fbpx

הרבה לפני ה'כיבוש' היה לנו את 'הממשל הצבאי' – 50 שנה לביטול הממשל הצבאי // יותם ירקוני

0

הרבה לפני ה'כיבוש' היה לנו את 'הממשל הצבאי'. 18 שנים הוא ניהל את חיי הערבים אזרחי ישראל. הם לא יכלו לזוז בלעדיו. עד שביטל אותו לוי אשכול במחי יד. קווים לדמותו של 'הממשל' ושל המאבק נגדו – במלאת 50 שנה להחלטה ההיסטורית לבטלו

נתחיל דווקא מהסוף.

ובסוף – לא קרה כלום. יום אחד זה פשוט נגמר. ככה. פוף. מלחמת אזרחים לא פרצה. השמים לא נפלו. כל האזהרות של בן־גוריון, כל ההפחדות של בכירי הממסד הביטחוני – הכול התאייד לו. היה כלא היה. כמו באג 2000. כמו הצונאמי המדיני. כמו הנשק להשמדה המונית של סדאם. כמו הדיבורים על מלחמה בקיץ, כל קיץ.

18 שנים שלט מנגנון הממשל הצבאי ברוב הערבים שנותרו בשטח מדינת ישראל לאחר מלחמת השחרור. הם אמנם קיבלו בהדרגה אזרחות מלאה מהמדינה וגם את הזכות להצביע בבחירות לכנסת, אבל מעמדם לא היה דומה לזה של האזרחים היהודים. כשרצו לצאת לבקר בכפר השכן, הם נזקקו לאישור המושל הצבאי. כשביקשו לצאת לעבוד בעיר הסמוכה, נזקקו לאישור המושל הצבאי. כשעשו זאת בלי אישור ונתפסו, הועמדו לדין. לעתים נקנסו, לעתים נאסרו, לעתים הוגלו. במקרים קיצוניים גם נורו למוות מבלי שהועמדו לדין (ולא רק בכפר קאסם). מערכת החינוך במגזר הערבי נשלטה באופן מוחלט בידי הממשל הצבאי, שלא לדבר על המערכת הפוליטית המקומית.
והכלכלית.
והתרבותית.

הממשל וסייעניו היו בכל מקום. אם החלטת להישאר בבית ביום העצמאות ולא לצאת לחגיגות – הממשל ידע. אם השתתפת בחתונה בכפר, שמעת את הזמר מבצע שיר לאומי־ערבי ולא ניסית לעצור זאת – הממשל ידע. אם הילד שלך בכיתה ג' קשקש בצבע על תמונת הרצל התלויה בכיתה – הממשל ידע. הממשל הצבאי ידע, והשתמש בכל מה שידע כדי להעניק אישורי תנועה או כדי לשלול אותם, לתת היתרי עבודה או למנוע אותם, לחתום על אישורי בנייה או לבטל אותם.

הנימוק להקמת ממשל צבאי שישלוט על המיעוט הערבי היה ביטחוני. ייתכן שגם היה בו היגיון רב, במציאות שנוצרה מיד בתום קרבות 1948. הוא גם היה חוקי, כמובן, ונשען על תקנות ההגנה לשעת חירום שתיקנו הבריטים עוד ב־1945. אבל עד מהרה חדר הממשל הצבאי לכל תחומי החיים האזרחיים של המיעוט הערבי והפך כלי שליטה פוליטי לכל דבר ועניין. כלי, שיותר מאשר היה נתון בידי המדינה, היה נתון בידי המפלגה. מפא"י. בידי ראש הממשלה ושר הביטחון הכמעט־כל־יכול דוד בן־גוריון, שסירב לוותר עליו, גם כשהיה ברור אפילו לגורמי הביטחון שהנזק שגורם הממשל עולה על תועלתו.

המאבק בקיומו היה ארוך ומגוון מאוד מבחינה פוליטית. גם אם לא תמיד שיתפו ביניהן פעולה, נאבקו בממשל גם חרות של מנחם בגין וגם מפ"ם של הקיבוצים. גם הקומוניסטים ממק"י וגם חלק מהביטחוניסטים של אחדות העבודה. גם אורי אבנרי מ'העולם הזה' וגם פרופ' מרטין בובר מהאוניברסיטה העברית. מן העבר השני ניצבו כל השנים מאחורי הממשל הצבאי מפא"י, המפד"ל ומפלגות הלוויין הערביות של מפלגת השלטון. כך עד 1966.

תהיה זו איוולת להסיק מסקנות ממקרה היסטורי אחד על מקרה היסטורי אחר. אין טעם להחיל את ההיגיון של שנות ה־50 וה־60 על ימינו אנו, או להפך. אבל אולי בכל זאת יש מה ללמוד מסיפור הממשל הצבאי ומביטולו. משהו על אקסיומות. על פחד. על סיבה ומסובב. על קדושת הביטחון ועל האופן שבו פוליטיקאים משתמשים בה להעצמת כוחם. על מאבקים דמוקרטיים, שמאחדים בין ימין ושמאל. על מה שהיה, על מה שיהיה, ועל מה שיכול היה להיות בין שני העמים החיים בארץ הזו.

בן־גוריון בבאקה אל־גרביה, 1959 // צילום: משה פרידן, לע״מ

בן־גוריון בבאקה אל־גרביה, 1959 // צילום: משה פרידן, לע״מ

"הערבים השמנים והמוזנחים"

עד 1906 דוד גרין (בן־גוריון) לא פגש ערבים. הוא נתקל בהם לראשונה בגיל 20, כשהאונייה הרוסית שלקחה אותו מאירופה לפלסטינה העות'מאנית עצרה בדרך בנמלי איסטנבול ואיזמיר. הרבה ערבים עלו וירדו. בן גוריון התפעל: "רושם טוב מאוד. כמעט כולם בעלי לב טוב, קלים להתרועע ולהתחבר עם איש". אבל כשירד ליבשה ביפו, התחלחל ממראה "הערבים השמנים והמוזנחים" בהם נתקל, וביקש לצאת עוד באותו יום לפתח תקווה. הוא שנא את יפו ואת הערבים המשכילים והלאומיים שלה. לימים חלם שהעיר כולה תטבע בים.

בהתחלה האמין בן־גוריון שהציונים יסתדרו יפה עם הפלאחים הערבים ועם הבדואים שחיו בארץ. הוא אפילו הוכיח במאמר מפורט ('לבירור מוצא הפלאחים') כי האיכרים הערבים הם לא פחות מאשר צאצאי העברים הקדמונים: רובם בעלי מוצא יהודי ש"בחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא ייעקרו מעל אדמתם".

עד לסוף שנות ה־20 עוד האמין שזכותם של הערבים על הארץ אינה פחותה מזכות היהודים. "בשום אופן ותנאים אין לפגוע בזכויות התושבים הללו. לא רצוי ולא ייתכן לנשל מן הארץ את תושביה הנוכחיים. לא זוהי תעודת הציונות", כתב. בשנים ההן החזיק בעמדות די מרקסיסטיות: הפועלים הערבים והפועלים היהודים שייכים לאותו מעמד, מעמד העובדים. יחד יהיה עליהם להילחם נגד האפנדים. "שתי הקהילות צריכות להתפתח זו בצד זו בשיתוף פעולה הדוק. אסור שאחת תתפתח על חשבון השנייה או שתשלוט בה", כתב.

גם כשפרצו בתחילת שנות ה־20 המאורעות בגליל, בירושלים וביפו, האשים בן־גוריון את האימפריאליסטים ואת בעלי הקרקעות, שהסיתו את הפלאחים נגד היהודים כיוון שהבינו שהציונים עומדים לשים קץ לעושק ולגזל ששררו בארץ. אחר כך זה עבר לו.

בסוף 1929 כבר הכיר בן־גוריון בקיומה של תנועה לאומית ערבית (פלסטינית), והבין שההתנגשות בינה לבין הציונות בלתי נמנעת. "הערבי בארץ ישראל לא צריך ולא יכול להיות ציוני. הוא לא יכול לרצות שהיהודים יהפכו לרוב. בזה הניגוד האמיתי, הניגוד הפוליטי בינינו ובין הערבים, אנו והם רוצים להיות רוב". החל מ־1937, מחשבתו לגבי עתידם של ערביי הארץ לא השתנתה. הם יצטרכו לעזוב, כך או אחרת, כדי שיהיה רוב יהודי. לבנו, עמוס, כתב על הצורך לגרש את הערבים כדי להקים מדינה ליהודים.

אחר כך הגיעה מלחמת העולם השנייה, ולאחריה החלו הבריטים בפירוק האימפריה שלהם, כולל המנדט על פלסטינה. האו"ם קיבל את תכנית החלוקה ב־1947, ובארץ פרצה מלחמה. בן־גוריון הכריז "מדינה יהודית", ובסוף המלחמה אכן יש בשטח המדינה הזו רוב יהודי מוצק. 80% מהערבים שחיו לפני המלחמה בשטח שהפך למדינה, היו לפליטים ברחבי המזרח התיכון. חלקם עזבו כי האמינו שיוכלו לחזור לבתיהם לאחר שהערבים ינצחו, חלקם ברחו בחיפזון, חלקם גורשו בידי היהודים באיומי נשק: בין 300 ל־400 כפרים התרוקנו, המרכזים המטרופוליניים ביפו ובחיפה נפגעו קשות, רוב האליטה הערבית נמחקה מן הארץ.

המלחמה נגמרה. המדינה עוד המשיכה להעביר כמה אלפי בדואים מהנגב לשטח ירדן ולחצי האי סיני, ופינתה כמה כפרים ערביים נוספים במרכז הארץ ובגליל. אבל טרנספר המוני לא בוצע עוד לאחר המלחמה, ובשטח המדינה נותרו 160 אלף ערבים, שהיוו כ־15% מאוכלוסיית ישראל. ועכשיו עלתה השאלה: מה לעזאזל עושים איתם?

זה לטובתם

חמישה ימים לאחר הכרזת העצמאות התכנסה מועצת המדינה הזמנית ונתנה תוקף חוקי לתקנות ההגנה לשעת חירום של הבריטים (שאגב תוקנו בזמנו נגד המחתרות והן בתוקף חוקי עד היום). המועצה קבעה כי קיים במדינה מצב חירום. זה היה נכון. המלחמה הייתה בעיצומה, ובמסגרת מצב החירום הוטל ממשל צבאי על אזורים מסוימים במדינה. ההיגיון היה ברור והיה לגביו קונצנזוס: האוכלוסייה הערבית איננה נאמנה למדינה והיא מהווה סיכון ביטחוני כי יש לה אינטרסים משותפים עם הערבים שמעבר לגבול.

מה הייתה מטרת הממשל הצבאי? הו. תלוי את מי שואלים. כלפי האזרחים הערבים ניסתה הממשלה להציג את הממשל הצבאי ככזה שמגן על ביטחונם. היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה כתב למושלים ש"יש להסביר ולומר כי נכבדים ערבים מתחום שלטונו של הממשל הצבאי הביעו את משאלתם כי הממשל יימשך לתועלת התושבים בתקופה זו". המושל הצבאי בעכו, לדוגמה, אמר למוח'תארים של כפרי הסביבה כי הממשל הכין תכניות לשיפור הבריאות, עזרה לחקלאים ופתיחת בתי ספר: "השלטון יפעל לטובת האוכלוסייה כולה, הנדרשת לגלות רצון טוב לפעולה משותפת. המושל נכון לשכוח את העבר ולראות את החיים זורמים כסדרם להבא".

לעומת זאת, לפי דו"ח שחיברה ועדת רטנר שמונתה ב־1956 לבדוק את הממשל הצבאי (והמליצה לממשלה להמשיכו), היו המטרות אחרות לגמרי: להרתיע את הערבים מפני הסתננות מהגבולות בחזרה לכפריהם הנטושים, להרתיע אותם מפני יצירת קשר עם האויב ומביצוע פעולות חבלה נגד יהודים, ולמנוע מהם להשתלט על שטחים שהיו מיועדים להתיישבות יהודית. עוד מצאה הוועדה כי יש צורך עליון להכיר את האוכלוסייה ולהטיל "ביקורת על האלמנטים הפעילים או העלולים להיות פעילים לעת מצוא". לפי יגאל אלון הייתה מטרה נוספת: להפריד בין האוכלוסייה הערבית לבין מתיישבים חדשים, בעיקר בינם לבין "אלה שבאו מגלויות ערב המרודות, הנוטרים איבה ורגשות נקם כלפי אחיהם של מדכאיהם הערבים".

והייתה המטרה הפוליטית. היא נחלקה לשניים: מצד אחד, אי־מתן רישיונות תנועה לפעילים ערבים הבטיח מניעה של התארגנות פוליטית ארצית; ומצד שני משטר הרישיונות והתלות המוחלטת של האזרחים הערבים בממשל הצבאי הביאו לנאמנות פוליטית מקסימלית של הערבים למפא"י ולמפלגות הלוויין הערביות שלה. הערבים אמנם קיבלו זכות הצבעה לכנסת, אבל לקראת מערכות הבחירות בשנות ה־50 דאגו אנשי הממשל הצבאי לדכא בכוח רשימות שלא היו מקובלות עליהם. לפי החוקרת ד"ר שרה אוסצקי־לזר, התופעה הזו הגיעה גם למקרים של שימוש בהגליית מועמדים שלא נראו לממשל. החוקר סברי ג'ריס סיפר על מקרה של בדואי מהגליל, שהוטל עליו עונש לשבת בצל עץ חרוב גדול במשך שישה חודשים מעלות החמה ועד שקיעתה.

אחרי בחירות 1955 פורסמו צווים שהרחיבו את השטחים הצבאיים הסגורים, פקידי מס הכנסה נכנסו לכפרים לבצע עיקולים, והמושלים הצבאיים מנעו רישיונות תנועה מאזרחים שלא הצביעו לרשימות של מפא"י. זה עבד. בעשור הראשון לקיום המדינה הערבים נעו בכמויות אדירות לקלפי, גם ללא אוטובוסים דמיוניים של עמותות שמאל. מבחינת הממשל הם הצביעו נכון.

המהפכן המפתיע. אשכול // צילום: אילן ברונר, לע״מ

המהפכן המפתיע. אשכול // צילום: אילן ברונר, לע״מ

הפרד ומשול

בכל אחד משלושת אזורי הממשל הצבאי פעלה ועדה מרחבית, ושלושתן היו כפופות לוועדה המרכזית לענייני ערבים. חברי הוועדה הקבועים היו מפקד הממשל הצבאי, ראש האגף הערבי בשירות הביטחון, ראש הלת"ם (הלשכה לתפקידים מיוחדים במשטרה) ויועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שיותר מאשר ייעץ – היה שליחו ונציגו בוועדה.

כאמור, הוועדות פעלו לפי תקנות ההגנה לשעת חירום, ובעיקר לפי חמש תקנות: מעצר מנהלי, הטלת עוצר, הכרזה על שטחים סגורים, איסור על אדם להימצא בשטחים מסוימים, והעמדת אדם לפיקוח משטרתי תוך הגלייתו ממקום מגוריו הקבוע. לכאורה הוטלו על הממשל הצבאי הגבלות. בפועל היה הממשל הצבאי כל־יכול באזורים בהם שלט. ביקורת מנהלית על הממשל כמעט ולא הייתה קיימת. גם ביקורת שיפוטית קשה היה למצוא. בית המשפט העליון קבע כי אין באפשרותו להתערב בשיקול דעתו של הממשל, כאשר זה פועל "מטעמי ביטחון". יש דברים ש(כמעט) לא משתנים.

חשוב לציין כי המושלים קיבלו הוראות להשתדל שלא לפגוע באופן שרירותי במהלך החיים התקין, להתחשב במצב האבטלה ובבעיות הומניות כמו אשפוז רפואי או מקרים סוציאליים. חלק מהמושלים התחשבו והשתדלו. חלק פחות. לכוח האבסולוטי, כשהוא לא מפוקח ומבוקר כיאות, יש נטייה טבעית להשחית את המנגנון שמפעילו, גם אם לא זו הכוונה.

לפי ג'ריס, רישיונות התנועה שסיפק הממשל הצבאי היו כתובים בעברית בלבד, למרות שרוב הערבים לא ידעו אז לקרוא בעברית. גם גבולות האזורים האסורים לתנועה לא פורסמו ברבים, כך שכדי לדעת לאן מותר היה לנוע צריך היה לפנות למשרדי המושל. גם שם לא תמיד ידעו לספק תשובות.

ברוך גיטליס היה איש הממשל הצבאי. לאחר שפרש, חיבר ספר בשם 'המושל המכוער'. הספר היה כתוב בצורת רומן, אך למעשה התבסס על חוויותיו במרחב הנגב. תחת הכותרת 'האמת על הממשל הצבאי', תיאר את הפער התרבותי ואת חוסר ההבנה של המושלים היהודים את מנהגי הערבים, את שפתם ואורח חייהם. הוא צייר את משטר הרישיונות ככזה שהכריח את הערבים לשקר, לשלם שוחד ולהתחנף בפני עובדי הממשל.

בספרו 'ערבים טובים' מביא ד"ר הלל כהן אינספור דוגמאות כאלו. אחת מהן נוגעת למערכת החינוך. בעוד שבן־גוריון התיר קיומם של זרמים עצמאיים בחינוך למגזר הדתי, החרדי ולתנועה הקיבוצית, המגזר הערבי בישראל המשיך להתחנך בזרם הממלכתי. החל מ־1950 היו חייבים כל המועמדים להוראה במגזר הערבי לעבור 'בדיקות מהימנות' אצל שירותי הביטחון. מי שגילה נטיות לאומיות הודח מיד, ובמקומו מונה אדם הנאמן לממשל הצבאי.

במאי 1958 ציינה המדינה את 'חג העשור'. הממשלה חששה כי הערבים יתקוממו במלאת עשר שנים ל'נכבה' שלהם. השלטונות העבירו הודעה לתושבים הערבים כי נגד כל אדם שינסה להתפרע או להסית נגד המדינה יינקטו אמצעים תקיפים. ולמרות זאת שתי כיתות י' בבית ספר תיכון בשכונה המזרחית בנצרת החליטו לעמוד חמש דקות דומייה כאות אבל ומחאה על הקמת המדינה. הצעד הראשון שנקט הממשל היה הטלת אימה על המורים הערבים, תוך שיסויים זה בזה. לאחד המורים בתיכון המדובר נאמר כי "השלטונות רואים את המורים כאחראים להתפרעות". כשחזר המורה לבית הספר, לישיבת מורים שדנה באירוע, תבע לנקוט אמצעים חריפים נגד התלמידים כדי "שלא תוטל האחריות […] על המורים ועל מנת לשמור על שם בית הספר כלפי השלטונות". הצעד השני היה הפחדת התלמידים עצמם. נציג הממשל זימן את המנהל ודרש את רשימת התלמידים הסוררים, כולל שמות התלמידים שמקבלים סיוע בשכר לימוד מהמדינה. הוא התבקש להעביר לתלמידים את המסר ש"ייתכן ו[…] כאשר יסיימו את בית הספר ויפנו לבקש משרות, יעמדו אנשי השלטון אשר בסמכותם להחליט על מתן משרות לבוגרים חמש דקות דומייה לזכר הקריירה של התלמידים שהלכה לאיבוד". לפי ד"ר כהן, איומים כאלה גרמו להורים רבים להתחנן בפני ילדיהם שלא ישתתפו בפעילויות פוליטיות.

נציג שב"כ כבר אינו מאייש את תפקיד סגן הממונה על החינוך הערבי במשרד החינוך, אך הפיקוח נמשך בדרכים אחרות. עד היום.

מאוחדים משני צדי המתרס. אבנרי ובגין // צילום: יעקב סער, לע״מ

מאוחדים משני צדי המתרס. אבנרי ובגין // צילום: יעקב סער, לע״מ

אורי אבנרי ומנחם בגין, שותפים לדרך

המאבק בממשל הצבאי החל כמעט מראשיתו. כבר במאי 1949 הפגינו בעכו מאות תושבים בקריאה לביטולו. כמה מהם נאסרו. אנשי מק"י, שהובילו באותן שנים את המאבק, ביקשו מהמושל הצבאי לשחרר את המפגינים. המושל הודיע להם כי "לא ירשה לתושבים הערבים לעסוק בפוליטיקה כל עוד קיים משטר צבאי". לפי הדיווח ב'על המשמר', המושל הודה באוזניהם שהמאסרים נועדו להטיל פחד על התושבים הערבים.

בן־גוריון הודה שלערבים לא נעים לחיות תחת הממשל הצבאי, אבל לשיטתו אין ברירה. "עליהם להבין שיש למדינה דאגת ביטחון חמורה". חוץ מזה, אמר בכנסת, מצבם הכלכלי והתרבותי של הערבים אזרחי ישראל טוב בהרבה מזה של אחיהם בארצות ערב (מוטיב חוזר עד היום).

הערבים לא ראו זאת כך. ח"כ תופיק טובי הרבה לדבר על "הכתם על מצחה של הדמוקרטיה הישראלית". ח"כ אמיל חביבי, עיתונאי וסופר, טען כי "זוהי סמכות אבסולוטית אשר ממש בשרירות לב יכולה ליטול פרנסה מפועלים, לגרש, לדון למאסר בלי אפשרות ערעור, לרדוף חברים בארגונים דמוקרטיים". ה'אגודה להגנת זכויות המיעוט הערבי בישראל' קראה לעם היהודי, ש"סבל רדיפות והשפלה משלטונות הדיכוי באירופה, להבין את רגשות האזרחים הערבים אשר חיים זה שנים תחת ממשל צבאי שגוזל את אדמותיהם, הורס את בתיהם, שולל את פרנסתם ומונע מהם את זכותם הטבעית לנוע בחופש במולדתם".

גם מפ"ם הסוציאליסטית התנגדה לממשל וגרסה כי אין כל קשר בינו לבין צורכי הביטחון. גם יגאל אלון מאחדות העבודה חשב כך. אפילו בתוך מפא"י היו קולות שהתנגדו לממשל הצבאי. אבל בן־גוריון עמד איתן בדעתו.

אורי אבנרי, אחד הקולות הבולטים נגד מפא"י ובן־גוריון בשנות המדינה הראשונות, נאבק גם הוא בממשל הצבאי. כשהשתחרר מצה"ל ב־1949 עבד בעיתון 'הארץ' ככותב מאמרי המערכת והרבה לכתוב נגד הממשל. מ־1950, עת החל לערוך את 'העולם הזה', לא הרפה מההתנגדות העקרונית לדיכוי ערביי ישראל.

אבנרי אף עיצב את הלוגו שענדו המפגינים נגד הממשל: עיגול צהוב ובמרכזו איקס שחור. בחסות 'העולם הזה' התארגנה קבוצה של צעירים יהודים נלהבים, בני העילית הישראלית, שהשתתפו בהפגנות. אחד מהם היה אורי זוהר. בסרטו 'חור בלבנה' (1964) יש סצנה בלתי נשכחת בה שחקנים ערבים מבקשים מהבמאי, אותו מגלם זוהר עצמו, לקבל פעם אחת בחייהם את התפקיד של 'הטובים'. 'מפיק' הסרט מסרב "כי הם ערבים". זוהר לבסוף מתרצה, אבל בתנאי שזו תהיה רק סצנה אחת. בסצנה הבאה רואים את הערבים, עטויי כאפיות, מעבדים את האדמה. קבוצת יהודים מתקרבת אליהם ונערכת לירות בהם, אלא שאז פוצחים הערבים בשירת 'אל יבנה הגליל' והיהודים בתגובה מתחבקים איתם בהתלהבות.

אבל ההתנגדות לא הגיעה רק מחוגי השמאל והבוהמה. גם חרות של בגין שיחקה בה תפקיד. היו לבגין כמה נימוקים: הוא היה דמוקרט והאמין ש"חופש שאול איננו חופש". הוא לא האמין שהממשל הצבאי באמת תורם לביטחון המדינה, אלא בעיקר משחיר את פני ישראל בעולם. והוא הבין מצוין את השימוש הפוליטי שעשה בן־גוריון בממשל לטובת הנצחת שלטון מפא"י. חרות, כמו גם מפ"ם, אחדות העבודה ומק"י, הגישו לאורך השנים הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי. ב־1962 הן כמעט הצליחו. ההצעה נפלה על חודם של ארבעה קולות, בזכות התנגדות הח"כים החרדים. בפעם הבאה, בפברואר 1963, החרדים בחרו להימנע. הפעם ההצעות נפלו על חודו של קול: 56–57. רוב הח"כים הערבים שהיו חברים במפלגות הלוויין של מפא"י התנגדו. ח"כ טובי צעק עליהם בכנסת, בערבית: "תתביישו לכם!".

זה היה דיון סוער. לפי העיתון של חרות, יו"ר הכנסת דפק כל כך הרבה פעמים בפטישו כדי לנסות להשתיק את קריאות הביניים, עד שהפטיש נשבר. בן־גוריון נאם במשך שעה ועשר דקות, ובסוף דבריו טען ש"ביטול הממשל מפקיר את שלום הארץ מבפנים ופירוקו מסכן את השלום מבפנים כשם שפירוק צה"ל מסכן את השלום מבחוץ". בגין השיב לו ש"הממשל הצבאי הוא כלי ריק" וש"לשווא אתם נושאים את שם ביטחון האומה בקשר עם מוסד אווילי זה, שאין לו שום קשר עם ביטחון".

איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, היה מודאג מאוד. הוא הבין שבפעם הראשונה הפך נושא ביטחוני לשנוי במחלוקת בציבור הישראלי. והוא פחד שכתוצאה מכך, כל קדושת הביטחון בישראל עלולה להתפורר. מול בן־גוריון זה לא עזר לו.

אבל אז בא לוי אשכול.

ראש הממשלה בא להקשיב

שמונה פעמים התפטר בן־גוריון מתפקידו. שש פעמים חזר בו. בפעם האחרונה, ביוני 1963, לא חזר. תחילה פעל יורשו, אשכול, בצלו של 'הזקן'. כעבור זמן החל לפתח דרך עצמאית. בן־גוריון לא סלח לו, וניסה לערער את מעמדו בתוך המפלגה. אבל גם למפלגה נמאס מבן־גוריון, וזה לא זכה עוד באמונה.

אשכול הביא עמו רוח חדשה ללשכות ראש הממשלה ושר הביטחון. אם בן־גוריון היה אדם נוקשה, אשכול היה אדם רך. לעומת בן־גוריון, שצבר מנות גדושות של ריב ומדון, אשכול היה רודף פשרות. היה מותר אפילו לצחוק ולהמציא בדיחות על ראש הממשלה, בניגוד מוחלט לרצינות התהומית של בן־גוריון. זה היה מרענן.

בתחום החוץ, בין השאר, החלה להתעצב בתקופתו מערכת היחסים של ישראל עם ארה"ב, כבת חסותה המובהקת. בתחום יחסי הפנים הוא חולל מיני־מהפכה. הוא הקל את הלחץ השלטוני מעל העיתונות וגופי התקשורת ואף הסכים להקמת טלוויזיה בישראל, דבר שבן־גוריון התנגד לו נחרצות. כדי לקדם את הפיוס הפנימי, אישר לקיים את צוואתו של מנהיג הרביזיוניסטים ולהעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה. גם זו הייתה בקשה שבן־גוריון דחה במשך השנים. ולענייננו אנו – בנובמבר 1965, חמישה ימים אחרי שקיבל את המנדט מהעם בבחירות כלליות (בניגוד למנדט שקיבל ב־1963 מהמפלגה בלבד), הודיע אשכול כי הוא שוקל לבטל את הממשל הצבאי.

הביטול היה דרישה קואליציונית של מפ"ם. תחילה היסס אשכול ושלח את איסר הראל לשאת ולתת מול אנשי מפ"ם. בעיקר חשש מהביקורת שימתחו עליו אנשי רפ"י, ובראשם בן־גוריון ומשה דיין. בצדק חשש. הם עשו לו את המוות בהמשך, מבפנים ומבחוץ, עד שהתפטר ערב מלחמת ששת הימים מתפקיד שר הביטחון. ביטאון רפ"י יצא בקריאה נרגשת אל עורכי העיתונים "להזהיר את המדינה מפני הפקרת הביטחון על ידי אשכול". זה לא עזר. ב־1 בדצמבר 1966 הודיע אשכול בכנסת על ביטול הממשל הצבאי. הוא הבטיח ש"הארץ וגלילותיה לא תישאר הפקר".

