פתאום, כאילו הייתי דמות מתוארת בידי תסריטאי מרושל – "כבת 35 בערך; נאה, לא יפה; נעה בין תחושות 'אני טובה מכולם' – 'אני גרועה מכולם', קצת אבודה למראה" – נחתה עליי ההבנה המביכה, לא ראשונה אבל בהחלט מאז'ורית. בכל השנים האחרונות נדבקתי בכל פעם בשיר אחר, שירים לא בהכרח מצוינים, וכולם עסקו בבית. כמו חתול עיקש שפתאום מופיע על מפתן הדלת, קונה לו קביעות ומודיע בעיקול זנב "זה שלי עכשיו, יש בעיות?" – ככה השירים האלו יום אחד צצו מתוך הכלום ואז נשארו. לפעמים כמה שבועות ולפעמים חודשים, וכולם־כולם, למרבה המבוכה, מדברים על בית, או על היעדרו. אוי ואבוי לי על הדרמה הקטנה הזו. אוי ואבוי על הגלולה האדומה הזו שנבלעה בטעות. אחד־אחד נזכרתי בהם, ממיינת ומתייגת אותם בזהירות כמו עם מגדיר חרקים, ואחד אחרי השני הם זחלו מהאקראיות שלהם וגילו את פרצופם האמיתי הערמומי.
שלב ההוכחות, אקזיביט A:
To Build a Home – The Cinematic Orchestra
River – Joni Mitchell
Homesick – Kings of Convenience
Home Again – Michael Kiwanuka
Our House – Crosby ,Stills, Nash & Young
כשאני לא מרוצה, אני עוברת לדבר עם עצמי בשני קולות. מה את סחה, ניק הורנבי? אנחנו עורכות רשימות שירים עכשיו? מה הלאה, שירים ללב שבור? שירים כדי להצליח לקום בבוקר?
—–
כעסתי על העצמי הגרוע הזה, שמתפלש בלי מודעות באיזה יגון מדומיין. התחשק לי לקחת את אני ולתחוב לו את הזרבובית בשלולית השתן הרגשי הזה, שילמד שלא לחזור על פיאסקו הסמוך למודע הזה. וגם, כמו תמיד כשאני מבינה על עצמי מה שבעצם הוא הברור מאליו, הרגשתי שעד עכשיו הסתובבתי כמו בסיוט ההוא, עירומה בבית הספר. שקופה, שכולם רואים לי את הלבנונית. איך הקדימו אותי החיים, איך שתלו לי את מסריהם המבעיתים מבלי שהבחנתי. אחד-אפס, יקום, אחד-אפס. הפסיכולוג הטוב והחכם שלי אומר שאין צרות קטנות מדי, אבל זה לא נכון. זה לא נכון, וזה מבלבל את היוצרות; יש צרות קטנות מדי ואסור להן להתחזות.
לפסיכולוג הטוב והחכם הגעתי רק אחרי שביום אחד, של גשם וגרביים רטובים, כפופה מתחת מטרייה שבורה, מצטמצמת לא לתפוס מקום גדול מדי במרחב, אמרתי לעצמי "אדם לא יכול להסתובב בחייו שלו כמו דמות משנית". ורק ככה הבנתי, רק דרך איזה פעלול מחשבתי מהאקדמיה. איכס. מבפנים החוצה ורק אז שוב פנימה. רק ככה הבנתי על עצמי את מה שעצמי צריכה. איזה מין דבר זה, עקמומי.
—–
אם, כמו הכובע הגברי שתולים, בית הוא כל מקום שאני מסירה בו את החזייה בסוף היום, אז הרי שלכאורה היו לי לא מעט בתים. אבל לא קראתי להם בתים, הם היו דירות, וחדרים, ומקומות, אבל לא בית. היו אנשים שהיו לי בית מעט, הייתה ספה ירוקה אחת שהייתה טובה אליי, מקומות שרציתי להשתייך אליהם, מקומות שאהבתי להשתייך אליהם, ואחרים שרק קיוויתי – אבל אפילו לא מקום פיזי אחד שיכולתי לקרוא לו בית. השתמשתי בטריקים של מתווכי נדל"ן כדי לאלף חללים ארעיים: אפיתי עוגיות קינמון שימתיקו את האוויר, תליתי וילונות שירככו את הבוהק, טיפחתי עציץ לסמן "חיים!", אבל הדירות היו בשלהן – לא נכון, ולא נכון. שושנים סרבניות שלא הסכימו לפעמוני זכוכית.
—–
הנחתי שפשוט חסר לי החלק הנשי הזה, שיודע את מה שסביבי עשו בקלות: לשמור על קשרים, לומר משהו רך, לבחור מתנות, להפוך עצמי חיונית לאחרים, בלתי מחיקה. אז ככה גם הזה הזה שיודע בטבעיות איך לבנות לו קן. זרד אחרי זרד, קצת מוך שירכך את הנחיתה.
היו דברים שפשוט לימדתי את עצמי דרך תרגול וחיקוי. קיץ אחד שהרטטתי את העפעפיים כמו המורה הפרטית למתמטיקה שאהבתי, אני יכולה רק לדמיין כמה מטריד ומשונה זה בטח נראה לה. הצחוק שהעתקתי מהילדה היפה בכיתה, שהייתה מטילה את הראש אחורה ומגלגלת בחופשיות הה הה הה הה של אחת כזו שהכאב מטַפְלן את עצמו ומחליק ממנה. שנה שלמה שהייתי פורשת מזרן על הרצפה כל יום אחרי בית הספר ומתאמנת בגלגולים, כדי להיות אולי קצת פחות פחדנית. "לא לשכוח לשאול אותה לשמה ולהודות לה בסוף, לא לשכוח לשאול לשמה ולהודות לה" שהייתי משננת כשהייתי באה במגע עם אנשים. פעם קראתי, איפה שהוא, שלעץ חרובים יש ריח של זרע ושל גוויות. את המידע הזה אחסנתי שנים עד שביום אחד עברתי עם חברה מתחת לעץ חרוב פורח בבסיס הצבאי שלנו – "ריח של בורדל, אה?" מלמלתי כאילו באגביות, היא צחקה מופתעת, ואני שמחתי כי הצלחתי במשימה שלי. היה נדמה לי שככה אקדים את החיים, אביס אותם במשחק שלהם, ואשפר את עצמי כשאף אחד לא מסתכל; אגדל בחושך ואז אצא לאור גבוהה יותר, זקופה יותר.
—–
אבל הבית הזה ניצח אותי. כשלא הסתכלתי הוא הטיל לי ביצים במוח, ולאט־לאט הן בקעו, בקולות של שירים כאילו אקראיים מזמררים "אין לך, אין לך, לך אין". "זה לא במקרה", אמר פסיכולוג טוב חכם; "זה לא משנה", אמרתי אני. הסברים תמיד יש. ועכשיו שאני יודעת, מה? עברו שנים, אני כבר לא מתאמנת בלא לפחד או בלהיות אחרת והתבוננתי על החיים מלמעלה ומלמטה, ויש לי היכרות איתם לא רק מקריאה באנציקלופדיה 'אביב'. ומה זה בית, בכלל. מה זה אם לא מושג לא מושג כמו "נצח" כמו "הצלחה" כמו "אהבה"; אופק מתרחק תמידית.
והרי כבר הסכמתי לנטוש את האמונה שיש דברים שהונחו על פני האדמה רק בשביל אחרים, שלא קורצתי מהחומרים הנכונים. הסכמתי לקחת חלק בחיים האלו, כמו שהם. קדימה שמנמני, אני מעודדת את עצמי, אנשים התנערו מאפר צורב הרבה יותר, כווה הרבה יותר. הקימו בתים, בנו לעצמם חיים, חייכו ואכלו דברים טעימים ורקדו בחתונות. תהיי הפניקס של עצמך, שוב. ובינתיים, עד שיהיה אחד כזה, תשירי לך שירים על בית, מה כבר הנזק הגדול? הנה, אני חוזרת הביתה.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
איור: וליה רוזנצוויג
