הוא אוהב להתפאר בהתיישבות ביהודה ושומרון. להתרפק על נופיה ורגביה, אבל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו איש ההתיישבות במובן המפא"יניקי של המילה. למרות הנאומים הרטוריים המלהיבים שלו, הוא לא נהנה להריח את ריח האדמה בגבעות בנימין ולא מתרגש מהיקבים שמתפרשים ברחבי ארץ האבות. בשונה מהמורשת הפוליטית והאידיאולוגית, שממנה ניזונים רבים מראשי המתנחלים, הנימוק המרכזי שלו נגד חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית הוא נימוק ביטחוני־מדיני. הוא אינו שאוב מזכותנו על הארץ. וכשהוא נאלץ לתמרן מדינית, הוא מתמרן במקביל גם עם ההתנחלויות ולא מהסס להעלות אותן קורבן כשנחוץ, או לצ'פר כשצריך או כשהממשל לוחץ. את גל הבנייה המשמעותי ביותר של השנים האחרונות קיבלו המתנחלים ב־2014, סביב יוזמת השלום של קרי: בכל פעימה של שחרור אסירים פלסטיניים, ישראל שחררה אלפי יחידות דיור לבנייה. אצל טראמפ זה היה אמור להיות הרבה יותר פשוט, אבל מיד כשהממשל נכנס לתפקידו התברר שגם אצל טייקוני הנדל"ן האמריקאים ההתנחלויות הן נקודת תורפה.
נתניהו, כהרגלו, היה הראשון לזהות ולהבין שהציר האפשרי בין טראמפ לבין מזכ"ל אמנה, זאב חבר (זמביש) הבולדוזר, חייב להיות בשליטה מלאה. אחרי הביקור הראשון בבית הלבן הוא הודיע שכל נושא הבנייה בהתנחלויות ייעשה בתיאום מלא מול הממשל האמריקאי. שבועות אחדים לאחר מכן נשלח ראש הסגל יואב הורוביץ למשימת התיאום מול אנשי טראמפ, שהסתיימה בנוסחה עקרונית די מרחיבה, שמאפשרת בנייה ותכנון בשטח הבנוי הקיים או בשטח הצמוד לו (מה שמכונה בז'רגון המתנחלי "בנייה צמודת דופן"). בו בזמן החליט נתניהו לאחד את כל הישיבות שבהן מאושרות תוכניות וניתנים אישורי הבנייה בהתנחלויות לארבע פעימות, כך שיוכל לרכז ולהפחית את נקודות החיכוך עם הממשל והעולם, ולא פחות מכך – עם המתנחלים.
התסכול גדול. הם הכוח הפוליטי שבנה אותו, וזו הייתה אמורה להיות התקופה הפוליטית הטובה של חייהם. ראש ממשלת הליכוד, בנימין נתניהו, עומד כבר שנה וחצי בראש הממשלה הכי ימנית בתולדות המדינה. בבית הלבן בוושינגטון יושב נשיא שנתמך על ידי נוצרים אוונגליסטים ומקיף את עצמו בידידי ההתנחלויות, ואף הכריז על ירושלים כבירת ישראל. וזה לא עוצר כאן – אלפי יחידות דיור אושרו ברחבי הגדה המערבית ולמעלה מ־10,000 מתנחלים חדשים נוספו לסטטיסטיקות, לראשונה זה למעלה מ־25 שנה הוחלט להקים התנחלות חדשה בלב יהודה ושומרון, והיישוב היהודי בחברון קיבל אישור להקים מינהלת אזרחית. רוצים עוד? הכנסת חוקקה חוק דרמטי שמשנה לחלוטין את ההגדרות המשפטיות של מה מותר ומה אסור בהתנחלויות, וממש לא מזמן החליטה הממשלה להקצות 800 מיליון שקל לטובת תשתיות ויצירת רשת כבישים עוקפים להתנחלויות, ודלת לשכת ראש הממשלה פתוחה לרווחה בפני ראשי מועצת יש"ע, ובבית הלבן יש שגריר שהוא בן בית בבית אל.
מאז מתנת הפרידה של ממשל אובמה לנתניהו ולהתנחלויות – החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם – המנגינה הבינלאומית הטורדנית שליוותה את המהלכים לחיזוק ההתנחלויות, כמעט ונדמה או לפחות השתנתה לחלוטין. אם בעבר הייתה מחְלקת המדינה משחררת גינויים על בסיס שבועי ומזכירה שההתנחלויות הן בלתי חוקיות ופוגעות ביכולת לקדם את פתרון שתי המדינות, הרי שתחת המקהלה החדשה בחדר הסגלגל התשובות הפכו ריקות ולקוניות והכתבים האמריקאים כבר לא טורחים לשאול. השקט שחברינו בוושינגטון מייצרים מחלחל גם לחברים הפחות הטובים באירופה, שטרודים גם כך בבעיות גדולות יותר כמו הברקזיט, דאעש והפליטים. האו"ם, ומוסדותיו, שבישראל מוזכרים לשמצה, כמו מועצת זכויות האדם ואונסק"ו, נותרו התזכורת היחידה למחיר הבינלאומי שישראל משלמת בעבור חיזוק מפעל ההתנחלויות. גם שם יש נקודת אור אמריקאית בדמות השגרירה, הסופר־סטאר, ניקי היילי.
ירושלים־וושינגטון־עפרה
אבל צלצולי הפעמונים שכבשו את הימין ב־9 בנובמבר 2016 כבר נמוגו ובקבוקי השמפניה התקררו מזמן. למרות הכתרים ההיסטוריים של כורש, בלפור וטרומן שהעניק הימין לטראמפ אחרי שהכיר בירושלים בחודש שעבר, ברחבי יהודה ושומרון כמעט כולם מדברים על "פספוס היסטורי". אמנם שמונה "שנות הרעב" של ממשל אובמה הסתיימו, אך גם תחת המשיח טראמפ הם עדיין נאלצים להפעיל מסכת לחצים אינטנסיבית כדי לקדם בנייה חדשה. בשנה האחרונה הם העבירו לא מעט שעות במחאות והפגנות מחוץ לבית ראש הממשלה, כדי לדאוג שנתניהו ימלא את מבוקשם ויקיים הבטחות משנים עברו. החגיגות של תחילת השנה על העברת חוק ההסדרה, שמסדיר את מעמדם המשפטי של עשרות מאחזים ואלפי בתים לא חוקיים, דעכו ופינו את מקומן לתחושת חמיצות. זאת לנוכח גרירת רגליים של ראש הממשלה בקידום יוזמות סיפוח והחלת ריבונות במרחבי יהודה ושומרון. הם כועסים שנתניהו אולי שכנע את הממשל האמריקאי שאין הבחנה בין הגושים לבין שאר ההתנחלויות, אבל מתברר ששוב יש באוויר תוכנית שלום אמריקאית, שבסופו של דבר עלולה להוביל מבחינתם להקמת מדינה פלסטינית.
השינוי המפלגתי והפרסונלי בבית הלבן, שטלטל את העולם כולו בשנה שעברה, שינה גם את מאזן הפוליטיקות והאינטרסים במשולש המחבר בין ירושלים, וושינגטון ועפרה. נתניהו והמתנחלים מצאו עצמם פועלים כל אחד במשוואה חדשה. אובמה היה האיש שכולם אהבו לשנוא: הלחץ הקולני שלו בעניין ההתנחלויות שימש מגן אנושי לנתניהו מפני המתנחלים. הוא האשים אותו בכל הגזירות, ההגבלות והקפאות הבנייה, ובה בעת בביקורים הלא תכופים בבית הלבן דיבר על פתרון שתי המדינות. בפועל, בשטח, הוביל מגמה זוחלת של הרחבת ההתיישבות גם לנקודות עומק בגדה, שהופכת כל תוכנית לפינוי או חלוקה עתידית של הארץ לבלתי אפשרית. טראמפ, לעומת זאת, הוא האיש שכולם אוהבים לאהוב; הוא ביצר את מעמדה של ירושלים, הכתיר אותה כבירת ישראל ומבטיח להעביר אליה את השגרירות. הוא מגן על ישראל בחירוף נפש באו"ם ובמוסדות בינלאומיים אחרים, ולא מהסס להטיל וטו בהחלטות נגד ישראל במוסדות האו"ם. כך שקצת יותר קשה לנתניהו להשתמש בו כאליבי להיעדר בנייה ביהודה ושומרון. יתרה מכך, בעוד נתניהו גילה מהר מאוד שהעימות עם הממשל הדמוקרטי משרת אותו היטב בסקרים, והקפיד להעביר את מרבית שנותיו המשותפות עם אובמה במריבות פומביות ובתככים, עם טראמפ אסור לו לריב. לא נכון לו לריב. זה הרי יהרוס לו לגמרי את הדימוי של מר אמריקה. של האיש עם החבר הכי טוב שיושב בבית הלבן. מנגד הוא גם לא אוהב לריב עם הבייס הימני, בטח לא כשבזווית העין מחכה לו כל הזמן נפתלי בנט. לכן, בהיעדר בובת וודו ששמה אובמה, הוא זה שנאלץ להתמודד עם האשמות המתנחלים על גרירת רגליים. הוא לא מתקוטט איתם, למרות שרובם אגב אינם מצביעים לו, אבל הם אלה שנוטשים את בנט כשמתעוררת "סכנה" שהערבים ינהרו לקלפיות, והם אלה שמבטיחים את המשך שלטונו, ולכן הציפיות בהתאם.
—
איור: עובדיה בנשיו
—
