fbpx

במדינת הסלט // קובי אריאלי

0

דב אייכלר הוא אושיית רשת חרדית מוכרת. חכם ומקורי מאוד, מרדן וחריף. בפייסבוק הוא מגיב כמעט על כל דבר. בדרך כלל יש מה לקרוא. לא מזמן זה היה בנושא "תחקיר המוהלים" של 'כאן', ובין השיטין צדה את עיני פסקה: "העידן שבו החילוני מקשקש משהו על החרדי, והחרדי בתורו נעלב – נגמר. גם אנחנו חושבים עליהם דברים, וחלקנו גם יודעים לכתוב. אמנם עוד לא כל כך יודעים לעשות טלוויזיה, אבל בפייסבוק התקדמנו יפה מאוד (…). אף אחד מהם לא יטיף לנו מוסר. על כל כשל שימצאו בנו, אני יכול להביא שניים משלהם. על כל חרדי עבריין בירושלים, אוכל למצוא ארבעה פושעים בתל אביב".

נכבשתי בקסמה של שורה אחת: בפייסבוק התקדמנו יפה מאוד. מה מבדיל בין אייכלר הצעיר לביני הקשיש? זה שיש לו קבוצת התייחסות מלאת גאווה וזהות. הוא לא כותב פנימה לעיני החרדים הנעלבים ולא החוצה, לעיני החילונים המתנשאים. הוא כותב בפייסבוק. עולם חדש, מלא בצבעי ביניים יפהפיים, ששם החרדים חיים במרחב כולל, וגם החילונים חיים עם כולם.

אם פעם חשבתי שמה שיביא את הגאולה היא ההיפתחות, היום אנחנו מבינים שדווקא ההתכנסות היא שתעשה את העבודה הכי טוב. הכל מתחיל בתפיסה הבסיסית של רוב ומיעוט ושל ההתפצלות השבטית. תפיסת "כור ההיתוך" המרושעת, שכל כולה לא היה אלא ניסיון להתיך את שבטי המיעוט ולהשליט הגמוניית רוב – הולכת, תודה לאל ולפייסבוק, ונעלמת. במקומה ישנה התבצרות בתוך הזהות השבטית. מפתחים אותה. מתגאים בה. חיים אותה.

בהרצאותיי אני נוטל השראה מחיי המטבח הערניים שאני מקיים בטלוויזיה, ומדמה את המעבר הזה למעבר ממצב מרק למצב סלט. מרכיבי המרק מאבדים בסיר מיד את זהותם לטובת השלם. הם ייתנו בו את טעמם וצבעיהם, אבל יתאבדו בדרך, וזהותם תיתרם לטובת המוצר החדש. את התפיסה הזאת, בעולם אחר, היה אפשר אולי להחיל על חברת מהגרים שבטית. הבעיה היא שהיא נכשלה. גם בגלל שבבסיסה היא משוגעת ובלתי ישימה, וגם בגלל שכשהיא מונחלת על ידי השבט השולט – קל לו מאוד ליפול לבור ההתנשאות וההשתלטות, ולחטוא לאמת שבעצם קיומה. בסלט, לעומת זאת, המרכיבים שומרים על זהותם. קיימים וזוהרים במלוא נוכחותם וגאוותם, הם פשוט חולקים את המרחב עם אחרים, שכמותם גם שומרים על זהותם, במטרה ליצור סלט חדש ומשותף לכולם. זאת כל התורה על רגל אחת. ואם תתעקשו: לא מקרה הוא שהמאכל היחיד שקוראים לו "ישראלי" הוא "סלט ישראלי". אין דבר כזה מאכל ישראלי, מפני שאין דבר כזה "ישראלי"; רק סלט ישראלי.

העתיד נמצא שם. בדיוק שם. במקום המודע והגאה שבו אשכנזי הוא אשכנזי ומרוקאי מרוקאי ורוסי – רוסי. ויש גם חרדי וערבי ודרוזי. וכולם אינם אותו הדבר. וכל אחד יודע איזו מוזיקה הוא אוהב ואיזה אוכל. ואיך הוא מגדיר את עצמו ואיפה הוא רוצה לגור. והוא יודע היטב, מהרגע הראשון, שהוא לא הולך לחיות עם אנשים שכולם כמותו. כי הוא חי בתוך סלט.

ובמדינת הסלט, ברדיו הממלכתי (שאין בו כמובן שום צורך, אבל אם יהיה כזה) ישמיעו שירים בעברית ובערבית וביידיש וברוסית. ועל שטרות הכסף לא יתנוססו דמויות "קונצנזוס", שמוערכות על ידי שבט אחד בלבד (בהנחה תמימה שבמגזר הערבי לאה גולדברג תפסה פחות), אלא יהיו תמונות של פרחים וציפורים. וכל שבט יחיה את חייו ויסתקרן לדעת ולהכיר ולהתאהב בשבטים השכנים, בבניהם ובבנותיהם; ולא יצטרכו לקבל את "האחר", כי כולם יהיו אחרים. ומלאה הארץ דעה אינשאללה אכי"ר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook