדות, מהעולם) המאפשרים את סיפוח יש"ע. למשל, 177 מיליון השקל שהועברו בעזרת יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט בראשות דוד רותם (ישראל ביתנו) לחטיבה להתיישבות. אותו רותם שהצהיר באפריל 2014, בתגובה לדרישת מפלגות השמאל לחשוף אילו כספים הועברו ולמי, כי בכוונתו "להסתיר את המידע הזה", כי "הוא יודע שהחטיבה להתיישבות עוסקת בבנייה מעבר לקו הירוק ורוצה למנוע את האפשרות שתוכלו [מפלגות השמאל] לקבל מידע ולהגיש עליו בג"ץ“.
13 יום אחרי הטמנתו של אריאל שרון באדמת חוות השקמים, נטמנה באדמת כפר שמריהו שולמית אלוני. שלושה חודשים אחרי זה מת רון פונדק. שלושת אלו, כל אחד בדרכו, ייצגו וריאציות (סותרות) של ציונות חילונית, שמיאנה להשלים עם היותה של ישראל פרויקט נידון להידרדרות לאורך זמן. הידרדרות שקווי מתארה הם של פרויקט דמוקרטי לא מושלם, יהודי יותר מאשר דתי, מכיל מיעוטים גם אם לא מעניק להם מעמד תרבותי זהה. שרון בגלגולו האחרון היה ההנד־ברקס של המרכז ואף רובו של הימין הישראלי, משקל הנגד המבודח, האירוני כתער, לטענות כמו "צריך להפציץ את סכר אסואן" (ליברמן). בנתניהו ראה איש אשר "נתפס לפאניקה ומאבד עשתונות" ושמקורביו תיארו אותו כ"מנהיג ימין קיצוני שמתנהג כמו בחצר ביזנטית". אלוני, שתיעבה את שרון במשך רוב חייה הפוליטיים, הקימה את מרצ, לא סתמה את הפה, הקפיאה מפחד במו פיה את כל מי שהרהר באפשרות להפחידה. "אנחנו קנאים", אמרה ב־2005, "מושחתים, ורוצים את הכול לעצמנו בלבד. באיזו דמוקרטיה מתהדרת ישראל?! זו דמוקרטיה פגומה שמונעת מנשים וממיעוטים להשיג שוויון ומתייחסת אליהם כמו משטר ה'מולא' העות'מאני“. ב־2014 ישראל נעדרת פוליטיקאים שיתנסחו כך, ללא פחד מוות או דה־לגיטימציה.

באשר לפונדק, האופטימיסט־ריאליסט הבלתי נלאה, עשרה עותקים של ספרו האחרון 'אוסלו – הסיפור המלא' מונחים מרחק פסיעה מכיסאי בעודי כותב את השורות האלה. הם ניתנו לי על ידו באופן אישי, בעיצומו של עוד סיבוב כימותרפיה ואחרי נשירת שערו הנערי, כדי שאעבירם לפעילים ופעילות שהשתתפו במחאת קיץ 2011 שבה הוא ראה, ולא רק הוא, מקור לתקווה. הוכחה כי דור ישראלי שלם עדיין חולם על ישראל טובה יותר, ושאיננו מבלבל בין שינוי כיוון – לבין אובדן דרך.
שלושת ריאליסטים אלו, אוהבי ישראל בדרכם, הלכו מאיתנו ב־2014. עמם נטמנו הבלמים שניסו להחדיר בגלגלי הישראליות, לטובתה. בפתח 2015 נדמה כי שערותינו מתנפנפות, פינו פעור ואוזנינו מוחרשות מצווחות הדוהרים מטה. שנת "על החיים ועל המוות" הגיעה לסיומה. כעת נותר לראות אם המדרון יהפוך למישור. או שמא השיפוע עתיד להחריף.