הסופר אלי עמיר שירת אז כעוזרו של שמואל טולידאנו, שהיה יועצו של אשכול לענייני ערבים. עמיר סיפר כי הם הציעו לאשכול לבקר בנצרת. ביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה בעיר שנחשבה ל'בירת המגזר'. אשכול הסכים. ראש העיר אמנם היה איש של השלטון, אבל הייתה בנצרת סיעה קומוניסטית חזקה שבראשה עמד תאופיק זיאד. עמיר נזכר שזיאד "היה דובר רהוט בעל קול חזק וכולם חששו ממה שיגיד, איך ישמיץ את המדינה כשכל העיתונות תהיה שם. ככל שהתקרב מועד הביקור כאבי הבטן שלי הלכו וגדלו.

"בא אשכול, הכינו לו קבלת פנים נהדרת. ילדים יצאו לרחובות עם דגלי ישראל, עם פרחים. בכנסיות קיבלו אותו יפה, במסגד הוא הוריד נעליים ונכנס בגרביים. אנחנו מגיעים לישיבה המרכזית עם מועצת העיר. אשכול מתיישב על הבמה, לימינו ראש העיר זועבי, לשמאלו זיאד. זיאד הקומוניסטי מתחיל לנאום, בקול רועם, צולף. אשכול משעין את הראש על היד, מתחיל לנקר, עוצם העיניים ונרדם. נרדם! הרל"ש שלו יושב לידי, אני נותן לו זבנג בצלעות ואומר לו, 'אתה יודע מה יהיה כתוב מחר בעיתונים? שהוא זלזל בערבים, שהוא נרדם בנאום, יעשו מאיתנו חוכא ואטלולא, בשביל מה הבאנו אותו לנצרת?'".

ואז זיאד סיים את הנאום. "אשכול פוקח את העיניים וקם", נזכר עמיר, "ואז הוא עונה לו, דבר־דבר, פסיק־פסיק. הוא גם הודה בטעויות שהממשלה עשתה, גם הבטיח לתקן. לא נעלם מאוזניו משפט אחד שזיאד אמר".

הממשל והנמשל

ההחלטה לבטל את הממשל הצבאי לפני 50 שנה שיפרה מאוד את מצבם של הערבים אזרחי המדינה, אך לא הביאה לשוויון זכויות מלא, שלא לדבר על שוויון הזדמנויות. מנגנון הממשל פורק בשנים 66'–68', אך תקנות ההגנה לשעת חירום נותרו בתוקפן ומי שאכף אותן כעת היו המשטרה והשב"כ. רישיונות התנועה אמנם נעלמו כלא היו, אך הפקעת הקרקעות נמשכה, וכמוה גם האפליה התקציבית של משרדי הממשלה.

קשה לנחש כיצד הייתה נראית ההיסטוריה ללא הממשל הצבאי. התקוממות ערבית רחבה לא אירעה בשנות הממשל הצבאי וגם לא לאחריו. הממשל בהחלט הצליח להאט מאוד את ההתפתחות המשקית של המגזר הערבי, אך למרות כל הניסיונות לא עלה בידו לדכא את השאיפות הלאומיות של הערבים ואת הזהות הערבית־פלסטינית, שהתקוממה מחוץ לגבולות המדינה (בעיקר במסגרת אש"ף) אבל רוחה חדרה היטב פנימה למרחב הישראלי.

נקודת המוצא של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ברורה. רוב הערבים לא רוצים כאן את היהודים ולא משנה כמה קדמה ופיתוח הם יביאו על הארץ הזו. היהודים, מצדם, ישמחו ברובם לגלות בוקר אחד שהערבים התייאשו ועזבו את הארץ, למרות שחלקם הגדול כבר מזמן השלימו עם קיום המדינה ועסוקים בניסיון להיטיב את מקומם בתוכה. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. אף אחד לא הולך לשום מקום. השאלה איך מתנהגים עכשיו כדי שפעם, אולי, יהיה כאן עתיד טוב יותר.

הממשל הצבאי בתחומי הקו הירוק, כמו גם הכיבוש הישראלי מעבר לו, מוכיחים שבמסגרת מגבלות העידן המודרני, שום כוח לא יכול לדכא שאיפות לאומיות של עם. אפילו אם בניו של העם הזה אינם יכולים לבטא את האות פ' כמו שצריך. במובן מסוים ההפך הוא הנכון. לעתים עצם הדיכוי הוא זה שמגבש את העם ושאיפותיו להגדרה לאומית. מי כמו היהודים יודע.

מנגנון הממשל הצבאי – החלוקה הגיאוגרפית

צילום: פריץ כהן, לע"מ

צילום: פריץ כהן, לע"מ

  • ממשל צבאי צפון – כמיליון דונם שהשתרעו מעמק יזרעאל בדרום ועד גבול הלבנון בצפון, מראש הנקרה במערב ועד סאסא־מירון במזרח
  • ממשל צבאי תיכון (המשולש) – שטח צר וארוך של 320 אלף דונם ממגידו בצפון, לאורך ואדי עארה, ועד לכפר קאסם בדרום
  • ממשל צבאי נגב – שטח שלהלכה השתרע על פני הנגב כולו, ולמעשה הופעל בכמיליון דונם בין רצועת עזה לגבול עם ירדן

"אללה ירחמו". מקרה כפר קאסם

לאורך רוב שנות קיום הממשל הצבאי הוא נותר די סמוי מן העין מבחינת אזרחי המדינה היהודים והתקשורת העולמית. הגישה לאזוריו הייתה מוגבלת מאוד, וממילא מצבם של הערבים לא הטריד במיוחד את המדינה הצעירה, שהתמודדה עם בעיות קשות משלה. כל זה השתנה מעט לאחר מבצע סיני ב־1956.

בתחילת המבצע חששו בצה"ל שגם ירדן תצטרף למלחמה. לכן הוחלט להקדים את שעת העוצר, שהיה מוטל דרך קבע על שמונת הכפרים הערביים שלאורך הגבול הירדני דאז. את ההוראה על הקדמת העוצר מסר לחייליו המפקד הצבאי של האזור, קצין בשם יששכר (ישכה) שדמי. כששאל אחד הפקודים מה יקרה לחקלאי שיחזור הביתה מעיבוד השדה לאחר שעת העוצר, השיב שדמי: "אללה ירחמו".

את הפלאחים הערבים בכפר קאסם איש לא עדכן על הקדמת העוצר. הם חזרו מהשדה בשעה הרגילה, ובכניסה לכפר קצרו בהם אנשי מג"ב בנשק חם. 43 אזרחים נרצחו, מהם 17 ילדים ותשע נשים. ארבעה נוספים נרצחו בתוך הכפר. זקן נוסף מת מהתקף לב כשנודע לו על רצח בנו.

הטבח בכפר קאסם

הטבח בכפר קאסם

המתים נקברו בחשאי. עוצר מלא הוטל על כפר קאסם. בעיתונות לא פורסמה מילה. כעבור כמה ימים סיפר חבר הכנסת תופיק טובי ממק"י לעורך 'העולם הזה' אורי אבנרי על שאירע. אבנרי, לדבריו, חשב בפעם הראשונה לרדת מהארץ. אנשי מק"י ניסו לדווח על הטבח מעל דוכן הכנסת, אך הצנזורה הצליחה לעצור גם את זה. אבנרי החליט לפרסם ויהי מה. הוא ידע ש'העולם הזה' ייסגר לצמיתות אם יבצע עבירת צנזורה כה חמורה, ולכן החליט לפרסם את דבר הטבח בחוברת מיוחדת, נפרדת מהשבועון. הוא גם הודיע זאת לצנזור הראשי. הצנזור העביר את המידע לממונים עליו ואז התרחש מהפך: בן־גוריון החליט להקדים תרופה למכה. הוא עלה לדוכן הנואמים בכנסת, סיפר בעצמו על מה שקרה בכפר קאסם והבטיח שהאשמים יועמדו לדין.

שדמי המח"ט אכן הורשע בבית המשפט. הוא נקנס בעשר פרוטות באשמת חריגה מסמכות. אחר כך נערכה בכפר קאסם סולחה גדולה. השלטונות דאגו שזו תתועד בסרט. בצבע. שלוש שנים אחר כך נערכו שוב בחירות לכנסת. מפא"י ורשימות הלוויין הערביות שלה זכו בכפר קאסם ברוב מוחלט.

היו קונספירציות מופרכות כנראה שאפפו את סיפור כפר קאסם. מה שבטוח, מתוך אינספור הערות, יומנים וספרי זיכרונות, הוא ששני הצדדים, הציונים והערבים, חיכו מאז סוף מלחמת השחרור ל'סיבוב השני': הערבים קיוו שארצות ערב ינקמו בישראל, והפליטים יוכלו לשוב לבתיהם כתוצאה מניצחון הערבים במלחמה הבאה; ואילו הציונים קיוו שבמלחמה הבאה ידם שוב תהיה על העליונה, ואלה שלא ברחו/עזבו/גורשו ב־1948 – יעשו זאת אז. אלה וגם אלה התבדו. עכשיו, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה, היה ברור לכולם שקיומו של מיעוט ערבי במדינה היהודית אינו בר־חלוף.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook