fbpx

2016 במבט לאחור // הטור של תם אהרון

0

אני לא אוהב סיכומי שנה. סיכומי שנה לוקחים דברים שקרו לפני חצי דקה ומוסיפים להם נופך נוסטלגי. ונוסטלגיה היא, בעיניי, התחושה השקרית ביותר (במקום השני והמכובד נמצא "רושם ראשוני". רושם ראשוני הוא סבתא גזענית שנמצאת בתוכנו ואנחנו צריכים להיאבק בה, לא לעודד אותה).

נוסטלגיה לוקחת דברים מזעזעים שקרו ומוסיפה להם סוכר. בתיכון היית זרע שעשוי מדיכאון, נרגילה ופלייסטיישן? אין בעיה. שים קצת נוסטלגיה והופה – "בואנה אחי, איזה כיף היה בתיכון! אני אומר לך, זמנים שלא יחזרו".

נוסטלגיה היא שקר כפול זמן. היא המנגנון שמאפשר לדורות על גבי דורות לאורך ההיסטוריה לשכנע את עצמם ש"פעם היה פה יותר טוב", כדי לא להודות או להכיר בזה שהדור החדש הוא חכם יותר, מוצלח יותר וחי חיים טובים יותר. ההכרה הזאת עלולה לגרום לאדם, יצור קנאי ואנוכי, להפסיק להביא ילדים ובכך לסיים את המפעל האנושי כולו.

וגם סיכומי שנה. הם באים לקחת את השנה, במקרה שלנו 2015, ולארוז אותה בעטיפה יפה כדי לתת לה משמעות מיוחדת. להפוך אותה ל"דבר". שנת 2015 לא הייתה "דבר". היא הייתה פרק זמן מסוים שקרו בו כל מיני דברים, חלקם מעניינים יותר, חלקם פחות; חלקם טובים יותר, חלקם פחות. ו"סיכום האירועים" זה סתם פתרון קל כשאין משהו טוב יותר לכתוב.

מה שמכניס אותי לבעיה. כי הטור הזה אמור להיות טור סיכום שנה. אבל משום מה היה דחוף לי לחתור תחת הפרמיס הזה כבר בפסקת הפתיחה (כנראה כי אני ידוע בתור הילד הרע של עולם הפרינט), ועכשיו אין לי מה לכתוב.

כי כמה מילים נשפכו כבר, גם בגיליון הזה, על שנת 2015, ועל כמה היא הייתה "יוצאת דופן", כשלמעשה היא הייתה שנה ככל השנים? היו בחירות, ביבי ניצח. נשמע לי כמו שנה רגילה בישראל. ולכן אני אעשה את הדבר ההגיוני היחיד שנותר לי לעשות, הדבר שאף אחד עוד לא עשה, וזה להסתכל אחורה בערגה על כל הרגעים היפים של 2016. זה גם יותר מעניין, גם יותר מקורי וגם יכול לחסוך לי עבודה עוד שנה מהיום. בואו נתחיל.

פרשת ראובן רוזנברג //

אחת הפרשות שאי אפשר להתחיל לסכם את 2016 בלעדיהן היא פרשת "ראובן רוזנברג". במהלך חודש מרץ הדליפו פעילי ימין לרשת ציטוט מנאום של הצייר המומצא והפיקטיבי ראובן רוזנברג, בו הוא מגנה את מדיניות ישראל בשטחים וקורא למפלגת העבודה לא להצטרף ל"ממשלת הבבונים", כלשונו, ש"מצביעיה הם פראי אדם צמאי סכסוך ומדון". הגולשים מיהרו לצאת נגדו. מירי רגב, ובעקבותיה שאר הפוליטיקאים מהימין, הוציאה הודעת גינוי חריפה. בוז'י הרצוג מיהר להתנער וכינה את רוזנברג "אינטלקטואל בעיני עצמו, שזקנתו מביישת את בחרותו". יהושע סובול התראיין בתכניות בוקר ותמך ברוזנברג, שהוא אמנם לא הכיר באופן אישי, לטענתו, אך הרפרטואר הרחב שלו, כך הכריז, הוא "נכס צאן ברזל". פעילים מזרחים כתבו טורים בגנותו וציינו ש"ההגמוניה ממשיכה להוכיח לנו שבמדינת אשכנז אנחנו לא רצויים". אני כתבתי פה טור מבריק של 800 מילה בו אני מפרק את רוזנברג לגורמים, טור שבעקבותיו קיבלתי את התואר "הילד הרע של עולם הפרינט" (כן, אגודת העיתונאים החליטה להחיל את זה רטרואקטיבית), ועליו זכיתי בפרס סוקולוב. וסקס.

שבוע לאחר מכן, כשהשקר איים להיחשף ועיתונאים החלו לחקור בקורותיו של רוזנברג, ח"כים מימין ומשמאל איחדו כוחות כדי למצוא צייר העונה לשם זה שיהיה מוכן לקחת אחריות על הדברים, על מנת למנוע מבוכה לשני הצדדים. הם כשלו, אבל שיתוף הפעולה הזה הוא שהוביל, בסופו של דבר, לכניסתו של הרצוג לממשלת האחדות בראשות נתניהו.

מתווה הגז //

בינואר 2016, לאחר הצבעות ודחיות, דיונים והפגנות, תחקירים וראיונות, אושר סופית מתווה הגז. ראש הממשלה סיפר בהתרגשות כי "המתווה שגובש ייטיב עם אזרחי ישראל דורות קדימה, יוריד את יוקר המחיה משמעותית ויעזור לקיים את ישראל כמעצמה אנרגטית". שר האוצר משה כחלון, שנמנע מהצבעה בנושא, התראיין ל'דה מרקר' ואמר: "חבל, דווקא לא היה מתווה טוב" – אמירה שבעקבותיה גיא רולניק תלש את המיקרופון שלו, צעק "טוב, נשבר הזין", ועזב את האולפן. מאז טרם נמצאו עקבותיו. מדד המחירים לצרכן, אגב, עלה מאז תחילת 2016 באחוז וחצי.

לאחר הצלחת מתווה הגז עבר תשובה להשתלט על מצבי צבירה נוספים. כרגע הכנסת דנה ב"מתווה המוצק", "מתווה הפלזמה" ו"מתווה הנוזל", בו נמנע כחלון מלהתערב בגלל חברותו עם קובי מימון שיש לו תמי 4 בבית.

האינתיפאדה //

האינתיפאדה השלישית המשיכה כזכור גם לתוך 2016 ונמשכה עד פברואר, אז נפגשו נציגים ישראלים ופלסטינים בוועידה מיוחדת של האו"ם בנושא האקלים, והסכימו ביניהם שחורף זה זמן מבאס לפיגועים ולינצ'ים. במהלך האינתיפאדה נמשכה ואף החריפה תופעת הטעויות בזיהוי: בבאר שבע תקף ההמון צעיר אתיופי שבטעות חשבו שהוא אריתראי שבטעות חשבו שהוא ערבי. בתל אביב, צעיר ממוצא מזרחי זוהה בטעות כאשכנזי ומונה למנכ"ל.

החרם הבינלאומי //

בהתאם לתחזיות, החרם הבינלאומי נגד ישראל עלה מדרגה ב־2016. מדינות נוספות החלו להחרים מוצרים ישראליים, עד לנקודת השפל בה המדינות היחידות שמקיימות איתנו סחר מלא, נכון לכתיבת שורות אלה, הן זאיר, נרניה ומיני־ישראל.

גם החרם התרבותי עלה מדרגה, כשאמנים נוספים חתמו על מכתב בו הם מצהירים שלא יופיעו בישראל כל עוד הכיבוש נמשך. בין האמנים שהצטרפו לחרם: ביונסה, קניה ווסט, טיילור סוויפט, פול מקרטני, קנדריק לאמאר, רדיוהד, טופאק (שחזר מהמתים כדי לחתום על המכתב והניח לביגי להרוג אותו בשנית), ג'סטין ביבר, סטיבי וונדר, סטינג, סיה, נפתלי הרץ אימבר. בין האמנים שטרם הסירו את תמיכתם בישראל: ביל קוסבי, האני בובו.

הבחירות בארצות הברית //

הבחירות לנשיאות ארה"ב היו, ללא ספק, האירוע המשמעותי ביותר של 2016. דונלד טראמפ, "הילד הרע" (או כפי שפרשנים בכירים החלו לכנות אותו, "תם אהרון של הפוליטיקה האמריקאית"), ניצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית והתמודד על הנשיאות מול הילרי קלינטון. ב־7 בנובמבר, יום הבחירות, פרש טראמפ מהמרוץ כשהודיע שבכלל לא התכוון להיות נשיא ארה"ב, ושכל הקמפיין היה בעצם תרגיל יחצני כדי לקדם את הספר החדש שלו, 'כך תהפוך לנשיא ארה"ב'. הבוחרים האמריקאים עדיין הצביעו לו בהמוניהם, מה שהיווה הוכחה ניצחת לשפל בפופולריות של הילרי קלינטון, שקיבלה קול אחד בלבד. היא כרגע מכהנת כנשיאה מתוך ברירת מחדל, ונמצאת בהליכי גירושים מול ביל. יש גבול.

יאיר לפיד //

ב־2016 פיצול האישיות של יאיר לפיד הלך והחמיר, ולמעשה הגיע לשיא כשיאיר חזר בתשובה, ולפיד אמר עליו שהוא פרזיט שחי על חשבוננו. הוא החל לכתוב פוסטים מבולבלים בפייסבוק כגון "מקום שבעלי תשובה עומדים, שילכו לעבוד", "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען, אלא אלא על אבינו טומי שיושב למעלה ומתבייש בכל הדתיים", וכמובן "אלוהים מת, השבעה תיערך בביתו שבקריית אתא".
בבחירות שנערכו בסוף 2016 הוא זכה ב־37 מנדטים, ומאז הוא מכהן כראש ממשלה ברוטציה עם עצמו.

בשורה התחתונה, סיכום שנת 2016 היה סיכום מסעיר, משמעותי וממצה של אחת השנים החשובות שעברו על מדינת ישראל ועל העולם בכלל. בואו ניזכר בפסקת הפתיחה: "אני לא אוהב סיכומי שנה. סיכומי שנה לוקחים דברים שקרו לפני חצי דקה ומוסיפים להם נופך נוסטלגי". מילים חזקות. איזה טוב היה פה פעם, בתחילת הטור.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook