fbpx

בין החומות // ניצן הורוביץ

0

אפילו במהלך אותו היום שבסופו נפרצה החומה, איש לא ידע שזה עומד לקרות, גם לא שליטי המדינה – במיוחד לא הם. ההפתעה הייתה מוחלטת, מוחצת. בתחילת אותה שנה גורלית, 1989, עוד הכריז מנהיג מזרח גרמניה אריך הונקר ש"החומה תמשיך לעמוד עוד 50, אפילו 100 שנה". אלא שכלום לא התרחש לפי תחזיותיו או לפי הערכותיהם המלומדות של הסובייטולוגים והמומחים למיניהם.

לאחר חודשים סוערים, הונקר "הנצחי" הודח. ב־9 בנובמבר התכנסה הנהגת המפלגה הקומוניסטית לישיבת חירום, והחליטה על הקלות ביציאת אזרחים למערב. אף אחד, בשום אופן, לא התכוון להפיל את החומה. בשבע בערב הודיע על כך דובר המפלגה. הוא לא קלט את משמעות המילים שיצאו מפיו, כשהשיב מתוך בלבול ועייפות כי ההקלות יחולו "מיידית". גם האחראים על מעברי הגבול לא ידעו דבר. אבל התקשורת חידדה את העניין והמונים החלו להתקהל לאורך החומה. בשעות הראשונות עוד ניסו השומרים לבלום אותם, אבל קצין ביקורת הגבולות באחד המעברים הבין שהמצב עלול לצאת מכלל שליטה, וקיבל החלטה מכרעת: כולם יכולים לעבור באופן חופשי. "כבר לא היה אכפת לי, פשוט נמאס לי", הודה. תוך שעתיים הפכה החומה האימתנית לקוריוז, מזרח גרמניה הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה, ואירופה עלתה על דרך חדשה.

עכשיו מביטים מכאן באופן דומה על הסכסוך הישראלי־פלסטיני "הבלתי פתיר". גרמניה היא מממנת מובילה של הרשות הפלסטינית, ויחסיה עם ישראל עמוקים מאוד. המגעים האחרונים של בכירים גרמנים עם עמיתיהם הישראלים, שהתנהלו באווירה מתוחה מבעבר, מובילים אותם למסקנה שישראל מחסלת את הסיכוי לפתרון שתי המדינות. לגרמניה יש ביקורת רבה גם על אבו מאזן, אך היא דוחה את גישת ה"אין פרטנר" של ישראל וחושבת שאבו מאזן הוא השותף הטוב ביותר שיש.

במצב הדברים הזה ההערכה המקובלת כאן היא כי פתרון שתי המדינות רחוק מאוד, אולי "כבר לא ריאלי", כדברי בכיר גרמני בשיחה סגורה. אלא שההתפתחויות הפוליטיות הסוערות של השנה האחרונה בעולם עשויות לזמן הפתעות נוספות. מהלכי פוטין, הברקזיט והבחירות הסוערות בבריטניה, ניצחון טראמפ ומהפכת מקרון – כל אלה משנים באופן עמוק את הזירה העולמית. דברים שלא ניתן היה להעלות על הדעת, מתרחשים כעת על אפם ועל חמתם של התרחישנים למיניהם.

הזכרתי לבן־שיחי הגרמני את הפעם הראשונה שבה נפגשנו. זה היה ב־1986, והברוטליות המזרח גרמנית רבצה אז על העיר. נתקלתי בה פנים אל פנים בצ'קפוינט צ'רלי, נקודת המעבר ללא־גרמנים – קומפלקס מפחיד של גדרות, צלפים ומגדלי שמירה. עברנו בו כדי לבקר במזרח העיר. המחסום מאחורינו נסגר, ושוטרת מזרח גרמנית חיטטה בחפצינו תוך שאגות, בעודה מכוונת אלינו רובה. כשיצאנו משם, לאחר שעות של חקירה, הוזהרנו שלא לבוא בדברים עם איש. צעדנו בדממה ברחובות הריקים, בין בניינים אפורים ומוזנחים, ברבים מהם חורים של כדורים. איש לא העלה בדעתו – אי אפשר היה לדמיין בכלל – שתוך זמן קצר אלה יהיו רובעים נוצצים, והעיר השסועה הזו תהיה המקום המבוקש ביותר באירופה.

לאור מה שקרה, ועדיין קורה, בברלין, יש סיכוי לשינוי בכל מקום, בוודאי בישראל, שלמרות כל קשיי הסכסוך עם הפלסטינים, מעולם לא הגיעה אפילו לקמצוץ מהזוועה שנהגתה ובוצעה בברלין הזו, על משטריה השונים, במאה האחרונה.

היום, אגב, צ'קפוינט צ'רלי הוא מוזיאון חביב עם שחקנים המחופשים לחיילים אמריקאים. דובר המפלגה המגמגם קנה את מקומו בהיסטוריה כאיש שפתח בטעות את החומה, ואילו הקצין שנמאס לו הועלה על נס כגיבור לאומי שמנע שפיכות דמים.

צילומים: אלכס ליבק, הארץ. David Turnley, Corbis, Getty Images Israel

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook